גיא סגל, בת 22, ציירת וטבחית במסעדה, גרה בירושלים.
דיוקן עצמי
כבר כמה שנים שאני מתעסקת בעיקר בדיוקן עצמי. זה התחיל בתיכון לאמנויות (תיכון אלון ברמה״ש). הרגשתי אז פער בין איך שתופסים אותי לאיך שאני תופסת את עצמי, בעיקר בגלל חינוך מאוד נוקשה מההורים, שלא תמיד ראו אותי כמו שאני; או שאני עוד לא ראיתי את עצמי נכון, משהו באמצע. הבנתי שאמנות אמורה לדבר על איזו אמת גדולה ואובייקטיבית, אפשר להגיד שזה איזשהו חיפוש אחרי אלוהים.
הושפעתי ממגריט, שהתעסק בפילוסופיה של אמת. לקחתי את הרעיון של ״זו אינה מקטרת״ (אלא דימוי של מקטרת), אז מה הדימוי שלי? ניסיתי להבין את המציאות הסובייקטיבית שלי – מי אני, מה זה הגוף שמכיל אותי, האופי שלי. אחרי מאות דיוקנאות עצמיים במראה, התפתח טקס אינטימי. את מול המראה עם עצמך, בחדר. ואת קולטת שאת משהו יותר שלם מפנים. זה חלק מהיכולת שלי בכלל לקבל ולהתקרב לעצמי, וזה עוזר לי גם לקבל את האחר והשונה ממני. אנחנו דור הסלפי. חלק מזרם שמתעסק בעצמו.
דיוקן עצמי על ספה
שדה אליעזר
עירום כאמת
אני מאמינה באמנות חשופה וישירה, בעיניי זה הכרח. אני חושבת שבסוף כל אמנות גדולה חושפת אמת, או מותחת גבול שהאמן התמודד איתו בחייו. קשה לנו להכיל את זה, אנחנו משקרים המון. להתלבש באופן מסוים ולא אחר זה שקר, להתלבש בכללי זה איזשהו שקר, בסוף אנחנו חיות.
הסביבה שלי רואה את זה אחרת ממני. השבוע שלחתי לאבא שלי רישום של עין שעשיתי, והוא אמר ״וואו, ככה ממש רואים את הכישרון שלך. קשה לי להסתכל על העבודות שלך ולפרגן, כי את כל הזמן מציירת איברי מין״. אני מקבלת תגובות כאלה גם בעבודה, אני טבחית במסעדה (עם מלא גברים).
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אין לי ברירה, אלה הנושאים שמעסיקים אותי. בגיל ההתבגרות היה לי קשה עם דימוי הגוף שלי, לא הייתי יוצאת מהבית בלי איפור. עניין הנראות היה לא רק מנהל אלא גם משתק. ואז כשמתבגרות, מבינות נשיות, את הכוח שיש לסקס – האם את בוחרת לראות במיניות משהו שהוא שלך או של אחרים?
כאמנית חשוב לי לייצר ולשמר חברה שמכירה בגוף כאמת קיימת. כשאני מציירת מודל עירום זה כמו רגע של פרפורמנס. לרוב אני מציירת אנשים שהם גם יוצרים, וזה הדדי, אנחנו מציירים אחד את השנייה בתורות. אני עושה את זה בשביל עצמי, אבל גם כי אני מאמינה שלהוציא אוביקט חשוף וכן, נותן מקום לעוד נשים וגברים להיות חשופים ופתוחים לגבי עצמם. גם נשים וגם גברים סובלים מחברה שלא מקבלת את העירום שלה, מיניות זה טאבו. אני מנסה לשתף מסע של קבלת הטאבו שלי.
התמקדות בהווה
התחלתי השנה תואר באמנות בבצלאל. מגיעים לבצלאל אנשים מבריקים, גם מרצים וגם סטודנטים. יש בו דברים חיוביים, אבל הוא לא מתאים לדרך שלי. באקדמיה לומדים על העבר וכשיוצרים אמנות, היא חייבת לשקף איזה רגע בחיים של היוצר. כשמתעסקים במה שקדם לנו מפספסים את ההווה. מלמדים אמנות עכשווית (גלובלית ומקומית) אבל הדיאלוג הוא מול מאסטרים ואמנים מכל העולם בעלי שם, לעומת לייצר דיאלוג עם המציאות שקורית אצלנו כרגע. וזה משהו שאני מחפשת ליצור מתוכו.
אני נכנסת לחלק מהשיעורים בזום, אבל די החלטתי לא להמשיך בלימודים. זה לא שחסר לי שם משהו, אלא שכרגע חשוב לי להתמודד עם עצמי וללמוד קראפט. בלימודים בבצלאל פחות מתעסקים בטכניקה, מתוך חשיבה שאמנות היא קונספט, רעיון שעומד מאחורי העבודה. וזה גרם לי לצייר פחות.
יכולת טכנית מבטאת את התפיסה והמקום שהאמן נמצא בו, איפה הוא ממקם את עצמו בהווה שלו. האם את ממקמת את עצמך בתוך החדר שלך בהסגר בזמן הקורונה? או נשמה לכודה בגוף? בתור ישראלית או אזרחית העולם?
