תחנה סופית: ונטורה פרוג׳קטס נפרדת ממילאנו

עד סוף אפריל התחושה עדיין היתה אופטימית. שבוע העיצוב של מילאנו אמנם התבטל השנה, אבל פסטיבל העיצוב הווירטואלי של מגזין Dezeen הצליח להעניק מראית עין של שדה פעיל, שמתאים את עצמו למצב הנוכחי. בין המשתתפים בפסטיבל היה גם המיזם Ventura Projects, אחת הפלטפורמות הנחשבות להצגת עיצוב במילאנו בעשור האחרון, שנתנה במה לעבודותיהם של למעלה מ־80 מעצבים, בתי ספר ומותגים בינלאומיים, שהיו אמורים להציג בשבוע העיצוב של מילאנו השנה.

אולם ביום שישי האחרון – לאחר 10 מהדורות מוצלחות – הודיעה מרגריט וולנברג, המייסדת והמנהלת האמנותית של המיזם, על סגירתו. וולנברג, שהפעילה אותו מטעם החברה ההולנדית Organization in Design, מתמחה בארגון אירועי עיצוב ובייצוג מעצבים. מאז 2010 היא התמקדה במתן במה יוקרתית, מקורית ואלטרנטיבית לפרויקטים של מעצבים מכל העולם, והצליחה לקדם אותם ולתת להם את תשומת הלב והחשיפה הראויות להם.

מרגריט וולנברג. צילום: Jan Willem Kaldenbach

״בצער גדול נאלצתי לחזות כיצד משבר הקורונה פגע בכל תעשיית האירועים בעולם, כולל עולם העיצוב״, כתבה וולנברג. ״ביליתי לילות רבים ללא שינה, בדאגה אם וכיצד אוכל לשמור על החברה שלי או להתאים אותה למציאות החדשה, כדי שתוכל לשרת את עולם העיצוב כפי שעשינו תמיד. בכאב גדול הגעתי למסקנה שלא אוכל להמשיך עם החלום שלי, וכך  גם עם החלומות של מעצבים וסטודיואים רבים. הנסיבות הנוכחיות לא מותירות לי ברירה אלא לסיים את הפעילות של ונטורה פרוג׳קטס״.

האנשים הנכונים

תחילתו של המיזם הייתה מבטיחה: זה היה בשבוע העיצוב של מילאנו 2010. זה היה שבוע עיצוב שגרתי למדי: שום השקה משמעותית של מוצר חדש לא התקיימה בו, שום מסיבה רבת משתתפים שכולם חייבים להשתתף בה, שום מגמה חדשה או כוכב חדש בשמי העיצוב, שום אירוע שייחקק בזכרון. אבל אז הגיע ענן האפר הוולקני: מה שהתחיל כנושא אזוטרי לשיחה נהפך במרוצת סוף השבוע לשיחת היום.

ומלבד אותו ענן, היה מתחם עיצוב חדש שמשך את תשומת הלב. בעבר, היה נהוג להבחין בין סלון הרהיטים המסחרי שנושא אופי שמרני יחסית, מכיוון שמשתתפות בו חברות גדולות ומבוססות, שמנסות לפנות לקהל הרחב ביותר, לבין מתחמים כמו אזור טורטונה (Zona Tortona), שהתאפיין במעצבים צעירים ובעיצובים ניסיוניים יותר. אבל, באותה שנה כבר היה ברור שגם אזור זה לבש צביון מסחרי לכל דבר ואיבד מאופיו הצעיר והחתרני.

וכרגיל, כשאזור אחד מאבד מזוהרו, נולד אזור אחר שטוען לכתר. ב־2010 צץ בחלקה הצפון־מזרחי של מילאנו מתחם ונטורה למברטה, שם נעשה שימוש בין היתר בחללים ששימשו בעבר כמבני תעשייה, כמוסכים ובמבני משרדים שעוד לא אוכלסו. הציגו שם בעיקר מעצבים הולנדים, לצד בוגרי אקדמיות לעיצוב מבריטניה ומהולנד, והתוצאה הייתה מתחם מרענן ויוצא דופן בנוף שבועות העיצוב.

היוזמה נבעה מהאכזבה שחשו מעצבים לאחר ביקור בטורטונה בשנים האחרונות, ומהרצון לגרום למבקרים ״הנכונים״, שמוכנים להתאמץ ולסטות מהמסלול השגרתי, לראות עיצוב צעיר וניסיוני שאינו מנסה להתאים עצמו לאינטרסים מסחריים

פולביה ראמוגידה, נציגת החברה במילאנו, סיפרה בזמנו שהיוזמה להקמת המתחם החדש נבעה מהאכזבה שחשו מעצבים רבים לאחר ביקור בטורטונה בשנים האחרונות, ומהרצון לגרום למבקרים ״הנכונים״, שמוכנים להתאמץ ולסטות מהמסלול השגרתי, לראות עיצוב צעיר וניסיוני שאינו מנסה להתאים עצמו לאינטרסים מסחריים.

