טל פרנקל אלרואי // צייר לי ילד

לפני כחודשיים וחצי, באישון לילה אחד במלון באתונה, באמצע חופשה משפחתית מוגנת מכל רע, שכבתי ערה ומוטרדת. זה היה כמה ימים אחרי שתמר גולדשמידט ואיה קניוק פרסמו בפייסבוק עדות מזעזעת של אסיר פלסטיני בכלא מגידו הישראלי על מצב הילדים הפלסטינים הכלואים בכלא זה. יומיים לפני העדות הזו הן תרגמו את הודעת מועדון האסיר הפלסטיני, שלפיה 30 ילדים כלואים בתנאים אכזריים בבית הסוהר אלדאמון.

לא הייתי מסוגלת לקרוא את העדויות הללו. התחמקתי מהן. כשנתקלתי בהן הפניתי את העיניים הצידה. העברתי מהר לפוסט אחר. לא יכולתי להכיל את זה. הרגשתי שאני חייבת להגן על עצמי, שילדים זה מעבר ליכולת הנפשית שלי. סליחה על הקלישאה, אבל אבא שלי עבר את השואה כילד. התאכזרות לילדים היא עובדה שאין לי כלים להכיל אותה.

אבל באותו לילה באתונה לא יכולתי יותר לברוח. לפעמים צריך לנסוע רחוק כדי לראות קרוב. הרגשתי את תנועת הסטת העיניים כתנועה כואבת. הבנתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להמשיך להתעלם. שאלתי את עצמי הרבה שאלות באותו לילה. החשובות שבהן היו על הכלים שעומדים לרשותי. מה זה אומר שאני מרצה באקדמיה כמו בצלאל? איזה כלים אני מציעה לסטודנטים שלי? מה אני עושה כאוצרת? מה מכל אלו עומד לרשותי כשאני חושבת על ילדים פלסטינים בכלא?

וחשבתי גם על אנשים כמוני: על קולגות מתחום האמנות והעיצוב. על אנשים שמכשיריהם הם מכחולים ועפרונות, צבעים וצורות, דימויים ורעיונות. איפה כל האנשים הטובים האלה? מעט מדי מאיתנו משתמשים בכישוריהם כאמצעי למחאה.

שרה בנינגה מציירת למאלק עיסא, בן 9, שנורה בעינו על ידי שוטר ישראלי

עירית אביר מציירת למוחמד, בן 14, שנורה ונפצע על ידי חיילי צה״ל

טל פרנקל אלרואי מציירת למחמוד, בן 13, שנעצר בפברואר 2020

ואז, פתאום, מתוך החושך, התבהרה לי התמונה: הבנתי שאני יכולה לעשות רק מה שאני יכולה, וזה מה שעוצר אותי, במקום להניע אותי לפעולה. לפעמים אני מפגינה. בכיכר רבין, בכיכר העצמאות בפתח תקווה. אני לא פוגשת שם כמעט אף אחד שאני מכירה. ואני בטוחה ויודעת שרבים מחברותיי רוצות לעשות; למחות, לצאת להפגנות, להצטרף לסיורים בשטחים.

הכוונות טובות, אבל החיים. השאלה, הבנתי בלילה ההוא, היא לא איך מוציאים את האנשים החוצה, אלא איך מאפשרים להם להשתמש בכלים שלהם ובתנאים שלהם כדי להשמיע את קולם.

בעקבות הלילה ההוא

״צייר לי ילד – מעצבים בעד ילדים״ היא יוזמת מחאה שהקמתי בעקבות הלילה ההוא. מיד עם שובי לארץ התקשרתי לעורך הדין מיכאל ספרד, המתמחה בהגנה על זכויות פלסטינים, שקישר אותי עם עמותת ״הורים נגד מעצרי ילדים״. העמותה מסייעת בארגון קבוצות למאבק במאסרי ילדים בכלים המקצועיים של כל קבוצה (אנשי חינוך, רפואת נפש, משפטנים).

נפגשתי עם עורכות הדין מוריה שלומות ונורית בן חורין, וקיבלתי מהן מידע בנושא ותמיכה רגשית לקראת היציאה לדרך. אחר כך כתבתי קול קורא. הזמנתי אנשים יצירתיים, אמנים ומעצבים, לייצר קול חזותי, נראות, עבור כל ילד וילד. מתוך אינספור עדויות ומקרים אספתי שמות של ילדים פלסטינים עצורים, וניסיתי לחלץ כמה שיותר פרטים מתוך המקורות המוגבלים שעומדים לרשותנו (בצלם, המוקד להגנת הפרט, DCIP – Defense for Children International Palestine, תמר גולדשמידט בפייסבוק).

