חגית:
הי דנה מה שלומך בימי קורונה אלה?
דנה:
הי חגית, בוקר טוב. הקורונה הזאת היא קצת כמו לונה פארק של רגשות, כרגע אני ממש שגעון, איך אצלך?
חגית:
אני בסדר גמור, עמוסה יותר מהצפוי, שזה טוב. כמי שנודדת ב״חופשה קבועה״ Permanent Vacation כבר כמה, שש שנים?! איפה אני מוצאת אותך עכשיו?
דנה:
אני נמצאת במשכן האמנים בהרצליה כרגע, ברזידנס הכי חמוד בארץ, ממשיכה לעבוד על פרמננט־וקיישן
חגית:
זה היה מתוכנן או שמצאת את מקומך שם כפתרון למצב? להגבלת התנועה בעולם?
דנה:
ממש לא מתוכנן. בתוכנית המקורית הייתי אמורה להיות עכשיו בסלובקיה או בבוסניה הרצגובינה, אבל עם השנים למדתי לא לעשות תוכניות ממוקדות מדי, כי הן תמיד משתנות. חזרתי לארץ מצ׳כיה כמה שעות לפני שהם סגרו את הגבולות
חגית:
דרמטי.
אז רגע, איך זה עובד? אולי תקחי אותי להתחלה ותספרי על החופשה הנצחית… יש דבר כזה?
דנה:
הרעיון של חופשה נצחית כמובן שלא אפשרי, והוא התחיל בכלל בלי להתכוון. בסוף 2013 נסעתי לחופשה בתאילנד ומאז בעצם לא חזרתי. אז גם פתחתי אינסטגרם והתחלתי להעלות בהתחלה וידאו, ואז גם צילומים. הפרוייקט נרקם בתנועה, ככל שעבר הזמן ״פרמננט ווקיישן״ השתלטה על סדר היום שלי וקבעה את המבט שלי כתיירת נצחית.
• כל מה שחשוב ויפה, פעמיים בשבוע היישר לתיבת המייל! הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
כמו הרבה אחרים, אחרי המחאה החברתית (2011) נכנסתי לדכאון. התקווה לשינוי הפכה ליאוש והבנתי שאני צועדת ברחוב ללא מוצא. הנסיעה לתאילנד היתה החופשה הראשונה שעשיתי אחרי שנים, נסעתי בלי תוכנית מוגדרת, פגשתי מלא אנשים וגיליתי שיש דרכים אחרות לחיות, אנשים שהחליטו לצאת מהמרוץ של החיים – של להתקדם בעבודה ולדאוג לפנסיה. זה נתן לי תקווה והחלטתי להמשיך, ובהתאם לזה המטרות שלי והדברים שאני רוצה להשיג השתנו
חגית:
את בוודאי זוכה למבטי קנאה, הערצה, סימני שאלה ואולי אפילו איבה – איך היא מרשה לעצמה זאתי…
דנה:
לגמרי. זה בא בתקופות, הרבה פעמים אלו גם התקפות מיזוגניות. האינסטגרם הוא מלך ה־FOMO ולכולנו יש לפחות פיד אחד שהיינו רוצים שיהיה שלנו, אבל האמת היא שהכול בחיים זה עניין של בחירה. אורח החיים שאני מנהלת מושלם בשבילי, ולמען האמת רוב האנשים לא באמת מעוניינים בו. זה לא פשוט בכלל. אחד הדברים היפים הוא כשאנשים שאני נתקלת בהם במסע מקבלים השראה, ומחליטים לעזוב לתקופה מסויימת ולצאת לחופשה ארוכה משל עצמם. הם כותבים לי ומשתפים אותי בהתלבטויות ובחוויות שלהם, אלה אנשים שאני עדיין בקשר חם איתם
חגית:
חיי נדודים – מה המשמעויות העיקריות שאנחנו לא חושבים עליהן? בדידות, נתקים והתחלות חדשות. ומה עם אהבה, משפחה? אני מתארת לעצמי שכל אחד כזה זה ראש פרק. נתחיל מהדברים הפשוטים: גיל, מצב אישי, איפה גדלת ומה למדת?
דנה:
אני בת 42, גדלתי בחיפה, למדתי צילום בבצלאל ואחר כך בתוכנית המשך של בצלאל. פרמננט־וקיישן הוא הפרויקט הכי מחוייב שעשיתי בחיים, זו אמנות שהיא דרך חיים. אני מבינה שיש הרבה שאלות אישיות שעולות כשמסתכלים מבחוץ על דרך החיים שלי – שאלות על פרנסה, זוגיות והורות. הרלוונטיות של השאלות האלה נעלמת ברגע שבו החיים הופכים להיות עבודת אמנות, פרמננט־ווקיישן הוא בחירה באלטרנטיבה.
