Yuval:
הי נעה. מה שלומך?
Noa:
טוב! מה שלומך?
Yuval:
לא רע בכלל. עושה כרגיל המון דברים אבל לא מתלונן…
Noa:
נשמע טוב!
Yuval:
לגמרי. אבל בואי נדבר על התערוכה במטרפוליטן (או שמא עלי להגיד במט…). תגידי, את כבר קולטת שזה אמיתי? שזה קרה? שזה ב א מ ת קרה?
Noa:
זה מאוד מרגש! וגם די משוגע!
Yuval:
נראה לי שזה אנדרסטייטמנט מה שאמרת עכשיו. אני הייתי אומר די פסיכי. עם יד על הלב, האמנת שמשהו כזה יקרה בחלומות הכי ורודים שלך?
Noa:
ברור שלא! אני יודעת על זה כבר קרוב לשנה ועדיין זה מפתיע!
Yuval:
אז לפני שנדבר על התערוכה אני חייב לשאול על ערב הפתיחה. על השטיח האדום. על כל הכוכבים והמעצבים. מה את זוכרת ממנו?
Noa:
אם אתה מתכוון למט גאלה – אז לא הייתי שם
Yuval:
מה? לא הזמינו אתכם??? לא יפה
Noa:
הכל טוב, אין תלונות
Yuval:
זה נכון… אז בואי נדבר על הפעם הראשונה שנכנסת לתערוכה. מה היה הרושם הראשוני שלך ממנה?
Noa:
זאת תערוכה מעולה, כנראה תערוכת האופנה הכי טובה שראיתי (באמת, בלי קשר לעבודות שלי). זאת תערוכה פואטית ומאוד מרגשת. יש לי הרבה מזל להיכלל בה
Yuval:
מה הופך אותה למעולה?
Noa:
האוצרות נעשתה ברגישות, הכתיבה האוצרותית, החלוקה לנושאים, בחירת העבודות והחיבוריים הם ממש גאוניים – צריך לראות כדי להבין למה אני מתכוונת. גם עיצוב החלל והפסקול הוא מאוד יוצא דופן
Yuval:
תספרי קצת, כי אנחנו פה בתל אביב, וכמו שאמרת קצת קשה להבין מהתמונות. אולי נתחיל מהנושא של התערוכה ומהתמה האוצרותית
Noa:
כמו שאפשר להבין משם התערוכה – היא עוסקת בשילוב בין עבודת יד ומכונה ובהיררכיה ביניהן. אני חושבת שאנדרו, אוצר התערוכה, רצה להראות שהתפיסה המסורתית שבה עבודת היד נחשבת נעלה יותר מעבודת המכונה, אינה נכונה. התערוכה מציעה גישה שונה שבה יד ומכונה חיים בשלווה זה לצד זה ולא מתחרים זה בזה. התערוכה מחולקת לפי נושאים של בתי מלאכה שונים שהם חלק בלתי נפרד מהקוטור המסורתי (פליסה, נוצות, רקמה וכו׳) ומראה פיתוחים שונים שנעשו במאה השנים האחרונות. אני ממש ממליצה גם על הקטלוג!
Yuval:
ועיצוב החלל והפסקול?
Noa:
את החלל עיצב סטודיו OMA ואת הפסקול עיצב בריאן אינו. יש תחושה שצריך לדבר בשקט כשנכנסים לתערוכה, קצת כמו בכנסייה: אם ראית את התמונות בטח ראית שהחלל מאוד דומה לקתדרלה, אבל מה שיפה זה שלמרות שהחלל מיוחד ויוצא דופן, הוא לא משתלט על העבודות. יש בו משהו שקט ונקי, וגם קל לצלם תמונות, הכל יוצא יפה (שזה חשוב בימינו)
Yuval:
בואי נדבר על העבודות בתערוכה: את יכולה אולי לתת דוגמה או שתיים או שלוש של עבודות שתפסו את העין שלך במיוחד? ומעניין אותי לדעת אם יש גם עבודות שנוצרו במיוחד בעבור התערוכה או שהכל היה קיים קודם לכן
Noa:
אם אני לא טועה הכל חלק מקולקציות קיימות.
אני חושבת שאחד החלקים שהכי אהבתי היה באזור הפליסה – מצד אחד שלוש שמלות שחלקן התחתון עשוי טול של ראף סימונס לדיור וממול שמלה של איסי מיאקה בשלושה מצבים שונים. הצבעוניות והטכניקה די דומות ועדיין אלה דגמים שונים בתכלית, משהו בחיבור בין הדגמים נראה מצד אחד מובן מאליו ומצד שני מפתיע.
חוץ מזה רוב הדגמים בתערוכה לא מוצגים מאחורי ויטרינה, אז אפשר לראות אותם ממש מקרוב (!) דבר שלא יוצא לראות בדרך כלל בתערוכת אופנה. וזה גם מוסיף הרבה להתרגשות, ממש אפשר לראות את התפרים!