בהתאם לאינפורמציה שמצאתי בניתי פרופיל לכל ילד עם שמו, גילו, הכפר שממנו בא, תאריך המעצר שלו, סיפור המעצר והתנאים בכלא. כ־200 ילדים וקטינים אסורים כיום בכלא הישראלי. גילאיהם נעים בין 9 ל־18. המידע שניתן להשיג על רובם כמעט אפסי. המשטר הישראלי לא מספק מידע ולא משתף פעולה.

נטע אמיר מציירת, רוקמת ותופרת לעבדללה, בן 12, שנעצר בדצמבר 2019

גליה חי הזמינה בובה לחאפז, בן 16, שהוחזק במעצר מנהלי למעלה מחצי שנה. את הבובה הכינה מנאל, צעירה מהכפר חאן אל׳אחמאר

דנה ברלב מציירת לחמזה, בן 14, שנתפס ברחוב, נאזק ונלקח למעצר בעיניים מכוסות

מתוך החקירה והחפירה למדתי שהפרקטיקה הנהוגה במעצרי ילדים פלסטינים בשטחים חוזרת על עצמה: המעצרים מתרחשים כמעט תמיד באמצע הלילה או ברחוב, הילדים נאזקים ועיניהם מכוסות בפלנלית, הם נלקחים מבלי ליידע את ההורים וללא מפגש עם עורך דין, מונעים מהם שינה, אוכל וגישה לשירותים. חקירת הילד מתרחשת אחרי שעות רבות של טרטור וטשטוש החושים, החתמה על הודאה נעשית בעברית וללא הסבר מינימלי, לעתים קרובות ביותר הילדים מוכים ומובלים במשך שעות ארוכות מבתי המעצר לבית המשפט וחוזר חלילה.

לילדים אין שום אפשרות ליצור קשר עם הוריהם, אין להם טלפונים, לעתים קרובות הם רואים את ההורים לראשונה בבית המשפט. גם כאן העוול עצום: המשפטים נסגרים על פי רוב בעסקת טיעון שנקבעת מראש, ללא יידוע של עורך דין מטעם הילד, וגם ללא מתן כניסה לעורך דין במקרה של משפטים בדלתיים סגורות. גזר הדין – מאסר ותשלום – נקבע לעתים קרובות מבלי שלמשפחה ולילד יהיה מושג מהי בכלל ההאשמה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הסיבות למעצרי הילדים, על פי עורך הדין דניאל שנהר, מנהל המחלקה המשפטית במוקד להגנת הפרט, רבות ומגוונות: לדבריו מדובר בעיקר במקרים של ידויי אבנים, השתתפות בהפרות סדר, הפגנות. לטענתו הרבה פעמים קטינים נעצרים סתם, כדי להוציא מידע על קטינים אחרים. הצבא מתלבש על איזה כפר או שכונה ועוצר המון קטינים שלאו דווקא לקחו חלק במשהו שהצבא יודע עליו, אבל זו דרך להשיג מידע ועל הדרך גם לגרום להם להבין מי הבוס.

עוד עילה למעצר קטינים היא הפעלת לחץ על בני המשפחה. באים לעצור מישהו ולא מוצאים אותו, אז עוצרים מישהו אחר, כולל קטינים, עד שמי שהם מחפשים יסגיר את עצמו. ככל שהכפר קרוב יותר אל התנחלות כך הסיכוי שייעצרו בו יותר קטינים, כמו לדוגמה העיירה עזון, שנמצאת ממערב לקרני שומרון, ובה כבר נעצרו כ־150 מתלמידי התיכון היחיד ביישוב.

הנני!

יוזמת ״צייר לי ילד״ יצאה לדרך, ו־50 מעצבים, אמנים ואנשים יצירתיים אחרים כבר נרתמו למשימה. כל מתנדב קיבל שם של ילד, במטרה שכל ילד יקבל קול. חלק מהמתנדבות יוצרות חזות, צורה וצבע עבור הילד שלהן, אחרות כותבות לילד מכתב בהמשכים.

