חגית:
הי תמיר ונוי, מה שלומכם? איפה אני תופסת אתכם בימי סוף הסגר?
נוי:
אנחנו בטוב, מובטלים אבל לא מפסיקים לעבוד… כרגע נמצאים בבית של אמא שלי במושב, ברחנו מהדירה הקטנה שלנו ברמלה ברגע שהיינו יכולים. פה במושב אנחנו עדיין די מרגישים בהסגר, אולי קצת מנותקים. אבל כולם כל הזמן אומרים לנו שזה הסוף – אז כנראה זה הסוף?
חגית:
מי יודע? נקווה לטוב. מה רמלה, לא הייתם בלונדון?
תמיר:
חיינו בנפרד במהלך השנתיים האחרונות, נוי התגורר ברמלה וסיים תואר שני באמנות בבצלאל ואני למדתי (ועדיין לומד) פיסול ב־RCA בלונדון (The Royal College of art). ברחתי מלונדון כשהייתי בשיא העבודה על תערוכת הגמר שלי, השארתי הכל מאחור וחזרתי לארץ בסוף מרץ, רגע לפני שהתחיל ההסגר. נוי בטוב ליבו היה מוכן להיכנס איתי לבידוד של שבועיים
תמיר ארליך ונוי חיימוביץ׳
מתוך הפרויקט של אלהם קורני בבידוד רזידנסי
חגית:
וכאן נוצר הקשר בינינו – קיבלתי מייל מתמיר שאומר – ״נכנסנו לבידוד ואנחנו מזמינים אמנים לרזידנסי״ – מאז עברו כמעט 40 יום וכמעט 40 אמנים, נכון?
אגב, המילה בידוד בלועזית quarantine מקורה באיטלקית מימי מגיפת הדבר. בוונציה היו מחייבים אנשים וסחורות בבידוד על אחד האיים הקטנים למשך 40 יום (quaranta)
תמיר:
לא היינו מתנגדים לעשות את כל הפרויקט מאיזה אי בודד 
נוי:
נכון, אנחנו כרגע בשבוע השישי של הפרויקט, קצת הזוי לחשוב שעברנו כמעט 40 פרויקטים ועבדנו עם מעל ל־40 אמנים (אם סופרים את כל שיתופי הפעולה). בכל מקרה זה מרגיש הרבה יותר, אולי כי הזמן זז כאן קצת אחרת. אני מאמין שזו תחושה שהרבה אנשים שותפים לה עכשיו
אפשר אולי לקרוא ל־BIDUD פרויקט אוצרותי, אבל חשוב לנו לציין שאנחנו לא כל כך רואים את עצמנו כ״אוצרים שלו״. אנחנו אוהבים לעבוד עם אנשים, זה חלק מהפרקטיקה שלנו
חגית:
מסכימה, הזמן קיבל איכות נוזלית משהו. וזה באמת מאוד אינטנסיבי – עשיתם פרויקטים של אוצרות בעבר?
תמיר:
יצא לי לאצור מספר תערוכות כאמן־שותף וגם כשהייתי סטודנט בתואר הראשון בבצלאל הקמתי יחד עם קבוצת סטודנטים נוספים את המגזין האינטרנטי (הנפלא) ״קומה 6״ של המחלקה לאמנות.
אפשר אולי לקרוא ל־BIDUD פרויקט אוצרותי, אבל חשוב לנו לציין שאנחנו לא כל כך רואים את עצמנו כ״אוצרים שלו״. אנחנו אוהבים לעבוד עם אנשים, זה חלק מהפרקטיקה שלנו בסטודיו ואנחנו אוהבים שיתופי פעולה. בידוד הגיע דווקא מהמקום הזה ולא מהמקום הלעיתים ארכאי של יחסי אמן אוצר. ובאמת ב־BIDUD המשתתפות ברזדנסי הם/ן אמניות במובן שיצירה היא מלאכתן – ולכן הפרויקט כולל אמניות פלסטיות, לצד אוצרות, כותבות, אקדמיות ומשוררות
חגית:
התחלתם לבשל את זה עוד לפני שתמיר נחת? מה חשבתם כשיצאתם לדרך, ואיך הפרויקט השתנה ביחס לציפיות?
