שקיעה יוונית מעל הים התיכון, נופי סלוניקי וחבורת תיירים עם מצלמות התערבבו במיצב A Room with a View, שהוצג בשנה שעברה בשבוע העיצוב הראשון של סלוניקי: תשע מראות גדולות שמסתובבות על צירן, ומשקפות את הנופים שעטפו אותן במפרץ היווני. העבודה, שהוצבה מחוץ למרכז לאמנות עכשווית של סלוניקי, נוצרה על ידי שלישיית אדריכלים ישראלית – תמר זלינגר, יובל ליטני וצליל שי – העובדים כקבוצה בשם T2Y Collaborative (ראשי התיבות של השמות הפרטיים שלהם).
בשיחת זום משותפת הם מספרים שהקבוצה התגבשה בשנת 2016, אחרי שסיימו את לימודי האדריכלות באוניברסיטת תל אביב, והחליטו להגיש יחד הצעה לתחרות לבניית מעונות סטודנטים בטכניון. ״גם כשהיינו נפגשים בסוף היום לדרינק, הרבה מהשיחות שלנו היו על אדריכלות, ביאנלות ותערוכות״, אומרת שי.
״זה התחיל כמפגש של חברים עם תחומי עניין משותפים. בניגוד לעיצוב, אדריכלות היא תחום שצריך לעבוד בו בצוות: אין מוצר אחד שאפשר לחשוב על הברקה ולשלוח. בניין הוא משהו הרבה יותר גדול עם הרבה יותר משתנים, אז באופן טבעי קל יותר לעבוד עליו ביחד״.
בתחרות הם לא זכו, וכיום שלושתם עובדים במשרדי אדריכלים שונים. שי מתארת שהיצירה מעבר לשעות העבודה עונה על צורך אחר מפרנסה. ״אתה צריך הרבה ניסיון כדי לצאת לעצמאות ולהתחיל לבנות מבנים, אתה לא יכול לעשות את זה יום אחרי סיום הלימודים. העבודה במשרדי אדריכלים מקנה לנו הרבה ניסיון ואנחנו נהנים ממנה, אבל חיפשנו משהו אקסטרה, בשביל הנשמה. השאיפה הייתה למצוא דברים שאנחנו יכולים לעשות בתור אדריכלים צעירים; אדריכלים שאין להם הרבה ניסיון מעשי אבל יש להם נגיעה לעיצוב״.
חדר עם נוף. צילומים: T2Y Collaborative
יובל ליטני, תמר זלינגר וצליל שי
בשנה שעברה הם מצאו הזדמנות כזו: קול קורא לשליחת עבודות שיוצגו בשבוע העיצוב של סלוניקי. לתחושתם, ההוראות שקיבלו היו פתוחות במיוחד, ולכן מיד התחילו לחפש נקודה להציג בה. אף אחד מהם מעולם לא ביקר בסלוניקי, אז הם יצאו לסיור דיגיטלי – והחלו לשוטט בעיר הנמל באמצעות גוגל סטריט־ויו וצילומי אוויר.
״כשהתחלנו לפתח את הרעיון היה לנו ברור שמה שנציע יוצב בחוץ, במרחב הציבורי הפתוח״, מציין ליטני. ״יש בזה אתגר, כי כשאתה מציג בגלריה או חלל סגור אתה שולט בסיטואציה. אבל כשאתה יוצא החוצה אתה מאבד שליטה: שם אי אפשר לעמוד וכאן יש פתח של מזגן. זה פחות סטרילי ולכן יותר מעניין ומגרה. מה שאנחנו רגילים לעשות כאדריכלים ומעצבים זה להגיב לסביבה שלנו, כל דבר שאתה מעצב אתה בודק ליד מה הוא נמצא״.
