מגלים אוצרות // נירה יצחקי

הפעם הראשונה

את הצעד הראשון שלי בתחום האמנות עשיתי כשפתחתי את גלריה שלוש לאמנות עכשווית ב־1985 בנווה צדק. בסוף 1989 עברה הגלריה לחלל רחב ידיים יחסית, במרתף ברחוב חיסין במרכז תל אביב. ב־2010 עברה למשכנה הנוכחי, בבית התאומים ברחוב מזא״ה 7 – בניין היסטורי שנבנה ב־1925 על ידי הארכיטקט יוסף ברלין.

תמיד האמנתי שאמנות צריכה לפרוץ מעבר לזירה המקומית ולשמש מקום מפגש. המהלך המכונן עבורי כאוצרת היה סדרת המפגשים הבינלאומיים פסאז׳, שהשקתי ב־1996 בשיתוף עם ד״ר לורנד הייגי( Lorand Hegyi), אז מנהל המוזיאון לאמנות מודרנית בווינה. הפרויקט שם דגש על מרחב שהולך ונעשה קוסמופוליטי וחסר גבולות. הוא הקיף שש תערוכות שהוצגו בגלריה ובחללים נוספים בארץ ובחו״ל, ובכל אחת מהן היה מפגש בין אמנים ישראליים ובינלאומיים, שהשפה המשותפת שלהם הודגשה בתערוכה.

נירה יצחקי. צילום מ"ל

פסאז' 6, מראה הצבה בגלריה שלוש ברחוב חיסין

מיכלאנג'לו פיסטולטו בסדרה פסאז'

ידיד רובין

הראשונה הייתה תערוכה של מוטי מזרחי ופאטריק רנו (צרפת) ב־1996; צדוק בן דוד ודיוויד מאך (לונדון) ב־1997 – לתערוכה הזו היו שותפות גם דליה לוין, אז מנהלת מוזיאון הרצליה, שאירחה את המיצב ״אבולוציה ותיאוריה״ של צדוק בן דוד, ורחל טל שיר מגלריה המומחה, שאירחה את המיצב HEAVY DUTY של דיוויד מאך. התערוכה הבאה ב־1998 הפגישה בין גדעון גכטמן, ברטראן לאווייה (צרפת) וחיים סטיינבך (ניו יורק) והבאה אחריה ב־1999 הייתה תערוכה משותפת של שני אמנים בינלאומיים מאותו דור – האמן האיטלקי מיכלאנג׳לו פיסטולטו, ממייסדי תנועת ארטה פוברה, והאמן הישראלי מיכה אולמן.

במאי 2000 התקיימה התערוכה החמישית בסדרה, של האמן הפורטוגלי פדרו קבריטה רייס והאמן הישראלי גל ויינשטיין. במהלכה יצרו שני האמנים עבודות המתחברות למיצב משותף שניהל דיאלוג עם המבנה הארכיטקטוני של הגלריה. הדיאלוג בין האמנים היה כה מושלם עד שהמבקר בתערוכה לא יכול היה להבחין או להפריד ביניהם ועבודתם התמזגה ליצירה אחת. באוקטובר 2000 נערכה התערוכה השישית והאחרונה בסדרה, של האמן הספרדי חאומה פלנסה והאמן הישראלי ניר אלון.

• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

לאורך השנים, לצד העבודה השוטפת של הגלריה עם אמנים ישראליים חשובים, הזמנתי לגלריה עוד אמנים בינלאומיים – ביניהם האמנית הצרפתיה פורצת הדרך, אורלאן (Orlan), שהעיסוק שלה בדפורמציה של הגוף בא לידי ביטוי בניתוחים פלסטיים (שהועברו בשידור ישיר היישר מחדר הניתוחים לכל העולם, הרבה לפני עידן הפייסבוק והאינסטרגם). ב־2005 הצגתי תערוכת יחיד ראשונה בארץ של האמן הדרום אפריקאי ויליאם קנטרדיג׳, שכעת מוצגת תערוכתו במוזיאון תל אביב.

ב־2011 הצגתי בגלריה תערוכת יחיד ראשונה בארץ של האמן ובמאי הקולנוע הבריטי הנודע פיטר גרינאווי. התערוכה התפרסה על שלושת קומות הגלריה שהוסבה למעין בית קולנוע גדול ומוחשך ובו ציורים, מיצבי וידיאו והקרנות וידיאו על ציורים. התערוכה עוררה מחשבות אפוקליפטיות והכילה בתוכה אזהרה כמו נבואית של גרינאווי לגבי עתיד כדור הארץ.

אורי גרשוני

טל שושן

אמי נווה

התחנה האחרונה

התערוכה הנוכחית בגלריה ״שמש שחורה״ (נפתחה ב־20.2) עוסקת במושג הטעון הזה באמצעות עבודות פיסול, ציור, וידיאו ורישום שמתארות ייצוגים שונים של מציאות פיזית ו/או נפשית, המעוררת תחושות פרדוקסליות של אי ודאות; החל ממערבולות רגשיות סימבוליות ועד לאסונות אקולוגיים ותופעות טבע. האמנים המשתתפים: אורי גרשוני, אסף רהט, אמיר נוה, דנה יואלי, ויליאם קנטרידג׳, טל שושן, ידיד רובין, מיקי קרצמן, שי יחזקאלי, תומר ספיר ותום פניני.

כשהתערוכה ״שמש שחורה״ נפתחה לא יכולנו לשער עד כמה הנושא יהפוך לרלוונטי. התערוכה התלויה כעת בגלריה סגורה לקהל הופכת להיות מוזיקה חרישית המלווה את המשבר. העבודות מהדהדות את אי הוודאות והלחץ הנפשי והפיזי שבו נתונים כולנו, תחת צילו המאיים של הנגיף

כשהתערוכה נפתחה במחצית פברואר לא יכולנו לשער עד כמה הנושא יהפוך לרלוונטי באופן מצמרר ובלתי צפוי – כפי שנראה כעת עם מגיפת הקורונה, שמשפיעה על העולם כולו. התערוכה התלויה כעת בגלריה סגורה לקהל הופכת להיות מוזיקה חרישית המלווה את המשבר הגדול שידענו אי פעם בדור שלנו. העבודות בתערוכה מהדהדות את אי הוודאות והלחץ הנפשי והפיזי שבו נתונים כולנו, תחת צילו המאיים של הנגיף ושל השלכות ההסתגרות ועצירת הפעילות בארץ ובעולם.

התערוכה הבאה (שהייתה אמורה להיפתח בגלריה בתחילת אפריל) היא תערוכת צילום חדשה של אורי גרשוני, תחת הכותרת הסימבולית ״אפקט הפרפר״. אכן – שמש שחורה ואפקט הפרפר.

תערוכת פיטר גרינאווי בגלריה שלוש

ויליאם קנטרידג'

מכל מלמדי השכלתי

אחת הדמויות המשמעותיות שהשפיעו עלי כאוצרת, ועל תפיסתי את האופן שבו רואים וצורכים אמנות, הוא הנס אולריך אובריסט – האוצר והמנהל האמנותי של גלריה סרפנטיין בלונדון, שהוא גם היסטוריון ומבקר אמנות. התערוכה שאצר לאמן הצרפתי פיליפ פארנו בפונדסיון בייאלר בבאזל, בשנת 2009, הייתה אחת התערוכות הנפלאות והחכמות שראיתי. שם אפשר היה לראות איך אוצר ואמן עובדים יחד באופן שמוציא את המיטב משניהם.

אובריסט הוציא לאור סדרת ראיונות עם אמנים ברחבי העולם, יצר פלטפורמות חדשות לאצירת תערוכות, כמו המניפסטה, והוא מתווך ומנגיש את עולם האמנות לקהל הרחב אופן מעורר השראה, בין היתר באמצעות מרתונים בני 24 שעות של מפגשים של אמנים, משוררים, ויוצרים מכל תחומי התרבות עם הקהל הרחב. ממנו שאבתי עידוד להרחבת היריעה לפרויקטים אמנותיים שאפתניים ורב תחומיים, שמחברים בין אמנות פלסטית למדיומים נוספים כמו מחול, שירה, תיאטרון, סאונד ועוד.

פרויקט פורץ גבולות כזה התקיים בגלריה שלוש ב־2017 – קבוצת פרוטקטיב אדג׳, מיכל שמיר, רויטל בן־אשר פרץ, סהר עזימי ויואב כהן, העלו תערוכה שהתבססה על עבודות בחלל ואירועי פרפורמנס, שחתרו תחת הרגלי הצפייה והצריכה המקובלים בגלריה.

פסאז' 5

מתוך Protective Edge בגלריה שלוש (צילום: מ״ל)

תערוכת החלומות

הייתי שמחה לאצור בגלריה תערוכה של האמן המצרי וול שאוקי (Wael Shawky) ולהציג את הטרילוגיה השנונה והמהפנטת Cabaret Crusades, שמורכבת משלושה סרטים שמתארים את מסעות הצלב בימי הביניים באמצעות שימוש במריונטות עשויות חמר וזכוכית מורנו. העבודה מעלה שאלות על התנגשות בין תרבויות והיכולת או אי היכולת להכיל את האחר.