ואמנם, אחת התצוגות המרשימות באזור היתה תערוכה של בוגרי האקדמיה לעיצוב של איינדהובן, ששמה הקצר הסתכם בסימן אחד: ״?״. ״שאלות הן ההתחלה של כל דבר״, הצהירה כותרת המשנה של התערוכה, במין מחשבה רפלקסיבית על מה שקורה מסביב. כל אחד מהמעצבים המשתתפים בה עסק בשאלה אחרת שמעסיקה את עולם העיצוב וניסה למצוא לה פתרון עיצובי, שלא התבטא בהכרח באוביקט יחיד. כך נבחנו לדוגמה השאלות איך מסורות מתייחסות לתרבות, מה התפקיד של מטאפורה, אם עיצוב יכול לעמת אותנו עם סטנדרטים כפולים, אם אני עבד למחשב שלי, אם אמנות יכולה להיות פונקציונלית, אילו סוגי רגשות מעורר שיער, ו״שאלת השאלות״ בתחום העיצוב – האם הכל כבר נעשה.

דיזיין בוננזה

שנה לאחר מכן, ב־2011, גם העיצוב הישראלי תקע יתד בוונטורה למברטה. ״הבעלים של גלריה דילמוס סבור שהישראלים תופסים את מקומם של ההולנדים ככוח מוביל בשדה העיצוב, ויש לכך סיבה״, כתב בחשבון הטוויטר שלו מרקוס פיירס, הבעלים והמייסד של מגזין דזין. פיירס הכתיר בציוץ אחר את המעצבים הישראלים כחלק מ״הגיבורים שהציגו השנה במילאנו״.

שתי תערוכות מרכזיות שהציגו עיצוב ישראלי התקיימו במרחק הליכה קצר זו מזו. התערוכה פרומיס־דיזיין, שיתף פעולה של האוצר אלי רוזנברג עם פרופ׳ ואני פסקא, היסטוריון איטלקי של עיצוב – התקיימה במימון משרד החוץ (בסך מיליון שקלים). כ־50 מעצבים ישראלים, צעירים בצד ותיקים, הציגו בה כ־60 פרויקטים שחולקו לחמש קטגוריות: תעשייה, קראפט, ייצור עצמי, מחקר וחזרה לפרימיטיבי.

פרומיס דיזיין, 2011. צילום: Andrea Segato

גלית בגס, מתוך התערוכה היד החושבת, בצלאל, 2011. צילום: מ״ל

התערוכה של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, היד החושבת, חשפה קובץ נבחר של עבודות סטודנטים מהתואר הראשון והשני של המחלקה לעיצוב תעשייתי. התמה המרכזית של התערוכה היה המושג ״תבונת כפיים״, שביטא לפי אוצרי התערוכה חשיבה אחרת בין המוח ובין היד: חשיבה באמצעות עשייה, תהליך שמנוגד למתודולוגיות של תכנון מראש וביצוע תואם. 

הסטודנטים של בצלאל חזרו לוונטורה למברטה גם ב־2012 עם תערוכה נוספת, ״דיזיין בוננזה״. מרבית העבודות היו פרויקטים שהושקעה בהם כשנה של מחקר, פיתוח חומרי ופיתוח עיצובי, המייצגות חתך של התואר הראשון והשני. שם התערוכה צפן בתוכו את חלומותיהם של יוצרים צעירים בישראל ואת תהליך חשיפתן. כמו רגע גילויו של עורק זהב ראשי, הבהלה לאותו ״זהב״ הטמון בכל יוצר ויוצר היא הבוראת רעיון חדש וחושפת אוצר שנדמה כבלום. 

אולם, מה שסימן לאלפי המבקרים במילאנו את ונטורה למברטה כמקום ״הנכון״ להיות בו, היה דווקא – באופן אירוני – המותגים הגדולים. באותה שנה ענקית הריהוט השוודית איקאה, שאינה משתייכת לתעשיית העיצוב האיטלקית (או ההולנדית), הציגה שם מפגן כח מרשים.

זו הייתה בסך הכל הפעם השלישית שאפשר היה לפגוש את המוצרים של איקאה בשבוע העיצוב של מילאנו, ומבין כל חברות הרהיטים, המעצבים הצעירים, הגלריות הוותיקות והפרויקטים הניסיוניים, דווקא התצוגה של חברה שמזוהה עם ריהוט בסיסי לאו דווקא באיכות הטובה ביותר – הצליחה לבלוט. חלל התצוגה הזמני שהקימה החברה באזור, היה מזמין, נעים ומושך לעין.