נוי:
הרעיון עלה ממש יום לפני שתמיר הגיע לארץ. מרגע שהוא הגיע נתנו לעצמנו שבוע לנסות להבין לאן הפרויקט הזה יכול ללכת ואיך הוא הולך להתבצע. ידענו שאנחנו עומדים מול רגע של משבר, שכמובן הוא גלובלי אבל גם מאוד אישי. זה היה מבחינתנו רגע עם פוטנציאל כפול – הוא יכול להוביל לתגובה מהירה ומדויקת אך באותה מידה לקיפאון ושיתוק. ובאמת הרבה מחברינו האמנים העידו על קושי גדול ליצור ולהיות אקטיביים בעקבות השינויים הקיצוניים, הנתק הפיזי מהסטודיו ולעיתים גם ריחוק מהנושאים עליהם עבדו.
אנחנו גם הרגשנו ככה, הפרויקט שתמיר עזב בלונדון היה סייט־ספספיפיק עבור ה־RCA ואני בדיוק נכנסתי לסטודיו חדש במוזיאון יפו תחת הרזידנסי של ״אתר״. זה מצחיק כי בדיוק עבדתי על פרויקט שקשור להתמודדות עם חרדת סוף העולם, אישיו שמלווה אותי במהלך חיי. ואפילו על הפרויקט הזה היה לי קשה להמשיך לעבוד לאור המצב
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
תמיר:
משם עלה הרצון למצוא דרך להתמודד בעצמנו עם הקושי ביצירה וגם לעזור לאחרים. הצורך הראשוני והבסיסי מאוד שעליו רצינו לענות הוא – עיסוק. וזה היה קל, ב־BIDUD מתחילת ההסגר אנחנו עובדים במשרה מלאה, הפרויקט דורשני ואינטנסיבי. אבל הצורך השני והחשוב יותר הוא לייצר מרחב שבו יוצרות יכולת לשתף את העשייה שלהן בתקופה הזו – והייתה נכונות מטורפת וישר התחלנו לעבוד.
בשבועות הראשונים הפרויקטים של המשתתפים היו יותר מיידיים וכללו תגובות מהירות למצב המשתנה, ואני חושב שזה בערך הכיוון שאליו ציפינו שהפרויקט ילך. אפשר עכשיו לומר בדיעבד, ומבלי להכליל, שבהתחלה הפרויקטים עסקו יותר ב״איך אני מתמודדת עם המשבר״, כלומר מה קרה לסטודיו שלי ואיך הייתי צריכה לשנות הפרקטיקה שלי ביחס למה שקורה, וב״מהי האמנות שלי ביחס למשבר?״, כלומר האם גם העבודות הקודמות שלי יכולות באופן מסויים להתנסח מחדש ולייצר סוג של טענה אמנותית ביחס למה שקורה עכשיו.
עם הזמן התחילו להופיע פרויקטים שמגיבים בצורה יותר ישירה ומנוסחת לאורח החיים הנוכחי ולשינויים האסתטיים או הפוליטיים שאנחנו חווים בימים אלו. בשבוע האחרון אפשר לומר שקרה שינוי נוסף, אנחנו רואים פרויקטים שאפילו מפלרטטים עם הסוף, כמו בפרויקט של רות פתיר ״בלדה מוקדמת לסוף המגפה״ (בתרגום) או אפילו בפרויקט של המשורר אלכס בן־ארי שפותח ב״יום העצמאות. ימים אחרונים של בידוד״. מעניין, גם ביחס לזה שהסוף עדיין לא מאוד ברור
ניר הראל
יעל פרנק
מיטל אבירם
חגית:
איך נבחרו האמניות.ים? אתם בחרתם? היו כאלה שפנו אליכם?