אחד החוקים היחידים שיש לי הוא כל שעתיים להעלות צילום לאינסטגרם, והצילום חייב להיות מה־24 שעות האחרונות. החוק הזה מכריח אותי להיות ערנית ולעבוד כל הזמן, המבט שלי על העולם השתנה בצורה הפשוטה ביותר
אני רואה את החיפוש כחלק בלתי נפרד מהעבודה. חשוב לי ליהנות מהעבודה, שזה בעצם מהחיים. אחד מהדברים שהובילו אותי מלכתחילה לצאת לדרך היה הרצון לעשות רק מה שטוב לי
חגית:
כל שעתיים כל שעתיים, או רק בשעות הערות?
דנה:
רק בשעות הערות. יש כמובן גם מקומות או נסיעות ארוכות עם אינטרנט בעייתי, ואז החוק לא תמיד עובד. אבל חלק מהעניין הוא לנסות למצוא דרך להעלות את הצילומים בכל מקרה, אני רואה את החיפוש כחלק בלתי נפרד מהעבודה. חשוב לי ליהנות מהעבודה, שזה בעצם מהחיים. אחד מהדברים שהובילו אותי מלכתחילה לצאת לדרך היה הרצון לעשות רק מה שטוב לי
חגית:
וטוב לך? גם אחרי שש שנים?
דנה:
כן, אחרת הייתי מפסיקה. יש לי עוד הרבה מקומות שבא לי להגיע אליהם והמון מקומות שאני רוצה לחזור אליהם והמון אנשים שבא לי לפגוש בדרך, וטעמים שמסקרנים אותי. עוד לא עייפתי מהמסע
מיצג כל החיים
חגית:
השאלה על כל שעתיים נוגעת כמובן למודלים של פרפורמנס קיצוני – כמו זה של האמן הטייוואני Tehching Hsieh – שבין השאר יצר עבודה שבה החתים כרטיס־נוכחות כל שעה במשך שנה שלמה. בהתאם להגדרות החיים/עבודה שלך, אני מתייחסת לחופשה הנצחית כסוג של מיצג (פרפורמנס). זה נכון לראות את זה כך?
דנה:
כן, אין ספק שהעבודה הזאת היא לייף־ארט־פרפורמנס (Life Art Performance, אין מונח מקביל בעברית), אם כי אני לא חושבת שהיא קיצונית כמו של Hsieh. מוסר העבודה שלנו שונה, אבל עם הזמן אני מבינה שאולי ההגדרות שלי לא כל כך שונות כמו שחשבתי, בעיקר כשהן נבחנות במבט מבחוץ
חגית:
כאישה סקרנית (ודי נוסעת בעצמי) אני מזדהה מאוד עם המשיכה להמשיך לנוע. אבל במקביל נראה לי שיש גם קושי בלתי נמנע. צורך להרגיש לפעמים שייכות עמוקה יותר, לראות ספרים (שלך) על מדפים ותמונות על קיר? וגם מן הסתם רגעי חולשה פיזית ורגשית. היו התפרקויות בעבר, היו חרטות?
לפני שנסעתי הייתי אגרנית, היו לי מלא ספרים ותקליטים ופיצ׳פקעס. המחשבה על לא לישון בלילה בבית שלי ובמיטה שלי היתה עושה לי חלחלה. הדירה שלי היתה עולם ומלואו וכשיצאתי ממנה הרגשתי לא שייכת, הייתי הרבה בדיכאון ובעיקר משועממת
דנה:
לפני שנסעתי הייתי אגרנית, היו לי מלא ספרים ותקליטים ופיצ׳פקעס, הייתי עושה קולאז׳ים אז גם היו לי מלא מגזינים, הייתי אוספת הכל. המחשבה על לא לישון בלילה בבית שלי ובמיטה שלי היתה עושה לי חלחלה. הדירה שלי היתה עולם ומלואו וכשיצאתי ממנה הרגשתי לא שייכת, הייתי הרבה בדיכאון ובעיקר משועממת.
זה לא קל לנדוד עם 20 קילו על הגב, אבל למדתי לאהוב את השחרור הזה, אני חלילה לא מטיפה נגד תרבות הצריכה. ברור לי שברגע שאחליט להתיישב איפשהו אחזור להרגלי הקודמים. כרגע אין לי צורך בספרים ובתקליטים גם העולם באמת כל כך יותר קל, אני קוראת ספרים דיגיטליים ומאזינה למוסיקה בספוטיפיי, צורכת אמנות באינסטגרם – אני חשופה לכל האמנות המערבית וגם לפידים של חתולים ושטויות.