איקאה, 2012. צילום: מ״ל

״מקומו של עיצוב בבתים אמיתיים״ היתה הסיסמה שליוותה את שלטי החוצות והפרסומים של איקאה, והמסר היה ברור: בעוד שאחרים מנסים להרשים בפריטי ריהוט יקרים מדי או ניסיוניים מדי, באיקאה אפשר למצוא את הדבר האמיתי, את מה שבאמת צריך בבית, ולא פחות חשוב – את מה שכמעט כל אחד יכול להרשות לעצמו לקנות.

הכניסה של איקאה ללמברטה הייתה סימן לבאות: שנה לאחר מכן, ב־2013, המתחם צמח לממדים כמעט מפלצתיים. מה שהיה רק לפני שלוש שנים אזור חדש ומסקרן, נהפך למתחם גדול מדי שקשה להתמצא בו ולעקוב אחרי מאות המעצבים, החברות והמוסדות שמציגים בו. בניסיון לעשות סדר בבלגן חולק המתחם לתת־אזורים שהוקדשו לאקדמיות לעיצוב מכל העולם, להצגת עבודות בתהליך בניגוד לעבודות סופיות ועוד. אבל זה לא עזר.

תחנה סופית: התחנה המרכזית של מילאנו

במשך ארבע שנים – ועד 2017 – הרעננות שאפיינה את ונטורה למברטה בתחילת דרכה הפכה במהרה לבליל של תצוגה. המאמץ שנדרש להגיע לאזור, כמו גם השוטטות האינסופית בין חללי התצוגה, עייפה את המבקרים שהמשיכו לפקוד את האזור. השילוב של כך ושל מחירי השכירות שהאמירו – הביאו את המארגנים לנטוש את האזור ולהשיק ב־2017 מתחם תצוגה חדש במחסנים ההיסטוריים הנטושים של התחנה המרכזית של מילאנו: Ventura Centrale.  

בניגוד לאחות הבכורה של המתחם – ונטורה למברטה, שהתמקדה במעצבים צעירים ואקספרימנטליים – חללי התצוגה החדשים כללו מותגי עיצוב מבוססים ותצוגות שהתאפיינו במאפיינים מוזיאליים. האקספרימנטליות הופנתה למותג חדש – Ventura Future – שהתמקם בלב טורטונה (שעשתה בשנים האחרונות קאמבק מפתיע), עם מעצבים צעירים מכל העולם שמציגים פרויקטים וקונספטים חדשניים בדיסציפלינות מגוונות, המתייחסים לעתיד באופן חברתי, כלכלי, תרבותי או חומרי. 

סלוויאטי, 2017. צילום: Maurizio Polese

בין המציגים שחנכו את ונטורה צ׳נטראלה ב־2017 היו לי ברום הלונדוני, שהציג על גבי קרוסלה מסתובבת ועל רקע מחוספס ואורבני כמה מפריטי הריהוט והתאורה שלו מעשר השנים האחרונות כשהם צבועים בלבן; ומרטן באאס ההולנדי שהציג את מיצב הרמקולים שלו, May I have Your Attention Please. לצידם, אחד המיצבים המרשימים והמפתיעים היה Decode/Recode של חברת Salviati, אחת מיצרניות הזכוכית הוותיקות במוראנו, שהוקמה בשנת 1859. 

המיצב שחקר את תמת המודולאריות בזכוכית, כלל שני חללים תחת הניהול האמנותי של לוקה ניקטו ובן גורהאם. הראשון כלל 53 טוטמים שהורכבו מ־226 יחידות זכוכית ב־15 צבעים וב־10 טכניקות עיבוד שונות. השני כלל 6,072 יריעות זכוכית ב־8 צבעים ובארבע טכניקות עיבוד, שחוברו ל־506 גופי תאורה. התוצאה הייתה מרשימה והפגינה את יכולות העיבוד השונות של סלוויאטי, ושילבה בין מחקר, חדשנות, טכנולוגיה ומסורת; בין הכבוד למה שנעשה בעבר לשאיפה להמציא דרכים חדשות לעבוד עם זכוכית; ובין העיצוב העכשווי לעבר של החברה ושל העיצוב האיטלקי.

שנה לאחר ונטורה צ׳נטראלה כבר הפכה לעובדה מוגמרת, כאילו הייתה שם תמיד, עם מבקרים שעומדים בתור להיכנס לתצוגות השונות וכמה מהמיצבים הבולטים של שבוע העיצוב. אחד המרשימים בהם היה פרויקט הדיינר של חברת קוסנטינו, שתוכנן על ידי האדריכל דייוויד רוקוול וסטודיו 4×2 האמריקאים. החלל עוצב כמחווה לעיצוב האמריקני והעניק פרשנות מודרנית לדיינר הקלאסי שבצד הדרך, עם ישומים חדשניים כמו בר משקאות, עמדות עבודה, אי ושולחנות עשויים בצבעים שונים של  משטחי החברה.

