במהלך ימי הסגר שבהם התבקשו אזרחי ישראל לא להוציא את האף מהדלת, ארי טפרברג הוריד את המראה שבביתו מהקיר והחל לשחק בה מול מסך המחשב. ״חקרתי כל מני דרכים למשחק עם השתקפות, נוכחות ומרחב״, הוא מתאר את תחילתו של תהליך יצירה מהיר, שהוביל בסופו של דבר ליצירת עבודת הווידאו ״מראה מראה״.
את קטע הווידאו, שאורכו כעשר דקות, ביצע טפרברג לראשונה כמתנה בחגיגת יום הולדת דיגיטלית שערך לחברה. ההזדמנות לבצע את העבודה מול קהל רחב יותר עלתה כאשר היא בוצעה בפסטיבל האמנות הדיגיטלי ״ויראלי״, פסטיבל ראשון מסוגו שהתנהל ברשת בלבד.
״החוויה של הפסטיבל היה מחקר של פרפורמטיביות: זה התחיל בכניסה של הקהל לשיחת זום כשאני עם מסך כבוי. זה ממש הרגיש כמו ׳מאחורי הקלעים׳, להציץ ולראות את האנשים נכנסים. גם להם. יצא לי לדבר עם כמה אנשים שצפו בעבודה והם ממש התנהגו כמו בכניסת קהל אמיתית; פגשו אנשים, התכתבו בצ׳אט״.
צילום: יאיר מיוחס
״הייתה שם איזו חגיגיות כזו שאולי, במידה מסוימת, מתרגמת את הטקסים שאנחנו מכירים מהתיאטרון הרגיל או זה של פעם, שאינם מוכרים לאנשים שיוצרים למרחב הוירטואלי, אבל לי היה חשוב להילחם על זה קצת. כשהגיע הרגע הדלקתי את הווידאו שמתי את האור בחדר עלי ככה שכולם רואים אותי ויש ממש תחושה של כניסה לבמה. זה לא הרגיש כמו בן הדוד החורג של…״.
באיזה אופן?
״המדיום הוא אחר, אי אפשר לעשות על הבמה את מה שעשיתי, והאורך של העבודה היה רלוונטי יותר לסבלנות של התקופה הזו, אבל מבחינת הפורמט זה היה ממש להופיע״.
האדמה הפורייה הזאת
השיחה עם טפרברג מתנהלת בטלפון, שמספר שהוא עכשיו בעין כרם, שאליה נסע כדי להחליף את נוף הבידוד ולנוח. לנוח ממה? ממה לא: עבודתו של טפרברג, בן ה־31, חולשת על שדות רבים, בהם בימוי אופרות בארץ ובחו״ל, יצירת הצגות תיאטרון שבהן הוא גם משחק, השתתפות ביצירות מחול של הכוריאוגרפית יסמין גודר, הוראת תנועה לזמרים ועוד היד נטויה. עבודת הווידאו ״צריך להיות מוכן להרפות ממה שהעין רואה״ שנוצרה עבור התערוכה ״מבט מצועף – גילויים על כיסויים בלבוש המקומי״ במוזיאון ישראל, היא בין הפרויקטים האחרונים שלו שזכו לחשיפה רחבה.
הרבה זמן הייתי ברוטינה של חזרות, הופעות, נסיעות, פרויקטים והוראה. בתוך הבידוד הסקרנות הובילה אותי לחפש. במובנים מסוימים התקופה הזו עשתה לי טוב: היא החזירה אותי לאיזו נגיעה יותר אינטימית שלי עם עצמי בתור יוצר
״אני חושב שאחד הדברים הכי משמעותיים שקרו לי בתקופה הזו הוא שהעומס והקצב הלא אנושיים של חיי פסקו. זה נתן לי אפשרות לאפס ולחזור למצב שלא הייתי בו הרבה זמן, מצב שדי ייחלתי לו, של התבוננות, האזנה, מקום שיכול לנבוע ממנו משהו חדש.