ליטני: כשהתחלנו לפתח את הרעיון היה לנו ברור שמה שנציע יוצב בחוץ, במרחב הציבורי הפתוח. כאדריכלים ומעצבים אנחנו רגילים להגיב לסביבה שלנו, כל דבר שאתה מעצב אתה בודק ליד מה הוא נמצא
״חיפשנו כל מיני דברים תרבותיים כדי להבין את האנשים והאופי של העיר״, מוסיפה שי, ״הרי לא היינו שם. אבל הבנו שאין לנו את המנדט להגיב לתרבות ולערכים שהם לא שלנו ושאנחנו לא מכירים״.
אבל לא הלכתם על קלישאות של ״טברנה״ או ״פוליקר״.
שי: ״זה גם עלה בסיעורי מוחות, אבל ככל שזיקקנו את זה ראינו שאת המרחב יש לנו יכולת להבין, אפילו שלא היינו שם; יש לנו כלים להבין אותו ולהגיב אליו. עיצוב הרבה פעמים מגיב לרעיונות היסטוריים או תרבותיים, אבל הרגשנו שלא יהיה נכון לעשות משהו כזה. הגבנו למרחב ובסוף יצא משהו מאוד אינטואיטיבי, שאפילו ילד יכול להבין״.
פיסת נוף חדשה של העיר
הנקודה שבחרו השלושה עומדת בקצה רחוב, שהופך למפרץ צר אל תוך הים התיכון. ״זו הייתה נקודה מיוחדת, בין הנמל לעיר והמבנים ההיסטוריים והים״, אומרת זלינגר. ״כל העיר הייתה פלטפורמה אפשרית, אבל איכשהו הצלחנו לזהות ולבחור את הנקודה הזאת״.
״ברגע שאתה עומד שם אתה מגלה שאתה מוקף בים מכל כיוון, זה ממש הקצה של העיר״, מסביר ליטני. ״כשאתה מסתכל קדימה אתה רואה רק ים, מאחוריך מחסנים עשויים לבנים אדומות כמו בארסנלה בוונציה. יש שם מפגש בין כמה סוגי נופים שונים לגמרי. היו דברים שראינו רק אחרי שממש הגענו לשם, אבל כמו ישראלים טובים ידענו לזהות מהר נקודה ולהגיד ׳אנחנו רוצים פה!׳״.
אז קודם בחרתם את הנקודה ורק אז החלטתם מה לעשות בה?
זלינגר: ״זה התגבש במקביל, אבל זיהינו את המרחב שבו רצינו לעבוד ואז עלו שאלות של ׳איך אנחנו יכולים ליצור במקום הזה שלא ביקרנו בו?׳ או ׳איך אפשר להגיב אליו?׳. ניסינו לחשוב איזו חוויה אנחנו רוצים להציע למבקרים, אם זה יהיה משחק או משהו שדוחף אותם לשוטט שם. התחיל להתגבש איזשהו רעיון תוך כדי החיפוש״.
ליטני: ״בהתחלה תכננו להעמיד שם כל מיני דברים שיצופו על המים. אנחנו הרי רגילים בארץ שיש חלוקה בין העיר עצמה לים וכאן הן צמודות, אז חשבנו שאפשר לשחק עם זה איכשהו: אולי לקחת כל מיני חוויות עירוניות, כמו ביקור בקולנוע, ולחבר אותן למים ולים. אבל בסוף זה גם היה פחות ישים ונשאר על רצפת חדר העריכה״.
שי: ״מה שעניין אותנו זה המפגש בין הנופים השונים: אם רק תסתכל לרגע לכיוון אחר תראה נוף חדש לגמרי. בגלל שזו נקודת מפגש חיפשנו משהו שיצור חוויה שאם לרגע תכנס אליה ותשתהה בה, פתאום לא תהיה לגמרי בטוח שאתה מסתכל על הים ורואה את הים. אולי אתה מסתכל על הים ורואה את העיר?
״אתה מסתכל על הבתים אבל רק רואה את הים; משהו שיכול להעצים את המפגש הזה בין הנופים. ואחרי כמה גלגולים זה הגיע למראות האלו שמסתובבות ב־360 מעלות, ככה שכל אחד יכול לשחק איתם ולעצב איך הוא רואה את העיר ועל מה הוא מסתכל״.
״זה הרי איזשהו מרחב, חדר״, מפרשת זלינגר. ״רצינו שהוא יאפשר לתיירים ולתושבים ליצור לעצמם את פיסות הנוף שלהם, פיסת נוף חדשה של העיר. בין אם זו תמונת נוף שהם יצרו בעצמם ובין אם היא תוצר של הסביבה העירונית והתנועה בכבישים ומזג האוויר. אז בעצם הזמנו אותם לחדר עם נוף״.
מסגרייה בסלוניקי דרך דואר אלקטרוני
לאחר שהצעת הקבוצה אושרה על ידי מארגני שבוע העיצוב, במשך שלושה חודשים הם עבדו על המיצב שקיבל את השם חדר עם נוף (A Room with a View). תחילה הם עיצבו במודלים ממוחשבים תשע מראות מסתובבות, שיאפשרו לעוברים והשבים בנמל בסלוניקי לשחק עם הנוף מולם. כשעברו לשלב הייצור, התלבטו אם לייצר את המראות בארץ ולגרור אותן ליוון – או לחפש יצרן מקומי.
בסיוע מפיקי שבוע העיצוב מצאה הקבוצה מסגרייה במפעל קטן ליד סלוניקי, ובמשך חודש הנחו אותם מישראל דרך דואר אלקטרוני, בלי לדרוך במפעל אפילו פעם אחת. ״היינו איתם בקשר לאורך כל הדרך וזה הפך את התהליך לנורא מעניין״, מתארת זלינגר.
שי: באדריכלות זה לא משהו שקורה הרבה, לוקח שנים עד שבניינים נבנים. וזה עוד היה בשלט רחוק, אז היה עוד יותר מרגש לראות את זה בדיוק כמו בתמונות וכמו שתכננו
״משבוע לשבוע היינו מקבלים סרטונים של איך העבודה מתקדמת והיינו צריכים לתת פידבק מרחוק, לבקש כל פעם שיצלמו מזווית אחרת או יותר לאט. אפילו וואטסאפ אין להם. נחתנו ביוון וישר משדה התעופה נסענו למסגרייה כדי לראות את סוף הייצור״.
אני רק חושב על כל הפעמים שהזמנתי חולצות בעלי אקספרס שתמיד הגיעו בצבע הלא נכון.
ליטני: ״אם משווים את זה לחולצה, אז תדמיין שעל כל תפר וכל חוט אתה מקבל עדכון ותמונה. זה היה די רגיל עבורנו, כי כאדריכל אתה כותב הרבה תכניות והוראות לאנשים שמבצעים אותן״.
שי: ״אבל זה היה לא יאמן. אתה מגיע לשם, נכנס למפעל ורואה את מה ששרטטת עומד. באדריכלות זה לא משהו שקורה הרבה, לוקח שנים עד שבניינים נבנים. וזה עוד היה בשלט רחוק, אז היה עוד יותר מרגש לראות את זה בדיוק כמו בתמונות וכמו שתכננו״.
מהמפעל עברו המראות למפרץ הקטן בסלוניקי, שם הקימה השלישייה את המיצב. ״ברגע שסיימנו לקפל את ציוד ההקמה, אנשים התחילו להכנס לשם ולשחק עם המראות״, מספרת זלינגר.
״זה היה מדהים מבחינתנו כי זה קרה מעצמו. מעניין היה לראות איך כל אחד הגיב לזה אחרת: היו כאלה שהסתכלו על זה מהצד כמו פסל. והיו מי שנכנסו וישר התחילו להסתובב ולצלם סלפי, ילדים רצו ומיד שיחקו עם המראות. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת להתבונן מהצד בלי להפריע, לראות איך אנשים מגיבים למשהו זר שפתאום נמצא במרחב שמוכר להם״.