הדיינר של קוסנטינו, 2018. צילום: Stefano Tripodi

בשנה שעברה (2019) חזרה קוסנטינו למתחם עם Raytrace, המיצב שעיצב בנג׳מין הוברט בצורת מנסרה. קרני אור באפילה היו מרכיב־יסוד בלא מעט מהמיצבים והמיצגים באותה שנה: כך במיצב Bodies in Motion של המעצב טוד ברייצ׳ר וחברת Humanscale, שהזמינו את הצופים לרקוד ולהניע את קרני האור בגופם; וכך גם ב־Raytrace, שאורכו היה 25 מטרים וגובהו 6 מטרים. הוא הורכב מ־750 מ״ר של דקטון, המשטחים האולטרה־קומפקטיים של קוסנטינו, והואר על ידי 29 כדורי זכוכית ו־87 נורות LED. 

״אני רוצה שלאנשים תהיה תגובה עצבית וחושית למיצב, ואני מקווה שאנשים יקחו מפה דברים שונים״, אמר הוברט במה שכעת אפשר לקרוא כנבואה שהקדימה את זמנה. ״שבוע העיצוב של מילאנו הוא משוגע, יותר מדי דברים להספיק לעשות, לראות, יותר מדי fomo (הפחד להחמיץ). חלל כמו זה צריך לעזור לך לשכוח, כאילו נכנסת לפלנטה אחרת. בשבילי זה לברוח, להימלט ממה שקורה בחוץ לכמה דקות, לעצור לרגע״.

לא רחוק משם הציג מרטן באס את המשכו של המיצב מהשנה שעברה. תחת הכותרת I Think Therefore I Was (פראפרזה על ״אני חושב משמע אני קיים״ של דקארט), הוא הציב מאות מסכי טלוויזיה שמשדרים במקביל המוני ״ראשים מדברים״ – חלקם מוכרים כמו אובמה, מדונה או נתניהו וחלקם זרים. בתוך הקקופוניה הזו, מי שעצר לרגע והקשיב, שמע את כולם אומרים רק דבר אחד – I think. באס היטיב אף הוא להצביע על הבלבול ועומס היתר שאופף את חוויית שבוע העיצוב, ובאותה נשימה הזכיר לנו שמה שהכי חשוב הוא להמשיך ולחשוב.

אובדן גדול

בשלב זה קשה לנבא מה יעלה בגורלם של אירועי העיצוב הגדולים, אלו שאמורים להתקיים השנה ועדיין לא התבטלו, כמו גם אלו שמתוכניים לשנה הבאה. בהודעה לעיתונות שפרסמה וולנברג ביום שישי לא הייתה התייחסות לחברת האם, Organization in Design, שסביר להניח שספגה אף היא נזק גדול ממשבר הקורונה. 

״למען האמת, אני עדיין לא יודעת אם Organization in Design תשרוד את המשבר הזה אחרי 15 שנות קיומה״, אמרה וולנברג למגזין דזין. ״אבל בשבילי פחות חשוב באיזו דרך אנו שורדים, אלא יותר אם בכל זאת נוכל ליצור דברים רלוונטיים לעולם העיצוב בעתיד, וזה משהו שתמיד עשינו״.

מרטן בס, I Think Therefore I Was. צילום: מ״ל

בתגובה לידיעה על סגירתה של ונטורה פרוג׳קטס אמר מארטן באס ש״ונטורה פרוג׳קטס יצרו מאפס משהו יחודי, והצליחו לחדש ולהרחיב את הקונספט שלהם במהלך השנים. מעצבים רבים, כולל אני, זכו להזדמנות להציג את עצמם באמצעותם. הם העניקו צבע לשבוע העיצוב במילאנו והמבקרים ידעו שהם יכולים לצפות למשהו טוב. הייתי בהלם כשמרגריט התקשרה אלי וסיפרה לי על החדשות. זה אובדן גדול״.

״לעת עתה, אני מסתכלת אחורה בגאווה ובהכרת תודה עצומה על מה שהצוות שלי ואני הצלחנו להשיג בעולם העיצוב״, מסכמת וולנברג. ״עם יותר מ־7,000 מציגים, הצגנו אינספור פתרונות פורצי דרך מדהימים לעולם. אנו מקווים בכנות שהאווירה המתחדשת של אירועי עיצוב גלובליים תחזור בקרוב. יותר מתמיד, כדי להתמודד עם המשבר הזה ועם התוצאות שאחריו, העולם זקוק ליצירתיות, למשחקיות ולכושר ההמצאה שהעיצוב יכול להציע״.

The post תחנה סופית: ונטורה פרוג׳קטס נפרדת ממילאנו appeared first on מגזין פורטפוליו.