רינו אבידר, בן 23 מתל אביב, מעצב גרפי. לשעבר סטודנט במחלקה לתקשורת חזותית במכון טכנולוגי חולון.
לא ידעתי מה זה עיצוב עד שנרשמתי ללימודים
״אני חושב שתמיד בער בי העניין הזה של יצירה: התחלתי לצייר במגמת אמנות בתיכון, בחרתי בה כי היה הכי קל להוציא בזה בגרות. אפשר להגיד שהגעתי לזה קצת בטעות, הייתי יכול באותה מידה ללכת ללמוד גיאוגרפיה ולהיות היום במקום אחר לגמרי. אחרי הלימודים לא שירתי בצבא, עשיתי שירות לאומי ואחר כך כל החברים שלי היו במסגרות כלשהן חוץ ממני. אמא שלי באה מעולם הפרסום והיא הציעה שאלך ללמוד עיצוב. כשגיליתי את העולם הזה זה מאוד סקרן אותי
לעצב? לא ידעתי מה זה עיצוב, רק כשהתחלתי לעבוד על תיק עבודות ללימודים התחלתי להבין שלעיצוב יש משמעות, שהוא צריך להיות עם מטרה מסויימת או איזו אג׳נדה. תמיד רציתי שמי שיסתכל על מה שאני עושה יבין את מה שהוא רואה, ועיצוב מביא את זה – אנחנו יוצרים דברים במרחב למטרות מסוימות, בין אם זה חפץ או קידום רעיון״.
מתוך הסדנה The Art Of Getting Lost בהנחיית ג׳ניפר אבסירה, מכון טכנולוגי חולון
עטיפה לספר הטקסטים הגנוזים של אלון אבידר
Corona Times
תיק עבודות
״אחד הפרויקטים שהכנסתי לתיק עבודות היה ׳7 דקות באופנוע׳, שזה הזמן שלוקח לי להגיע עם האופנוע מהבית שלי בצפון תל אביב לתחנה המרכזית. זו סדרה של עשר תמונות דו צדדיות שמראות סיטואציות יומיומיות מהחיים בצפון ובדרום העיר. דרום תל אביב מעניין אותי: מקום בלתי צפוי, מרתיע. כשצילמתי את הפרויקט היו כמה רגעים שבאו להרביץ לי או שאיימו עלי. כן, יש שם נרקומנים, זנות ופשיעה, אבל חשוב לי לנסות להבין את המקום הזה ואת המורכבות שלו. זה חלק מהמרחב שלנו.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״זה חלק מתפקידו של מעצב, להגיב לדברים שמשתיקים אותם או שמתעלמים מהם. לקחת סוגיה ספציפית שמפריעה לו ולהאיר אותה, להציף אותה לאלה שמפחדים להתעמת עם הבעיה. רציתי להראות לאנשים מהאזור שלי את החיים כמו שהם נראים אצלנו, ואז כשהופכים את הפורמט רואים בדיוק את אותן סיטואציות בדרום העיר. והדיסוננס ביניהן הוא אבסורדי.
במבחני הקבלה מצאתי את עצמי בין 700 אנשים בתוך האנגר ענק, 700 כסאות, 700 שולחנות – מפעל של אנשים שמנסים להיות מעצבים. ברור שהייתי בלחץ. אנשים מאוד חרדים מזה
״במבחני הקבלה מצאתי את עצמי בין 700 אנשים בתוך האנגר ענק, 700 כסאות, 700 שולחנות – מפעל של אנשים שמנסים להיות מעצבים. ברור שהייתי בלחץ. מקבלים כל מיני משימות מוזרות, כמו לאייר ביצת קינדר ורק אחר כך מגיעים לראיונות קבלה. אנשים מאוד חרדים מזה, אבל בסופו של דבר המרצים מחפשים אנשים מעניינים, שיהיה כיף ללמד אותם, שיהיה עם מי לדבר. כמובן שצריך כישרון, אבל הם לא רוצים לראות מעצבים, הם רוצים לראות מישהו עם התחלה של פוטנציאל, והם יעזרו לו לממש אותו״.
למה ללמוד, למה לעזוב
בהתחלה כולנו היינו בהלם, לומדים המון: אחרי חצי שנה בתואר יכולתי לנתח בסיס של עיצוב, פונטים, או איך עובד גריד. אין לי בעיה עם תחרותיות, זה יכול להיות דבר בריא, אבל זה תואר מאוד תחרותי. אני פשוט חייב שיהיו אנשים אמיתיים לצידי, שיגידו לי את האמת, ולא שיגידו לי ׳זה טוב׳ כי הם רוצים ביקורת יותר טובה ממני. למזלי היו לי חברים כאלה סביבי. אף פעם לא קיבלתי ביקורת לפני, ובתואר למדתי איך לתת ביקורת ואיך לקבל, וזה חשוב. אם אנחנו לא נדבר בשיעורים במסגרת האקדמית, איך נלמד?
״הרגשתי שמופעל עליי הרבה לחץ בלימודים ומאסתי בזה שאני מעצב לא בשביל עצמי, אלא בשביל להרשים את המרצים. אני לא מנותק, אני יודע שגם בעולם העיצוב שמחוץ לתואר יש לחץ ולקוחות, אבל זה היה לקום בבוקר עם חרדות, וברגע שהייתי צריך לתת את כל כולי בתואר לא הצלחתי לשלב עבודה, לא יכולתי לנהל מערכת יחסים, לא הספקתי כלום. זה היה להקריב יותר מדי.