רגעי חולשה, פיזית ורגשית קיימים כמובן. גם בדידות, אבל לא יותר ולא פחות משהיו כשגרתי בדירה. וכך גם חרטות. מהמקום הזה אני חושבת שזה בעיקר אופי של בני אדם
חגית:
מה המטען שאת נושאת ממקום למקום? על מה את מוותרת?
דנה:
יש לי מוצ׳ילה של 20 קילו, זה המקסימום שאפשר להעלות על מטוס וגם המקסימום שאני מסוגלת להעמיס על הגב, ועוד תיק גב טוב למחשב. כל הדברים מסודרים בפנים – בגדים בסיסיים שמשתנים לפי העונה, מגבת, כלי רחצה, זוג כפכפים וזוג נעלי ספורט. חוץ מזה יש לי מצלמה – FUJI X100F – חשוב לי שהמצלמה תהיה קטנה ונוחה, שלא אחשוב פעמיים אם לקחת אותה איתי. יש מטען וסוללות נוספות; יש לי מחשב מק פרו, עם מטען ושני הארדיסקים חיצוניים; אייפון ואייפד אוזניות; ופאוור בנק גדול ומלא כבלים
חגית:
איפה היית עד כה? איפה היה הכי מדהים ואיפה הכי נורא?
דנה:
הייתי בעיקר בדרום מזרח אסיה ובהודו; אירופה – מאיסטנבול ועד פורטוגל, חוץ מכל מיני מדינות מוגזמות כלכלית כמו איסלנד, שוויץ וליכטנשטיין; ובאמריקה הדרמתי ממקסיקו עד פרו. יש הרבה מקומות שחזרתי אליהם יותר מפעם אחת, כמו תאילנד, רומניה. אני מתה על מזרח אירופה ותכננתי לנסוע חזרה למקסיקו ביוני, אבל כנראה שזה לא יקרה.
בפעם הראשונה שהייתי במולדובה חשבתי שהיא הגיהנום עלי אדמות ושלא אחזור לשם לעולם, ובכל זאת חזרתי אליה ממש לא מזמן, ארבע שנים אחרי, והיא ממש השתנתה לטובה. עדיין היא לא מהמקומות האהובים עלי, אבל אם רוצים להגיע לטרנסניסטריה אז זאת הדרך הכי הגיונית (ובינינו מי לא היה רוצה לבקר בטרנסניסטריה?). אני מתה על אזורים שלמים ברומניה ועל מיאנמר, ועל דרום קולומביה ועוד באמת כל כך הרבה מקומות
חגית:
טרנס – מה?
דנה:
Transnistria, כן, זה מקום שצריך לעשות עליו גוגל וגם תלוי את מי שואלים. לא שמעתי על טרנסניסטריה עד שבמקרה פגשתי מישהו שחשב לנסוע לשם והצטרפתי אליו. כל מקום בעולם הוא מדהים ומרגש מה שהופך אותו למדהים הוא אישי ומשתנה, אך זה תמיד קשור להרגשה שלך, אם ההוסטל נעים ונקי, האנשים שאת פוגשת בדרך, בהוסטל וברחוב משפיעים וכמובן הכי חשוב – כאישה שמטיילת לבד, אם אני מרגישה בטוחה ללכת ברחוב
חגית:
לפי מה את עוברת ממקום למקום? באופן ספונטני או שיש תוכנית ״גדולה״, נגיד שנתית או אפילו רב שנתית?
דנה:
בהתחלה עשיתי תוכניות, אבל הן אף פעם לא יצאו לפועל אז הפסקתי. גם הבנתי שאם אני ממשיכה בתוכנית אני אפסיד דברים שלא ידעתי עליהם עד שלא הגעתי למקום או פגשתי אנשים בדרך. גם אם הם קשים בהתחלה, השינויים האלה מבורכים, הם מתניעים את העבודה. החופש שיש לי מאפשר לי להסתגל ולנצל את המציאות גם כשהיא מבאסת, לפעמים הרגעים האלו הם בדיוק השינוי שאני צריכה בשביל לא להפוך להיות רובוט.
יש כל כך הרבה דברים לא צפויים בדרך שמשפיעים על ההחלטות שלי – החל משיקולים כלכליים, כמו לאן אני יכולה להרשות לעצמי לנסוע או איפה לישון; כמה ימים מותר לי להיות במקום מסוים מבחינת ויזה, ועד מה עושים אם פתאום יש מגיפה עולמית ואי אפשר יותר להמשיך לנדוד. כמעט כל יום אני צריכה לעשות החלטה חדשה.
הקורונה באמת ביאסה אותי כשחזרתי לארץ, בהתחלה לבידוד ואז לבידוד נוסף וחשבתי איך ומה אני יכולה לעשות כאן בתקופה הזאת. כתבתי לרן קסמי אילן (האוצר והמנהל של משכן האמנים הרצליה), והצעתי לו שאגיע להרצליה. זה נראה לי פתרון מושלם
לישון עם אנשים זרים
הפעם הראשונה שישנתי בהוסטל היתה בבולגריה. הרעיון ממש ביאס אותי לחלוק חדר עם עוד אנשים ובלי פרטיות, בבוקר התעוררתי לשכן שעושה יוגה על הרצפה ושניים שיושבים עם המחשב ומנסים להבין לאן לנסוע. היה אור מושלם וצילמתי אותם בהיחבא, אז התחלתי סדרה חדשה שנקראת #lifeinthedorms. זו הסדרת־בת הכי גדולה שאני גם הכי אוהבת בינתיים. מאז התמכרתי לתרבות הדורמס ואני משתדלת להיות בהם כמה שיותר. כשהייתי חולה ומאושפזת תקופה יחסית ארוכה, התחלתי סדרה שנקראה #יומןאישפוז
חגית:
הצגת תערוכות בשנים הללו?
דנה:
במשך השנים יצא לי להציג חלקים מהפרויקט. מה שכיף בעבודה הזאת שיש לי כמות עצומה של דימויים שמסתובבים איתי, אני רואה את חשבון האינסטגרם כמוזיאון הפרטי שלי, מקום שבו אני יכולה להציג את העבודה בחינם לכל מי שרוצה. במקביל אני בונה מערך עצום ארכיבי של הדימויים שאספתי – אלה שהופיעו באינסטה ואלו שלא הספיקו ונכנסו ישירות להארד דיסק.
בראש שלי הכל טרי ואני עדיין יכולה לזהות כמעט כל צילום ולדעת איפה הוא צולם, מתי ובאיזה סיטואציה, אך ככל שעובר הזמן יותר קל לי לנתק רגשית את הצילום ואני רואה ובוחנת אותו בעיניים חדשות. זה הזמן שבו אני יכולה להרכיב עבודה חדשה פיזית ולהציג אותה. בשנה שעברה הצגתי וידאו אינסטליישן גדול ומורכב בפסטיבל מוסררה מיקס. עבדתי עליו בדרכים במיאנמר, תאילנד וקמבודיה, היו לי שלושה מסכים לעבוד איתם – מחשב, אייפד ואייפון – וזה מה שהשפיע על גודל המיצב – שלושה מסכים.
לפני כמה חודשים הוצאתי את הספר ״טרה נומדה״ בהוצאת דפוס בית. הספר צולם בשבועיים במרמורש ברומניה. את אורי וננה מההוצאה הכרתי לפני כמה שנים בגינה המשותפת בפלורנטין, דיברנו והמלצתי להם לנסוע לחופשה המשפחתית השנתית שלהם למרמורש, הם באמת נסעו לשם, התאהבו באזור ומאז הם חוזרים. בקיץ האחרון נפגשנו במקרה במרמורש ושם במסעדה חמודה על כוסית של פלינקה ביתית העלנו את הרעיון להוציא את הספר
חגית:
עכשיו תציגי במשכן בהרצליה?
דנה:
לפני שנתיים הצגתי בתערוכה קבוצתית במשכן האמנים בהרצליה, בתערוכה שרן אצר, ומאז אנחנו מתכננים את השהות שלי כאן. הקורונה שיחקה לטובתנו ויצרה בדיוק את הזמן המושלם להגיע להתארח כאן. הגלריה כמובן סגורה ואני רואה את המהלך הזה כתערוכה בחלל דיגיטלי.
זה השלב הראשון שלה, ואני מקווה שמהר מאוד נחזור למציאות והיא תמשיך לשלב נוסף. אני לא מכירה את הרצליה ובשבילי השיטוט כאן מושלם, קל לי ללכת לאיבוד, שזאת הפעילות האהובה עלי בעולם. אני ממשיכה לצלם ומעלה כל שעתיים צילום לאינסטגרם שלי ולאינסטגרם ולאתר של המשכן
חגית:
ומה הלאה? עד כמה את בסטרס מההשהיה הזו – שאורכה לא ידוע, והאם יש סיכוי שזה הסוף של החופשה?
דנה:
אני אופטימית. אני חושבת שמהר מאוד העולם יחזור לקדמותו, יהיו כמובן שינויים (חלקם מבורכים) אבל אנשים לא יפסיקו לטייל. אני מקווה שאני לא אפסיק לטייל. יש לי עוד כל כך הרבה מקומות שאני רוצה לשוטט בהם, שאני לא מוכנה להאמין שזה יפסיק
The post תקלה בחופשה: דנה לב לבנת עצרה בהרצליה לרגל הקורונה appeared first on מגזין פורטפוליו.