״הרבה זמן הייתי ברוטינה של חזרות, הופעות, נסיעות, פרויקטים והוראה. בתוך הבידוד הסקרנות הובילה אותי לחפש. במובנים מסוימים התקופה הזו עשתה לי טוב: היא החזירה אותי לאיזו נגיעה יותר אינטימית שלי עם עצמי בתור יוצר״.
לבי כמעט עמד מלכתץ צילומים: אפרת מזור
בימים אלו מתכונן טפרברג למופע וירטואלי נוסף, ״ולבי כמעט עמד מלכת״, הצגה שליבה הפועם במפגש החי שבין הפרפורמר לקהל. את הניסיון לתווך אותה דרך המסך אפשר יהיה לראות בשבוע הבא בפסטיבל מדרום לאמנות רב־תחומית באופקים, שמבוסס על שיתוף פעולה שהחל ב־2011 בין העיר אופקים למחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר (מטבע המצב הפסטיבל מועבר כולו באופן דיגיטלי השנה).
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״זו עבודה שנוצרה בעקבות שני חומרי השראה עיקריים״, הוא מספר. ״האחד, הסימפוניה התשיעית של בטהובן; השני, מכתב שכתבה הלן קלר לתזמורת הסימפונית של ניו יורק ובו היא מספרת איך היא הצליחה לשמוע דרך מגע את הביצוע שלהם לסימפוניה של בטהובן. היא שמה את היד על הרדיו והוויברציות שהיא חשה היו כל כך מוחשיות שזה היה כמו שמיעה.
״הטקסט הזה הוא טקסט מופלא ומרגש שמאוד עורר אותי, ויש בו כמובן את הקשר לבטהובן, שהוא עצמו היה חירש כשהוא כתב את היצירה. עולה מזה היכולת של המוזיקה לפרוץ ולתקשר דרך מגבלות, מוגבלויות וזמן״
איך הגעת למכתב הזה?
״דרך שיטוט אקראי בפייסבוק: נתקלתי במכתב מתוך אתר שיש בו כל מני מכתבים מפורסמים, ממש שיטוט רגיל באינטרנט. זה היה מהרגעים האלה שהרגשתי שהנה, הנה האדמה הפורייה הזאת שאני צריך לעצור בה. עברו שלוש שנים מאותו יום שקראתי את המכתב לבין היום של הבכורה״.
מה קרה בשנים האלו?
״זה היה תהליך יצירה גם מפותל וארוך וגם נאמן לזמן שהוא דרש ממני. לא מיהרתי להוציא הצגה: אספתי עוד ועוד חומרי השראה שהפכו לכמו מיתולוגיה קטנה של השראות בתהליך הזה, ערכתי כל מני ניסויים פרפומטיביים לבד, ואז בזום, ואחכ כך העמדתי קבוצה של תשעה פרפורמרים וניסיתי עליהם כל מני דברים בפורמט של סדנה, ואז חזרתי לעבוד יחד… היו כל מני שלבי עיבוד. אפשר לקרוא לזה אבסטרקציה של מהו המנגנון המהותי שמעניין אותי ומרגש אותי בתוך המכתב הזה, כלומר אם מקלפים ממנו את הפרטיקולריות״.
סולו עם הפרעות
את המופע מוביל טפרברג בעצמו, נעזר בפרטנר שיוצא ונכנס מהבמה (״אני קורא לזה סולו עם הפרעות״), ומחלק אותו לפרקים שכל אחד מהם מתאפיין במכשול או במגבלה שהוא מכיל על עצמו, וכפועל יוצא מכך גם על הקהל. כך לדוגמה, כשהוא מכוסה עיניים לאורך כל היצירה, טפרברג בוחר להקריא פסקה מהמכתב של קלר באיות של כל מילה ומילה. הקהל נחשף לטקסט המקורי- היצירה – באופן מתווך ובאמצעים מוגבלים. ״אני שם אותנו באותה סירה, שהיא אולי גם הסירה שבה הייתה קלר כשהאזינה לסימפוניה דרך תחושת ידיים. אתה נדרש להילחם בשביל להבין, לעבוד בשביל זה.
״זה עוסק בתרגום, בבדידות, במאבק לתרגם את הפנים אל החוץ. אפשר לקרוא לזה המאבק לתקשר״.