נוי:
כשהתחלנו לא ידענו מה תהיה ההיענות, איך המשתתפות יגיבו ואיך הפרויקט יראה. לכן פנינו בהזמנה פתוחה למספר יחסית גדול של אמנים.ות שאנחנו אוהבים, שרצינו לעבוד איתם ושחשבנו שהפורמט יכול להתאים להם או לאתגר אותם. היה מספר גדול של פניות להשתתפות אבל לצערנו לא היינו מסוגלים לשלב את כולן. אולי בעתיד, אולי בגלגולים אחרים של הפרויקט
תמיר:
אולי להוסיף, שחוסר הידיעה בנוגע לאיך האמנים יגיבו ומה הם ירצו להציג לא הפסיק בשום שלב, שכן התנועה של הפרויקט היא יומיומית; לפעמים אנחנו לא יודעים מה יעלה לאתר ממש יום לפני. זה מלחיץ אבל זה גם מרגש ודורש מאיתנו סוג מסוים של יצירתיות
חגית:
אני מציגה את האתר/פרויקט שלכם כחלק מהרצאה שלי בשבועות האחרונים על אמנות בימי קורונה – בהקשר של יוזמות ופעולות של אמנים. יפה בעיניי שזו פעילות דינמית ויומיומית ואני מניחה שזה דורש הרבה תקשורת ותחזוקה – אולי גם עריכה והכנה לנראות מול קהל.
במקביל לעבודה מול אמנים ומשתתפות אחרות, אתם נמצאים בקשר גם עם הקהל שלכם? מיהו הקהל הזה?
תמיר:
תודה רבה, זה באמת דורש הרבה תקשורת בינינו וגם עם המשתתפות. אנחנו עובדים כמו משרד שבו אנחנו יחד מאיישים את כל התפקידים, מעיצוב ועד הפקה ועריכה. כל אמן.ית מגיעה עם דרישות אחרות וצרכים שונים ביחס ליצירה שלה וכפרויקט אקספרימנטלי שמנו לעצמנו למטרה שהוא יהיה עבור ולמען המשתתפות. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו לרצונות שלהן, לייעץ, לראות איפה אנחנו יכולים לעזור או לפעמים להוסיף לפרויקט, אבל בלי להתערב יותר מידי. חשוב לנו לשמור על המיידיות של הפרויקט והחוויה הכנה בגוף ראשון
נוי:
הקהל משתנה יחד עם האמנים. אחד הדברים המיוחדים בפרויקט שהוא כל הזמן גדל ומשתנה – כי בכל יום מצטרפת יוצר.ת אחרת. אנחנו כל הזמן מופתעים מהתגובות שאנחנו מקבלים מהקהל, מכיוונים שונים. אני מתאר לעצמי שזה נע בין משפחות וחברים של המשתתפים, אמנים או כל מבודד חובב אומנות. יש מאות מבקרים בכל יום, לפעמים פחות מ־500 ובימים טובים מגיע גם ל־1000
חגית:
לא רע בכלל. החלטתם מראש שלא להציג בעצמכם או שפשוט מצאתם את עצמכם עסוקים מדי?
תמיר:
בהתחלה האינסטינקט שלנו אמר שלא. חשבנו שאולי נעשה משהו בסוף, אבל ניתן לזמן להכריע. עם הזמן, גם ככה אנחנו משקיעים מאמץ ויצירתיות, ולמרות שאנחנו רוצים להעביר את העבודות של האמנים בצורה בלתי מתווכת אנחנו מוצאים דרכים שונות להביע את עצמנו, וזה מאוד מאתגר ומהנה. לפעמים זה בווליום נמוך מאוד, אבל בשבילנו זה שיעור שאנחנו לא תמיד משיגים בעבודה שלנו בסטודיו
חגית:
איזה יום הוא הפייבוריט של כל אחד מכם? וברור לי שתגידו שאת כולם אתם אוהבים, אבל אין מקום לכולם. אני אתחיל: אני מחבבת במיוחד את היום של ניר הראל, כי הוא חי ברשת ומשתנה מול העיניים; את הפרויקט המורכב מאוד של ליאור זלמנסון; ואת ההומור הסרקסטי והבידור של מיכאל מושונוב ושירן קריכלי – רשימה חלקית בהחלט
תמיר:
הרשימה שלך מצויינת. מהצד שלנו אולי נוי יתחיל, במיוחד בגלל שכמעט כל יום הוא מצהיר מחדש שזה הפרויקט האהוב עליו… 
נוי:
מכיוון שיש קשת כזאת רחבה של מדיומים – מכתיבה לציור, לווידאו – קשה לשים את האצבע. אני יכול לומר שפרויקטים אישיים תופסים לי יותר את הלב, כי יותר קל להזדהות איתם בתקופה הזאת וזה כמעט מרגיש לי כאילו זה פרויקט שלי.
