יובל:
הי עידן, בוקר טוב. איך החזרה האיטית לשגרת פוסט קורונה עוברת עליך?
עידן:
הי בוקר טוב יובל, האמת שאני ממש שמח להשתנות יחד עם התקופה ולבנות עבורי שגרה חדשה, אני חושב שזה די בזבוז לשאוף לחזור לאותה שגרה בדיוק
יובל:
איך ובמה זה בא לידי ביטוי?
עידן:
התקופה בבית היתה זמן לחשוב ולתעדף מחדש, נראה לי שזו היתה הזדמנות טובה לנסות ולהבין מה חשוב לנו ולמה אנחנו מעוניינים לתת יותר אנרגיה בהמשך. אני חושב שהמושג קהילתיות קיבל אצלי יותר משקל, ובחנתי יותר לעומק איפה נמצאים היכולות והכשרונות שלי שדרכם אני יכול לתרום לסביבה שלי בצורה משמעותית
יובל:
יכול להיות יותר ספציפי? מה תכלול השגרה החדשה שלך?
עידן:
כן, בשנתיים האחרונות אני עובד עם ילדים במוסדות שונים ביניהם מוזיאון תל אביב לאמנות, שם אני מדריך סיורים ומפעיל סדנאות. בתקופה בבית פתאום כל שלושת המוסדות שאליהם הגעתי לעבוד עם ילדים הפסיקו את הפעילות בין לילה. ראיתי מסביבי את העולם עובר למוד דיגיטלי דרך ממשקי וידאו כמו זום, ואני חייב לומר שזו לא היתה אופציה בכמה שבועות הראשונים
יובל:
למה?
עידן:
כל סיבה אפשרית שיכלה למנוע מבעדי לעשות את הצעד עלתה לי לראש והמון חסמים. אני מטבעי אמן ויוצר מאוד טקטילי. החומר והמגע הפיזי בו מאד חשובים לי, ובאותה רוח גם הקרבה הפיזית בעשיה עם אחרים
יובל:
ובטח עם ילדים…
עידן:
ובטח עם ילדים… 
עידן ביטון. צילום: עמרי שפירא
יובל:
תגיד, מה מושך אותך בלעבוד עם ילדים?
עידן:
בשלוש השנים האחרונות, במהלך התואר השני לאמנות בבצלאל, התחלתי לעבוד עם ילדים במשרה חלקית, כי זה היה זמין ואפשרי בזמן לימודים. מאז קבלתי מלגת עמיתי בצלאל לעבודה עם ילדים בבית ספר יסודי ומלגת אמן מורה של משרד התרבות. העבודה עם ילדים הפכה להיות משמעותית עבורי, כי היא תמיד מזכירה לי את הסיבות שבגללן פניתי לתחומים יצירתיים. את התהליך האישי המשמעותי שעברתי דרך יצירה אני עובר עם אחרים, ומעודד ומדרבן אותם לנסות ולהתנסות ביצירה.
ילדים פוגשים את עצמם ברגעי יצירה ונפגשים עם צדדים שלהם שהם אוהבים וגם פחות אוהבים: להיות זה שמדרבן אותם להמשיך זו זכות שלימים תתפרש לאהבה עצמית ובטחון עצמי מועצמים
ואני אומר אחרים כי אנשים בכל גיל יכולים להרוויח מהתנסות יצירתית כלשהי, ולא רק ילדים. הכל מאוד רגיש בילדות, מאחר ואלו רגעים שבהם אנחנו מתעצבים להיות המבוגרים שנהיה בעתיד. יצירה היא כלי ביני לבין הילדים שדרכו אנחנו נפגשים בכדי לספק אחד לשני תשומת לב, דרבון ועידוד. ילדים פוגשים את עצמם ברגעי יצירה ונפגשים עם צדדים שלהם שהם אוהבים וגם פחות אוהבים: להיות זה שמדרבן אותם להמשיך זו זכות שלימים תתפרש לאהבה עצמית ובטחון עצמי מועצמים
יובל:
לגמרי. אז כמו שכתבת, את החשיבות של עבודה (ולא רק עם ילדים) עם קרבה פיזית אני מבין, ותוהה איך היה המעבר לזום
עידן:
אז לאחר אבל קצר של ימי הקרבה הפיזית ועבודה אמנותית עם ילדים, הגיעה התעוררות. התחלתי לשאול את עצמי פחות מה אנחנו מפסידים מהמצב, ויותר מה אנו עשויים להרוויח ממנו. ואז יצאתי לחקור ולבדוק שיעורי אמנות דרך זום והפסקתי להגיד לא לרעיון…
גיליתי שילדים מבינים בצורה אינטואיטיבית ממשקים של עבודה מרחוק, וברוב המקרים אין להם את השוק שאנחנו המבוגרים חווים עם השינוי הטכנולגי הזה. הם לא חווים את האבל הזה שאני חוויתי, אז הבנתי שגם לי יש הזדמנות ללמוד משהו מהם
יובל:
מה גילית?
עידן:
אז כבר בשיעור הראשון, ממש הופתעתי לגלות שזה יכול לעבוד. אמנם צריך להערך לזה בצורה מעט שונה אבל זה בטוח עדיף מלא להנגיש את עצמי לילדים כלל. ילדים יושבים בתקופה הזו בבית וצמאים לשיח מעודד חיובי וכיפי, אפילו אם הוא בצורה וירטואלית. גם גיליתי שילדים מבינים בצורה מאוד אינטואיטיבית ממשקים של עבודה מרחוק וברוב המקרים אין להם את השוק שאנחנו המבוגרים חווים עם השינוי הטכנולגי הזה…
הם לא חווים את האבל הזה שאני חוויתי, אז הבנתי שגם לי יש הזדמנות ללמוד משהו מהם. עוד גיליתי את היתרונות של השיטה: אני יכול להציע את עצמי לשיעור עם ילד שנמצא בכל מקום על פני כדור הארץ תוך שניות ומיד לאחריו לעבור לילד הבא. לילדים יש את היכולת להשאר באיזור הנוחות שלהם (הבית שלהם, החדר שלהם, חדר המשחקים שלהם) וזה גורם להם להיפתח ממש מהר לתהליך
יולי מרכוס
יובל:
אז איך זה עובד? זה ילדים שהכרת קודם? כמה זמן כל שיעור? מה קורה שם? מה אתה עושה איתם (אני מניח שזה משימות קצרות יחסית)?
עידן:
אוקיי, אז שיעור הוא 50 דקות ואני עובד עם ילדים שהכרתי קודם וגם עם ילדים שאני לא מכיר בכלל, ואפילו עם ילדים מחו״ל. אני שולח להורים רשימת חומרים (לרוב חומרים זמינים ויומיומיים שיש בבית כבר), והם מכינים שולחן יצירה עבור הילד. בשיעור הראשון אני מפיג פחדים שעלולים לעלות בילד/ה ומדבר איתם על התקופה, על עבודה מול מחשב, על לא ללכת לגן ולבית ספר ואז דרך משימות פשוטות (על פי גיל) אני מתבונן מה הילד צריך ממני…
יובל:
איזה משימות לדוגמה?
עידן:
אנחנו מתחילים בלסדר את עמדת העבודה שלנו, להציג ולהכיר את כל החומרים שבחרנו להשתמש בהם (אני מגיע מרקע של מטבח וזה נוכח 
). לדוגמה, בעבודה עם טושים אנחנו נבחר עשרה טושים לערך אחד אחד ואת השאר נשים בצד. הילדים יציגו לי כל טוש, יגידו לי את הצבע שלו ומשהו שהצבע הזה מזכיר להם. יש לנו תמיד זמן וקצב איטי זה משהו שאני מעודד…
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אחרי שסידרנו לנו עמדה מוכנה לעבודה ואנחנו מכירים כל דבר שבחרנו שיהיה על השולחן, נתחיל להשתמש בחומרים. לדוגמה, בשיעורים ראשונים אני אוהב לבנות איתם שפה של צורות אישית שלהם, שבה כל צורה מיוצגת על ידי צבע. עם מכלול הצורות הם מתחילים להרכיב אפשרויות שונות של ציורים: הם אוהבים לראות את אינסוף האפשרויות של השפה שלהם. אני מקפיד לקרוא לזה על שמם ״יצרת את השפה של אריאל… אדם… יולי… גל…״.
והכי חשוב: גיליתי שהם נהנים, והם נשארים כי כיף להם. מי אנחנו שנחליט מראש שזה לא עובד? 🥰
יובל:
תגדיר ״עובד״? כי יכול להיות פער בין זה שהם נהנים וההורים מרוויחים שעה בשקט, לבין ילד שמתפתח מבחינה אמנותית (ואני לא טוען שהוא לא, וגם לא חושב שהתוצר של כל שעה כזו ישר צריך ללכת למסגור)
התפתחות אמנותית היא התפתחות רגשית: ילד שאוהב את מה שהוא עושה הוא ילד שמפתח אהבה עצמית ובטחון עצמי; הוא ילד מפותח אמנותית. טכניקה מאז ומעולם היא משנית עבורי
עידן:
שאלה מעולה. אני חושב שזה עובד מאחר שאנחנו מרוויחים את כל שלושת הדברים שציינת ויותר. חשוב להדגיש שהעבודה שלי עם ילדים היא לא תלויית תוצרים, למרות שיש לכך ערך משמעותי. התפתחות אמנותית היא התפתחות רגשית: ילד שאוהב את מה שהוא עושה הוא ילד שמפתח אהבה עצמית ובטחון עצמי; הוא ילד מפותח אמנותית. טכניקה מאז ומעולם היא משנית עבורי.
אני גם מלמד הורים להגיב ליצירות של הילדים שלהם וזה חלק מאוד משמעותי (אני מפתח גם סדנה להורים לפיתוח כלים לעבוד דרך יצירה עם הילדים בבית). יצירה היא רק כלי להעניק לילדים את היכולת להיות אנשים שמסתכלים על עצמם בראי באהבה. וכן, הנאה לילדים ו־50 דקות חופש להורים הן יתרונות לוואי של התהליך וגם הם חשובים…
ינאי ואורי אבני שלו
יובל:
אז מה נראה לך עכשיו האידיאלי? לחזור לפיזי, לדבוק לווירטואלי או לנסות לשלב בין השניים?
עידן:
היופי הוא והתגלית החשובה ביותר עבורי היא שלא צריך לבחור, אני בכלל בתקופה של מותר ואפשר הכל, אין צורך להגביל עצמנו בבחירה. אני מתחיל להציע סדנאות פיזיות בסטודיו הביתי שלי, ואם לאמא לא מתחשק להגיע מהרצליה או מניו יורק אני יכול לפגוש את הילד שלה בזום…
יובל:
יפה. משהו חשוב נוסף לספר? מה עוד בתכניות?
עידן:
אני חייב לומר שהתקופה האחרונה גרמה לי להסתכל על כל מה שעשיתי עד כה ואיפה היכולות שלי לשפר חיים של אחרים באים לידי ביטוי. אני מאוד נהנה לעבוד עם ילדים ומאוד נהנה לקחת את מה שאני לומד מהם לרגעים שלי לבד בסטודיו ולהשאר חופשי ביצירה בדיוק על פי אותם כללים שאני מחנך אותם… זו סימביוזה.
ואני מזמין את כל מי שרוצה לגדול דרך יצירה, להעניק את הזכות הזו לילדים שלו או לדעת טוב יותר איך לתקשר עם הילדים בבית דרך יצירה, לפנות אלי
אדם אבן
אריאל פוני
The post אם לאמא לא מתחשק להגיע מהרצליה או מניו יורק, אני יכול לפגוש את הילד שלה בזום appeared first on מגזין פורטפוליו.