הרבה פעמים אנשים מהקהל אומרים לי אחרי ההופעה שהם שומעים יותר עכשיו. אם לדבר במונחים יותר יומרניים, אני חושב שחסרה הקשבה ורגישות בחברה ובעולם שלנו
נשמע שהצופים עוברים חוויה לא רגילה.
״החוויה היא מאוד מיידית, רגשית ופיזית; לאנשים קשה לדבר אחרי ההופעה. מה שהכי משמח אותי לשמוע זה שהקולטנים התחדדו, שאנשים יוצאים רגישים יותר או עם עדינות חדשה. הרבה פעמים אנשים מהקהל אומרים לי אחרי ההופעה שהם שומעים יותר עכשיו. אם לדבר במונחים יותר יומרניים, אני חושב שחסרה הקשבה ורגישות בחברה ובעולם שלנו״.
צילום: יאיר מיוחס
בגרסה הווירטואלית שלה, ״ולבי כמעט עמד מלכת״ תפורק לקטעים ותוצג בפורמט של הצגה־הרצאה. ישודרו בה קטעים לייב, ולצדם ישוחח טפרברג עם המנהלת האמנותית של פסטיבל מדרום, נועה שכטר. יחד הם ידונו בנצפה וקהל הצופים יקבל הצצה לתהליך היצירה מהסטודיו. ״אפשר לראות זאת כהזמנה לפירוק״, אומר טפרברג.
לכאורה, הטרנספורמציה שעוברת היצירה הבימתית לגרסתה המפורקת מאירה את שתי הגרסאות שלה כדבר והיפוכו: יצירה שבה החוויה המרכזית נוצרת תוך חידוד החושים והגברת קולטני ההבנה, מקבלת אינטרפרטציה המושיטה יד לקהל ומסבירה את הנסתר. במבט נוסף, אפשר להגיד שטפרברג ממשיך לקיים את הרעיון שמאחורי היצירה גם בפורמט הדיגיטלי, שהרי גם הפורמט עצמו מהווה מכשול או מגבלה להבנת היצירה בכלים הרגילים שעמדו לרשותנו. כך, הקהל שיצפה בה ינסה לקבל את התחושה של ״ההצגה האמיתית״ כפי שעשתה קלר עצמה.
זה הרגיש חסר טעם לעשות את העבודה כולה בזום, כמעט חוטא לעבודה. גם כשאני שולח וידאו של העבודה כדי להגיש מועמדות לפסטיבלים אני מתקפל: העבודה הזו לא נוצרה למדיום הזה, אבל כולנו מתמודדים היום עם השאלה איך מתקשרים
״זה הרגיש חסר טעם לעשות את העבודה כולה בזום, לא רלוונטי, כמעט חוטא לעבודה. גם כשאני שולח וידאו של העבודה כדי להגיש מועמדות לפסטיבלים אני מתקפל: העבודה הזו לא נוצרה למדיום הזה, אבל כולנו מתמודדים היום עם השאלה איך מתקשרים״.
במבט לעתיד, איך אתה מדמיין את עתיד היצירה שלך?
״המצב הנוכחי מאוד מערער, כי אני יוצר בפורמט שכל ליבו הוא התקהלות. יחד עם זאת, החזרה לנקודת האפס מזכירה את החשיבות של הקיר, שממנו יוצרים והוגים. אני מקווה שלא נחזור כל כך מהר לקצב הרגיל, שלא תוך שניה יחזרו כל הטיסות והמפעלים. אני רוצה לאפשר מראש את המקום להתבוננות.
״אני יוצר בתחום אינטראקטיבי, תמיד בדיאלוג; עם להקה, עם מפיקה, עם מארגני פסטיבלים. אני רוצה לזכור לטפח את המקום שהוא רק שלי עצמי עם העולם. זה לא שלא הייתי שם לפני חודש או חודשיים, אבל לא חייתי בקצב שגרם לי לעשות את זה. אני מקווה שאוכל לשמר את זה״.
The post הזמנה לפירוק: המאבק לתקשר של ארי טפרברג appeared first on מגזין פורטפוליו.