זלינגר: אנשים התחילו לשחק עם המראות. היו כאלה שהסתכלו על זה מהצד כמו פסל; היו מי שנכנסו וישר התחילו להסתובב ולצלם סלפי; ילדים רצו ומיד שיחקו עם המראות. זו הייתה חוויה מרגשת לראות איך אנשים מגיבים למשהו זר שפתאום נמצא במרחב שמוכר להם
״לא חשבנו על זה שהמיצב עומד בנקודת קצה של העיר, והיא מאוד רגישה לשינויים של הטבע״, מוסיפה שי. ״רואים משם שקיעה ממש יפה, ופתאום עם כל המראות ראינו אותה מכל מיני זוויות אחרות. זה היה בחודש מאי, אז יום אחד היה מאוד בהיר וביום אחר מאוד גשום. יום אחד נשבה רוח חזקה שסובבה את כל המראות, זה יצר דברים נורא שונים שלא תכננו והפתיעו אפילו אותנו״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
החדר שבנו תוכנן להיות מוצג במשך שבוע העיצוב בלבד, אך השלישייה מספרת שלבקשת המפיקים המיצב נשאר במקומו למשך כחודש. הם מקווים להציג אותו בארץ בהמשך, אבל היום הוא מאוחסן בסלוניקי. ״זו חוויה חזקה לראות כמה זה עובד, כי כאמן תמיד יש לך הרבה שאלות בתהליך היצירה״, אומרת שי.
״אנשים יבינו למה התכוונתי או לא? איך יפרשו את זה? ועוד במיוחד כשאתה יוצר משהו שאתה רוצה שאנשים ישתמשו בו. כל השאלות ששאלנו את עצמנו נפתרו כשראינו שאנשים משתמשים בזה. זה הוכיח שיצרנו משהו מספיק פתוח שכל אחד יכול להתחבר אליו מנקודה אחרת״.
כנראה שיעבור עוד לא מעט זמן עד שרובנו נוכל לבקר בסלוניקי, ובינתיים אנחנו מוגבלים לסיורים בגוגל סטריט־ויו בלבד. אתם חושבים שכשנסיים עם המצב, הקורונה תשפיע על איך שאדריכלים ומעצבים עובדים?
״אפשר לעשות על זה שמונה שיחות זום כמובן. כשעבדנו על המיזם ביוון חשבנו איך נטוס לשם ונבנה משטחים שאנשים יגעו בהם במרחב הציבורי, והיום ללכת לטיילת בתל אביב ליד הבית נשמע כמו פנטזיה. זה כמעט כמו להיות בעולם אחר.
״קשה לנבא את העתיד, אבל זה כבר משפיע: תוך שבוע משרדים התרוקנו, אנשים התחילו לעבוד מהבית ולהתאמן בחניונים. בגדול זה מדכא. זה גורם להבין כמה תכנון טוב ואדריכלות טובה חשובים. כי בסוף לא מספיק שיש לך את הטיילת ליד הבית או פארק הירקון, אלא שגם ב־100 מטרים הקרובים לבית יהיה לך איזה מרחב טוב ומתוכנן״, אומרים שלושתם.
״אנחנו מעריכים את המרחבים העירוניים, אבל זה משהו שאנשים שלא קשורים לאדריכלות לפעמים מפספסים. דווקא ההסתגרות בבית גורמת לאנשים להעריך אותם יותר, כשאנחנו רואים תמונות של מקומות ריקים ואנשים מתגעגעים. אז אולי זה יעשה טוב לשיח התכנוני ולחשיבה של אנשים על המרחב הציבורי״.
The post תשע מראות עם נוף לים התיכון בסלוניקי appeared first on מגזין פורטפוליו.