לדוגמה, הפרויקט של מיטל אבירם ״קריאת כיוון״ שמציג חלקים מספרים מהספרייה האישית שלה שבהם היא מסמנת עם פוסט־איטס ורודים קטעי קריאה ספציפיים, ויוצרת נרטיב חדש לצופה. פרויקט פשוט מאוד ומרגש מאוד. מצד שני, אני נמשך לפרויקטים שלקחו את הפורמט הדיגיטלי יותר לאקסטרים כמו של ניר וליאור שציינת ושל איתמר שטמלר. אז באמת התקלת אותי פה
ליאור זלמנסון
עידו גורדון ואריאל נרונסקי
תמיר:
בלי באמת לבחור, אהבתי מאוד את המהלך שעשתה קרן גולדברג, שכתבה טקסט נדיב וכן. היא שיתפה את נקודת המבט שלה ביחס לתנועות המתרחשות כרגע בעולם האמנות בעקבות המשבר ואיך זה משפיע על היחס של מוסדות ויחידים ליצירה. היא לא פוסחת על הספציפיות שבכתיבה עבור הפרויקט BIDUD עצמו, איפה זה פוגש אותה כמבקרת אמנות ולא כאמנית המשתתפת בפרויקט שבכותרת שלו מכריז ״אמן אחר בכל יום״, והתוצאה רפלקטיבית ומיוחדת.
אולי זה קצת אגואיסטי מצידי לבחור בזה, אבל למה לא. גם הפרויקט של אורי הולבן היה מיוחד: זו הפעם הראשונה שעשינו מופע בלייב מהבית (שלו). היה נחמד לראות את הקהל החי, ולקחת את העניין הזה של ספונטניות צעד אחד קדימה. נוצר מרחב מאפשר להתנסות, לטעות ולדבר, שזה עבורי חלק מהותי מהפרויקט כולו
תמיר: אנחנו לא מנסים להחליף חלל פיזי או לייצר תערוכות בחללים דיגיטליים אינסופיים – כל הפרויקטים שמתארחים בבידוד לוקחים בחשבון את המדיום ומגיבים לו
נוי: התקופה הזאת יצרה היפוך – אנחנו אמנם בודדים בבית, אבל הרשת הפכה להיות סוג של מפלט מהבדידות לטוב ולרע
חגית:
אתם חושבים שזה ייחודי לתקופה ולמגיפה שפקדה אותנו, או שזה סימון של כיוון חדש בעולם האמנות?
תמיר:
אם מדובר בהצגה של אמנות בפלטפורמה דיגיטלית, זה נושא מעניין. הוא ללא ספק ייחודי לתקופה שפקדה אותנו, אבל אני מקווה שישפיע גם על העתיד של עולם האמנות. כלום לא יחליף את הרגע של חוויית האמנות בלייב, פיזית, אבל העובדה שמוזיאונים ומוסדות אמנות בכל העולם פתחו את התכנים, השיעורים והארכיונים שלהם להמונים – זה אירוע יוצא דופן מבחינת שוויון הזדמנויות לכל מה שקשור לידע ותרבות. אותי אישית זה מרגש ואני בטוח שזה יכול לעצב את האופן שבו חווים, מבינים ומדברים על אמנות.
שמענו הרבה התנגדויות לפורמטים האינטרנטיים מצד אמנים וצופים, בטענה שזה מצמצם את האמנות; שגם רגע של חוסר מעש חשוב עבור אמנים, ואולי עדיף להתמסר למציאות הזו עד שיעבור זעם. אני חושב שמה שמיוחד ב־BIDUD זה שהוא לא מנסה להיות דבר שהוא לא.