יש מי שבחרה לייצר לילד נוכחות באופן חד פעמי, ויש מי שיוצרת עבורו באופן קבוע. ישנם מתנדבים ומתנדבות שעדיין בשלב של אינקובציה, בחיפוש אחר המקום והזמן והדרך שבה יעשו מעשה ויפנו לילד שלהם. ההתנדבות היא הקריאה הראשונה ״הנני!״; הפעולה בוא תבוא בעקבותיה.

יצירה היא הכלי שלנו. היא הקול שלנו. היא השפה שבאמצעותה אנחנו מדברים. היא המפתח שלנו אל הלב של חאפז וחאלד, אחמד ודימא, חמזה וחליל, מוחמד ומאלק, מומן ומחמוד, עמאר ועבדאללה, פאוזי וסולימאן, איברהים ונור, ועוד ילדים רבים אחרים שמדינת ישראל גורמת להם עוול.

יצירה היא הכוח שלנו לייצר להם נוכחות חזותית, להפר את השתיקה שסביב המדיניות האכזרית שמנוגדת לכל אמנה בינלאומית, ואף כלי תקשורת לא מדווח עליה. בשונה ממיעוט התצלומים שמגיעים מן השטח, שהם קשים מאוד לצפייה, ביכולתנו לייצר ניראות אחרת, שמטרתה כפולה: האחת היא חיזוק והעצמה של כל ילד וילד. השנייה היא יצירת מודעות באמצעות שפה אסתטית ומגרה.

נעמה בנזימן מציירת לח׳ליל, בן 17, שנלקח מביתו באלימות באמצע הלילה

ליאת סאבין בן שושן מציירת לעומאר רביע אבו עייש, בן 10, שנעצר בפברואר 2019

איילת גרי מציירת למחמוד, בן 12, שנעצר בפברואר 2020

המטרה לייצר מסה של מסרים אישיים, חומריים, מצויירים או מאויירים, מודבקים בקולאז׳ים או מצולמים, עשויים מחוטים או מבדים, צבעוניים או מונוכרומטיים, שמחים או עצובים, מנחמים או מצחיקים או מבכים. העיקר שאי אפשר יהיה להתעלם מהם, שידברו בשפה שתחדור את מסך ההשתקה. מדיום הפרסום בימי הקורונה הוא פייסבוק, בשאיפה לגלוש בהמשך גם אל מרחבים אחרים. הפוסטים, שיצאו עד כה בעברית, עתידים להיתרגם בקרוב לאנגלית ולערבית.

מדינת ישראל עוצרת מדי שנה בין 800 ל־1,000 ילדים ובני נוער. בניגוד למצופה, מתחילת מגיפת הקורונה עלה מספר הילדים היושבים במעצר בכלא הישראלי. לאחרונה התיר בג״צ לילדים הכלואים לדבר עם הוריהם בטלפון פעם בשבועיים במשך 10 דקות.

בין אם האסיר בן 9 ובין אם הוא בן 16, בין אם נעצר סתם ובין אם זרק אבנים, ילד לא צריך לשבת בכלא. אין שום מידתיות ושום מוסריות בשימוש בכלא כאמצעי ענישה זמין והמוני. הסתמיות שבה הפרקטיקה הזו מתבצעת ומתרחשת חייבת להיפסק.

– – –

צייר לי ילד – מעצבים בעד ילדים
משתתפים: נעמה בנזימן, דנה ברלב, מירב טרכטמן כהן, גליה חי, רעות פרסטר, נעם שכטר, נטע אמיר, עירית אביר, רותי קנטור, יולי כהן, דינה גולדשטיין, שרה בנינגה, לליב מלמד, דבי אושרת, נגה חדד, ארבל אגר, רותי ברקאי, ליאת סאבין בן שושן, איילת גרי, מנשה בן מאיר, עמית טריינין, רחלי דור רפפורט, הילה עמר, ענת נגב, מיכל הרדה, רון מי בר, רביד רובנר, מיכל צדרבאום, יאנה בוקלר, שי רוסלר, להב הלוי, שירי קורן בן סיני, דנה בן זקן, שאנה ברייזבלט, גיל אלרואי, נירה אפרתי, עודד אפרתי, דליה נאור, מרב בקין, רונה רוט, מירי אברמסון, מוריה שלומות, נירית בן חורין.

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו