יצאתי לקניות בסופר ולא לקחתי עגלה. העמסתי את כל הקנייה על הידיים, הגעתי לתור לקופה כשהכל מונח בערימה אחת, מוצר מעל מוצר. על נייר הטואלט הנחתי שמפו, מרכך וסבון, מעליהם משחת שיניים, ועל הכל זר עשבי תבלין. הצחיק אותי פתאום להביט בזה, הפער בין החומרים נראה לי מטורף, חשבתי שאין קשר הרמוני בין הדברים שסובבים אותי בעולם.
שלטי פרסומת מסיטים את תשומת ליבי. מספרים גדולים של מחירים המוצגים ברחוב יכולים להיראות לי מאגיים, בעלי מסר סמוי. יש כוח לשלטי פרסומת. אני מדמיינת שפרסומת עם רקע בצבע כחול שתלויה על בניין היא בריכה ענקית שאפשר לקפוץ לתוכה. הפרישה מאפשרת חוייה של דמיון, תלת־ממד בתוך אלמנט שטוח.
לעיתים אופן החיבור והפרקטיקה של תליית פרסומות נראים לי מגוחכים או אפילו מבעיתים. על שלט פרסומת שבו תלוי צילום פורטרט תקוע מוט ברזל, כיתד בתוך העין של המצולם. חוסר תשומת הלב לפרקטיקת התלייה של הדימוי הוא מראה להלך רוח שקיים סביבנו. המחשבות האלה הן חלק מתהליך העבודה על פסל.
גדלתי לאמא מעצבת במה ואבא ארכיטקט, ובמובנים מסויימם אני מרגישה שהרבה מהתפיסה המרחבית שלי הגיע מהעולמות האלה. בתיכון הדמוקרטי בכפר סבא הייתי מעבירה את רוב שעות היום בחדר אמנות בלי להגיע לשיעורים, כך שסיימתי ללא תעודת בגרות. לפני כשנתיים סיימתי לימודי אמנות בבית ספר בסיס בהרצליה, כשהאפשרות לעבוד בסדנאות המגוונות התאימה לי. התעצבתי כששמעתי שבסיס נסגר בקרוב.
בשנה הנוכחתי אני חלק מתוכנית שהות אמן ב״יפו קריאייטיב״ ובה יצרתי את התערוכה Like a Machine, מיצב תלוי־מקום. את התערוכה אצר אמנון רון והיא נפתחה בימים של תחילת משבר הקורונה. כשבוע לאחר הפתיחה התערוכה ירדה בגלל המצב. בניית אינסטליישנים היא אפשרות מעניינת עבורי, יש בה מנעד רחב של אפשרויות ודינמקה של גדלים, גבהים וצורות. מעניין אותי להפגיש אלמנטים וחללים לא קונבציונליים וליצור בתוכם.
העבודה על התערוכה התחילה ממגזינים שאספתי, ומהם סרקתי דימויים מפרסומות שאהבתי. העבודות הודפסו ישירות על דיבונד (לוח אלומיניום מרובד) בקנה מידה גדול. בתהליך הסריקה שמרתי על הפגמים המקוריים של קיפולי הנייר והקמטים שנוצרו על הדף. באחת העבודות השארתי את צורת הקריעה של הנייר באמצעות חיתוך בלייזר: ראיתי בנייר גוף שעובר הזדקנות והשוותי את החומר לעור.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
באחת העבודות שילבתי קורקינט חשמלי של חברת Bird, על רקע עבודה המציגה דימוי של ים. Bird אפשרו לי להשאיל לתקופת התערוכה את הקורקינט שלהם. למשטח העמידה של הקורקינט הדבקתי דימוי מפרסומת לקרם גוף. כך קרה גם עם חברת גלגלי הרכב קנדה: הם השאילו לי לתקופת התערוכה גלגלים שלהם, עטופים כמו סוכריות בנייר זהב מרשרש, מוכנות להימכר.
מעניין אותי המפגש הבלתי נמנע בעיניי בין עולם האמנות לתרבות הצריכה. האימג׳ים במגזין אינם החיים האמיתיים, זה פייק רציני וזה ברור, כך גם קרמים לפנים, אבל אנחנו משתפים איתם פעולה כי הם מעוררים בנו לרגע ממד של תקווה.
החווויה האורבנית שבה אני חיה מעסיקה אותי. שיטוט בעיר, רכיבה על אופניים ונסיעה בכביש מהיר הם חלק מתהליך היצירה. אני מבייתת כלי תחבורה לחלל הגלריה. אני מאמינה שמפני שכולנו אבודים בסופו של דבר, אנחנו רוצים להיאחז בכלים שיתנו לנו אנרגיה וכוח להתמודד ולהתקדם בעולם הזה. התאספות סביב כלי רכב, כמו התגודדות נערים סביב קורקינטים ואופניים חשמליים היא פעולה בעלת ממד הישרדותי מבחינתי ויש בה אלמנטים חייתים עתיקים.
לא סתם נוצר פאתוס סביב כלי רכב: יכולת התנועה שלנו בעולם היא דבר גדול. יש גבורה אמיתית בנסיעה על קורקינט (לא מזמן שברתי רגל ברכיבה על קורקינט חשמלי כך שאני לא נוסעת בהם יותר). מעבר לזה שכלי הרכב האלה משרתים אותנו להגעה מקום למקום, הם מעצימים את הקיום שלנו, אנחנו מרגישים גדולים מהחיים.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post מאיה שהם // Like a Machine appeared first on מגזין פורטפוליו.