אנחנו לא מנסים להחליף חלל פיזי או לייצר תערוכות בחללים דיגיטליים אינסופיים – כל הפרויקטים שמתארחים בבידוד לוקחים בחשבון את המדיום ומגיבים לו בצורה כזו או אחרת – המסך הוא המסר והגלילה היא היצירה. כך שגם אצלנו מדובר ברגע שבו צופה חווה אמנות בלייב – רק המדיום הוא שונה. מה שעוד ייחודי הוא שתחת השינויים הקיצוניים, הרגע הזה קורא לכל אחד ואחת מאיתנו לחשוב על המקום של העשייה שלה בעולם, על הצורה שבה היא עובדת, ולהגיב (או לא) בהתאם
נוי:
אני חושב שעניין הבידוד הוא אכן מהותי פה והוא משתלב עם הפלטפורמות הרשתיות באופן טבעי. הרי עוד לפני המגיפה כולנו הרגשנו וחווינו ״בדידות״ במיוחד ביחס למדיה – אם את מאוד פופולרית ברשת זה לא אומר בכלל שאת לא בודדה מאוד במציאות.
התקופה הזאת יצרה היפוך – אנחנו אמנם בודדים בבית, אבל הרשת הפכה להיות סוג של מפלט מהבדידות לטוב ולרע. BIDUD הוא פרויקט שמותאם לרשת, זה בדי־אן־איי שלו, וזה משפיע גם על התוכן של הפרויקטים. אנחנו כל הזמן מלרלרים על השאלה האם נעשה אחר כך תערוכה פיזית או לא.
של BIDUD אפשר לאצור מספר לא מבוטל של תערוכות פוטנציאליות שהייתי שמח מאוד לבקר בהן. אבל להמיר את הפרויקט לתערוכה פיזית זה קצת כמו לתרגם תערוכת ציור לאותם קירות דיגיטליים, רק הפוך. אם נעשה משהו בסגנון, זה יהיה חייב להיות שונה בתכלית מ־BIDUD כפי שהוא נראה
חגית:
יש לכם אוצר קטן ביד, שהוא גם קפסולת זמן. ומה עכשיו, כשמתחילים להרגיש את הסוף, אתם רוצים להמשיך או לעבור הלאה?
תמיר:
לגמרי. מההתחלה אנחנו כל הזמן שואלים את עצמנו מה הערך של כל הדבר הזה כמכלול? התשובות כל הזמן משתנות, אבל אנחנו תמיד באמונה שעם הזמן וההתרחבות היום יומית, הפרויקט יציע תגובה רחבה וייחודית לתקופה זו ולמערכת היחסים שמתקיימת בה בין יצירה־אמן־צופה
אורי הולבן
רות פתיר
נוי:
אנחנו מתכננים להמשיך לפחות עוד שבועיים ואז לעשות הערכה מחדש. אנחנו זקוקים ומחכים מאוד להפסקה אבל במקביל מאוד קשורים ל־BIDUD ורואים בו פרויקט שלא יהיה קל להמשיך ממנו הלאה כל כך מהר.
היו לנו הרבה תוכניות לעתיד, ביולי אנחנו אמורים להתחתן, באוגוסט היינו אמורים לטוס לרזידנסי של חצי שנה באוניברסיטת ג׳ינדל בדלהי, ושם לעבוד על הפרויקט המשותף הראשון שלנו כצמד (עכשיו הוא כבר לא יהיה הראשון). יש כרגע תחושה שהעתיד מבוטל וכל עוד יש חוסר בהירות קשה לקבל החלטות ביחס לסוף של BIDUD, אנחנו רוצים לתת לו לגדול ולהשתנות יחד עם המציאות
חגית:
בניגוד לנוי, שמייצג את מאמיני סוף העולם, אני שייכת למאמינים שעוד מעט יהיה בסדר (אם כי אולי לא כולנו נהיה כאן לראות את זה). אאחל לכם מזל טוב והתחדשות מהירה של התוכניות. משהו חשוב לסיום, שלא נחמיץ?
נוי:
תודה רבה, היה תענוג. חשוב להדגיש של־BIDUD יש ארכיון ותמיד אפשר לחזור ולעשות בינג׳ לכל הפרויקטים שלא ראיתם.ן אז אולי נסיים בזה וכמובן תודה ענקית לכל היוצרים והיוצרות שהשתתפו ועתידות להשתתף בפרויקט
The post בידוד רזידנסי: אם כבר לבד אז שיהיה ב־BIDUD appeared first on מגזין פורטפוליו.