Yuval:
ומה בדגמים האלו מיוחד מבחינת טכנולוגיה?
Noa:
זו לא בדיוק טכנולוגיה, הייתי מגדירה את זה יותר כטכניקה. שני הדגמים עשויים ברובם מבד שעבר פליסה (תהליך שבו נעשים קיפולים בבד). החצאית של ראף סימונס לדיור נעשתה בטכניקה של table plating – טכניקה ידנית ומסורתית יותר, ואילו הדגם של איסי מיאקה נעשה על ידי machine pleating. כמובן שגם לתפעול המכונה נדרשת מיומנות רבה, ולצד הדגמים הללו מוקרנים סרטונים שמראים חלקים מהתהליך.
שתי עבודות אחרות נעשו בהפרש של כמעט 100 שנה. הראשון על ידי Paul Poiret והשני על ידי שרה ברטון לאלכסנדר מקווין. יש כל כך הרבה דמיון באופן שבו יצרו חיתוכים בעור והשימוש בעור הלבן על גבי העור השחור, ועדיין הראשון נוצר בחיתוך ידני והשני בחיתוך לייזר, וכלל לא בטוח שברטון ראתה את הדגם של פוארה או הושפעה ממנו. לדעתי החיבור הזה ממש גאוני ולראות את שני הדגמים אחד ליד השני זה ממש מפעים
Yuval:
אז אני חייב לשאול, עד כמה התערוכה הזאת מיועדת למיטיבי לכת? כמה חשוב להבין באופנה ובתהליכי יצור כדי ליהנות ממנה, כדי להבין את מה שרואים?
Noa:
קשה לי להגיד, אני כאמור מאד נהניתי ממנה, וגם מי שאני מכירה שביקר בה
לקריאה נוספת > בתרבות שבה כל דבר מועתק שוב ושוב, מה הערך של אובייקט מקורי? נעה רביב על פרויק הגמר שלה בשנקר
Yuval:
אני רוצה לחזור לעבודות שלך שמוצגות בתערוכה. דיברנו עליהן בעבר לא פעם, גם פה, ומעניין אותי היום – שנתיים אחרי פרויקט הגמר ואחרי שהפרויקט הזה הוצג בלא מעט מקומות בעולם (כולל בירושלים!) – ואחרי שראית אותן ליד שאר העבודות בתערוכה – מה את מבינה על הקשר בין עבודת היד למכונה שלא הבנת או ידעת קודם?
Noa:
שבסופו של דבר הראש הכי חשוב, וגם שהכי טוב לשלב
Yuval:
הראש באמת הכי חשוב… ועכשיו כשאת בניו יורק, את מפתחת את הפרויקט למקומות נוספים? עושה דברים חדשים?
Noa:
אני מקימה פה מותג, שזה לא דבר פשוט, ועובדת על עוד קולקציה חדשה ועל עוד פרוייקטים. הכל לוקח הרבה זמן.
אחד הפרוייקטים שעבדתי עליו הוא צעיפים שנמכרים כעת בחנות של המט, בתוך התערוכה. זאת חנות מאוד יפה ומושקעת וכמובן ששמחתי כשהם פנו אלי. עיצבתי צעיפי משי בהדפסה דיגיטלית. את הקובץ יצרתי בתוכנת תלת ממד ולאחר מכן עבדתי עליו בפוטושופ ובאילוסטרייטור. הצעיפים יוצרו בקומו שבאיטליה, במפעל שהוא באמת הכי טוב שיש והוא מייצר למותגים הכי הכי.
התקשורת והתיאום מול יצרנים היא לא תמיד פשוטה, התכתבתי איתם כמעט כל יום במשך שבועות ארוכים ומאחר והאיטלקים ידועים באיחורים שלהם, בשבועיים האחרונים לפני מועד המשלוח כבר ממש נלחצתי מאחר והם לא רצו להתחייב על המועד: דיברתי איתם בטלפון כל יום כדי לוודא שזה יגיע בזמן (כי איחור הוא פשוט לא אופצייה כשעובדים מול גוף כמו המטרופוליטן), אחר כך הצעיפים נתקעו במכס וגם היתה טעות בכתובת אבל בסוף הם הגיעו ממש בדקה ה-90. זאת היתה הקלה עצומה!
Yuval:
וואוו. באמת הקלה. תגידי, עד מתי התערוכה פתוחה? והיא נודדת למקום אחר?
Noa:
היא פתוחה עד אמצע אוגוסט, אין לי מושג לגבי נדידה
Yuval:
טוב, נקווה שנצליח איכשהו לראות אותה. מאוד מסקרן! משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים?
Noa:
כן – תודה! יש לי הרבה מזל שאני מוקפת בהמון אנשים מקסימים שעוזרים לי הרבה וכמובן שוב למאיה ארזי המנחה המופלאה מפרוייקט הגמר, שכבר מזמן הפכה לחברה. זו זכות גדולה!
Yuval:
אין כמו מאיה…
Noa:
נכון!!!