אחרי שנתיים וחצי הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים. אני לא יודע להגיד אם ההחלטה שעשיתי נכונה לעתיד שלי, כרגע אני מאוד שלם איתה. אני רוצה שעיצוב יהיה החלק המרכזי בחיים שלי, אבל לא רוצה שבגלל האקדמיה אני אשנא את זה
״אחרי שנתיים וחצי הרגשתי שקיבלתי מספיק כלים. אני לא יודע להגיד אם ההחלטה שעשיתי היא החלטה נכונה לעתיד שלי, כרגע אני מאוד שלם איתה. אני רוצה שעיצוב יהיה החלק המרכזי בחיים שלי, אבל אני לא רוצה שבגלל האקדמיה אני אשנא את זה. ככלל הרבה דברים שאני עושה אני לא מייחס לעיצוב בכלל, כי אני לא רוצה להצמיד לזה הסברים, או כי סתם בא לי ליצור אסתטיקה חדשה. עם הזמן הבנתי שבשביל להיות מעצב טוב אני חייב לעשות גם אמנות״.
השראה
״לרוב אני מחפש השראה בדברים שנמצאים כאן כל הזמן ואנחנו לא שמים לב אליהם. יש לי איזה קטע עם הרחוב: להיות ער ופתוח, להסתכל, לשים לב, לא ללכת עם הטלפון. לא חייבים לשים מוזיקה באוזניות כשהולכים בעיר, אפשר גם לשמוע מה אנשים אומרים. אנשים מדברים כל הזמן, מפרטים את החיים האישיים שלהם ברחוב, ואותי זה נורא מעניין.
״אני נמנע מאתרים כמו פינטרסט ודריבל, כי מבחינתי זה כמו ללכת לקנות בגד ב־H&M: אני אקנה בגד שאני אוהב, אבל עוד שבוע אני אראה אותו על מישהו אחר. אז לחפש במקומות שאנשים לא יחפשו, זה יכול להיות גם מפיסת עיתון, או בסיפור שאני קורא. זו השאיפה שלי, לקחת השראה מהכול.
״אני מתעניין בישראל של פעם (תמיד אומרים כמה היה כאן טוב) ומשלב מוטיבים מפעם בעבודות שלי; גם פסיכדליה, שמסמלת אצלי עולמות מקבילים. אפשר להגיד שאולי אני לא רוצה להיות פה, ואני מחפש מקומות אחרים. אולי התת מודע שלי מתרפק על מקומות שלא הייתי בהם ושגם לא אהיה״.
לא כאן ולא שם (עולמות וירטואליים ורשתות חברתיות)
״אינסטגרם היא פלטפורמה אדירה. לפני 20 שנה היו תולים אלפיים פוסטרים ברחוב בשביל שיראו. היום אתה יושב בבית, עושה אפצ׳י ואנשים יכולים לראות את זה: יש יותר קל מזה? אם את רוצה להיות מעצבת מצליחה ולמכור את עצמך, למה שלא תראי את העבודות שלך דרך אינסטגרם?
״כמו כל בעל עסק שרוצה לקדם את עצמו, צריך לדעת להיות גם איש שיווק טוב. לקוחות בדרך כלל יגיעו דרך האינסטגרם, כי היום ב־2020 רוב האנשים לא ייכנסו לאתר בשביל לראות תיק עבודות. אבל ניהול חשבון אינסטגרם מצריך המון ולפעמים זה יכול להסיט את תשומת הלב מהיצירה. הפורמט הזה מקבע, צריך להפסיק לחשוב לתוך הטלפון.
ניהול חשבון אינסטגרם מצריך המון ולפעמים זה יכול להסיט את תשומת הלב מהיצירה. הפורמט הזה מקבע, צריך להפסיק לחשוב לתוך הטלפון
״כשהתחלתי ללמוד ולעצב אינסטגרם כבר היה קיים. כשאני מסיים משהו שאני יוצר, יש לי את הדחף הזה שאנשים יראו כבר מה עשיתי. לפעמים אני ממש בסיום העבודה, ואני כבר רוצה להעלות אותה, אבל אז אני שם לב שהעליתי מהר מדי, ושזה לא בדיוק כמו שאני רוצה. וכאן הבעייתיות. יש את הקונפליקט בין הרצון להוציא את המאה אחוז בעבודה, לבין הרצון שאנשים יראו מה עשיתי ויתנו לי את חוות הדעת שלהם. וזה בא לרעתי בתור יוצר, כי בשביל מה אני עושה את זה – בשביל שיאהבו את מה שעשיתי או בשביל ליצור?״.
לוגו בעבור LOTT, מוזיקה אלקטרונית אוריינטלית
לגעת באנשים
״אני רוצה שהעיצוב שלי באמת יזיז משהו, יגע באנשים. אני יכול להגיד שהייתי רוצה לעצב משהו לנייקי או משהו כזה, להיות מפורסם, אבל בשבילי כל הקטע בעיצוב זה פרויקטים מהלב. השאיפה שלי היא שכל עבודת עיצוב שאני עושה תעורר איזשהו רגש: תשנא את זה, תאהב את זה, תפחד מזה, אבל ברגע שבן אדם מסתכל על זה והולך – זה גרוע. לא עשיתי כלום.
״אני חושב שעיצוב תמיד יהיה חלק בחיים שלי, אם אני אתפרנס אך ורק מעיצוב? אני לא יודע. בשבילי, אין דבר שיותר משמח מליצור משהו שלא היה לפני כן. אני חושב שזה תקף לכל בן אדם ולא בהכרח למעצבים. זה לא היה קיים ואתה בראת משהו חדש לעולם, ויש על זה את החתימה שלך. אם אחר כך גם אומרים לך שהדבר שבראת הוא טוב, והוא מעניין – לי זה מספיק״.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן
עטיפת הספר ״הרומן מת מזמן״, בר בולנדי
The post 20 ומשהו / רינו אבידר appeared first on מגזין פורטפוליו.