המזרקה
המוזה של עצמי
בתקופה שציירתי את ״המזרקה״ יצאתי עם צלם שהיה מצלם אותי הרבה. הייתי מציירת את הצילומים שלו, את החוויה שלי בתור מודל עירום מצולם. זה מאוד תפניתי בשבילי ולא מובן מאליו. אמא שלי גדלה בקיבוץ דתי וחלק מהמשפחה שלי אנשים דתיים. לא היו בחיי מודלים של נשים שאוהבות את עצמן, שממש מרגישות בנוח להיות מי שהן.
בציור הזה אני באיזשהו אופן המוזה של עצמי. הרכבתי חוויה של הארה, תחושה של שליטה וחופש על החיים והבחירות שלי. רציתי לעשות איזשהו גן שופע, יצרי, מיני וחי, אז ציירתי את כל הפירות האלה. וכמה חודשים אחרי זה החלטתי ללכת לעבוד בחקלאות. יש קטעים הזויים עם ציורים, לפעמים הם מזמנים לי דברים.
לא היו בחיי מודלים של נשים שאוהבות את עצמן, שממש מרגישות בנוח להיות מי שהן. בציור הזה אני באיזשהו אופן המוזה של עצמי. הרכבתי חוויה של הארה, תחושה של שליטה וחופש על החיים והבחירות שלי
אחרי הצבא גרתי תקופה קצרה בתל אביב (ברחתי משם מהר), וטיילתי קצת באירופה. הייתי בברלין, סמים ומסיבות וטכנו… הבנתי שאני צריכה להקיף את עצמי באנשים טובים, פתוחים ואוהבים. רציתי לייצר לעצמי שגרה שבה אני יכולה להרוויח מספיק כדי לחיות ולצייר, אז עברתי לשדה אליעזר לעבוד בחקלאות. זה היה ניסיון, עוד לא ידעתי אם אני רוצה ללמוד ולהיות אמנית אקדמאית.
מצאתי את עצמי בצפון עם היפים שהולכים לפסטיבלים של נודיסטים, אז לא הייתה להם בעיה לדגמן לי. עובדים את האדמה ולאף אחד לא אכפת איך הוא נראה, מכינים עוגות מפירות, קמים כל יום עם הזריחה. זה היה מדהים. מצאתי שם ממש חברי נפש. אני אוהבת פשטות ועבודת כפיים: זה דומה ללצייר, זה מאוד מדיטטיבי.
להתחייב לתהליך ולא לעבודות
כשהתחלתי לפרסם ציורים שלי (באינסטגרם) היה לי חשוב לשקף תהליך, כמה שיותר אמיתי וכן, כדי שיידעו מאיפה התחלתי. אני לא מרגישה שבגלל שפרסמתי ציור הוא גמור: אני אשנה אותו אם ארצה, מבחינתי זה חומר ואני משתדלת להיות מנותקת מחומר. יש לי מצפן פנימי ותהליך שאני מחויבת אליו, ומתוכם יוצא קו.
לאט לאט השתפרתי, הבנתי הרבה על ציור ועל התבוננות. זו לא חוכמה לפרסם רק את הדברים הטובים שלך ולצאת לעולם כשאתה לגמרי מגובש. זה בדיוק מה שמייצר פער בין אמנות לבין אנשים שמרגישים שזה לא קשור אליהם. הייתי רוצה שאמנות תהפוך למשהו נגיש יותר ושל כולם, לא רק של מי שלמד והשכיל.
איך את מציגה את עצמך זה פוליטיקה ושיווק. אני רואה את עצמי כאמנית. אמן זה הגדרה מאוד כללית, ואפשר לבטא את אותם הדברים גם בהוראה, בעבודה סוציאלית או בקולנוע, בכל דבר שמעניין אותך. יכול להיות שאני אהיה מורה בסוף; ויכול להיות שאני אפרוץ דרך הציור, שאני אצליח להגיע לאנשים, לזרוע דברים שיובילו לשינוי תרבותי כלשהו. הכוונה היא למצוא את הדרך לעשות כמה שיותר טוב, דרך מה שאני יוצרת. וזה מאוד לא אקדמאי או מרוסן, אלו שיטות שאני מפתחת לבד לגמרי עם עצמי.
לאהוב ולסלוח לעצמנו
החדר שלי הוא גם הסטודיו. יש ימים שזה מאוד קשה, אבל זה חלק מצורת העבודה. אני אוהבת שזה הדבר האחרון שאני רואה לפני שאני הולכת לישון, והראשון כשאני קמה בבוקר. זה מחייב אותי לתהליך.
כרגע אני נהנית מלצייר בבית, מהשקט. מההסתכלות שלי; הקורונה נראית לי כמו קריאה של היקום שאומרת שזה לא יילך אם נמשיך עם הקפיטליזם המוגזם הזה. העולם כבר לא יכול לשאת את זה, אני רוצה להאמין שזה יעשה טוב. בכללי, אני מאמינה שצריך לנצל את מה שיש. כשהיו לי צבעי פנדה ציירתי בפנדה, וכשהשגתי צבעי שמן ציירתי בשמן.
אני חושבת שכרגע אנחנו צריכים לאהוב ולסלוח לעצמנו, להישאר חומלים ומקבלים לסביבה. לא לתת לפחד ולהיסטריה להפוך אותנו לאדישים. זה זמן טוב להתבונן בעצמנו: אני מוצאת בזה סיכוי להחזרת איזון לעולם.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן
The post 20 ומשהו // גיא סגל appeared first on מגזין פורטפוליו.
