גוני ריסקין: החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית

הי גוני, בוקר טוב, מה שלומך? ומה שלום העמק?

האמת ששלומי מצויין, כיף פה. למרות שגם מאוד חם כרגע. מרחבים עושים טוב לנפש

כן… הקיץ הגיע לשיאו בחודש מאי השנה. תגידי, איך התגלגלת לעמק חפר בתקופת הקורונה?

היה קול קורא לרזידנסי הזה בארטורה והגשתי. בזמן היותר קשוח של הסגר כמו כולם חטפתי דכאון, היו כמה שבועות די קשים. בשלב מסוים החלטתי בכל זאת לעשות עם עצמי דברים, כדי להוציא את עצמי מהדכאון, היו קצת קולות קוראים שהגשתי אליהם, וזה היה אחד מהם

מה היה בקול הקורא? מה ביקשו להציע/לעשות?

זה היה קול קורא פתוח שבו אתה מציע הצעה לפרויקט שאתה רוצה לעשות. אני הצעתי לבוא ולהסתובב ולצלם את המקום, שלחתי תיק עבודות ועוד תיק עבודות שהיה מורכב מצילומים שעשיתי בקריית ים כשעשיתי שם רזידנסי בזומו. קראתי לזה ״פורטרט מקומי״, שלאו דווקא מכיל אנשים (יכול להכיל אבל לא בהכרח) אלא מקומות, סביבה וכו׳, המקום לכשעצמו. ארכיטקטורה מקומית גם למשל, מה שיש בקיצור

אז התקבלת, והגעת, ומה עכשיו? תארי קצת את המקום, הסביבה

מרחבים עצומים קודם כל. מן הסתם אין פה את הצפיפות שיש בתל אביב. לכן אתה גם יכול להרשות לעצמך להסתובב לדוגמה בלי מסיכה. מסוג הפריבילגיות שיש פה – נוסף על הפריבילגיות שיש במושבים ממילא. הרבה טבע, מרחב לנשימה. חופש מסוים, למרות שאני לגמרי עובדת פה. אני מסתובבת המון. אתמול לדוגמה הלכתי שמונה קילומטרים ברגל, בשיא החום

למה? זה חלק מהיום־יום? הייתה לך איזו שגרה קבועה?

באיזה מובן? למה על מה? על ההליכות?

למה ללכת שמונה ק״מ בשיא החום

או. זאת שאלה טובה ויש לה גם תשובה טובה. קודם כל אני מאוד אוהבת לטייל, תמיד אהבתי את זה. אבל עכשיו עם הקורונה והסגר זה קיבל תוקף יותר חזק, יש בזה ממש הצהרה מבחינתי. מאז שאני פה אני לא מפסיקה ללכת. חום זה קטן עלי נגיד ככה…

אני מרגישה שככל שאני עושה דברים וצועדת קדימה, גם במובן של צעידה ממשית, אני תובעת מחדש את החופש שלי. מרגישה שכל זמן שאני לא מסתובבת פה הוא זמן מבוזבז. לכן לא היתה לי בעיה גם לצאת בשיא החום, כי זה לא מה שיכתיב לי מה לעשות, כמו שהסגר הכתיב לאנשים איך לחיות. אני לא יכולה לתת יד לדיכוי, בין אם הוא חום יוקד או אימת הקנסות והמשטרה

זמן מבוזבז כי זה רק כמה שבועות? או באופן כללי את אוהבת להסתובב ופחות להישאר בבית

גם כי באמת אין לי פה את כל הזמן שבעולם, אמנם אני כבר פה כמעט חודש. אבל עדיין אצטרך לחזור מתישהו. למרות שכבר הייתי בחמישה מושבים, הכל ברגל. אפשר לומר שראיתי הרבה כאן אבל תמיד יש עוד מה לגלות. ובאופן כללי אני מאוד אוהבת להסתובב. גם באיזור המגורים שלי, בין אם להסתובב גיאוגרפית או פשוט לעשות דברים

גוני ריסקין

אז את יוצאת להליכות, לוקחת את המצלמה, ומה תופס לך את העין? ידעת מראש מה בא לך לצלם? זה קרה תוך כדי? צילמת הרבה ובסוף בחרת והבנת מה מעניין אותך? איך זה עבד?

ידעתי מראש מה הכיוונים, לדוגמה מעניינת אותי ארכיטקטורה וסביבה של מושבים, שיש בה התייחסות למקום. יש גם משהו נוסף שמעניין אותי בשנים האחרונות, אבל לא ידעתי ספציפית מה יהיה כאן, אז כן, באיזשהו אופן זרמתי עם זה. גם עשיתי פה וידאו, שהיה בהצעה המקורית אבל לא כדגש. הדגש היה צילום הסטילס

אז מה תפס אותך בסוף?

יש כמה נושאים שמעניינים אותי בשנים האחרונות, ואני עושה משהו שאני מכנה ״אימון צילומי של פרספקטיבות וקומפוזיציות עירוניות״. קשה עוד להגדיר את זה בדיוק כרגע, זה מעין תהליך שאני עושה כבר כמה שנים. לדוגמה מאוד מעניין אותי חצרות של בתים, כניסות לבתים, צילמתי פה הרבה כאלה: הן פסטורליות מאוד אבל גם שוממות מאוד

את יודעת להגיד מה מושך אותך בהן? או שזה פשוט אינטואיטיבי בשלב זה?

כשזה קפוא בתוך צילום זה נראה קצת כמו סצנה מתוך סרט, שיש בה רגע מת אבל גם מותח, אם זה נשמע הגיוני. יש מתח מסוים שמעניין אותי בקפאון. ויש גם את העניין המשפחתי: שני ההורים שלי אדריכלים, וכל הרעיון הזה של לעצור על כל מבנה שמעניין אותך כדי להסתכל בו זה משהו שחוויתי כל החיים. אבל זה סיפור קצת ארוך. אני מרגישה שאני קצת בודקת את זה, אבל זה גם נושא שמעניין אותי, שהגעתי אליו ממילא, בדרך הטבעית שלי, שלא נקבעה עבורי

מה עוד צילמת שתפס לך את העין? חוץ מכניסות לבתים

צילמתי את מה שאני מכנה קומפוזיציות של סביבה. בעצם אפשר לומר שצילמתי פה הכל

יכולה לתת דוגמאות ספציפיות? אולי ממה שמוצג בתערוכה

החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית. אני חושבת שזה כלי רכב די מהמם. הוא מאפשר לך לנוע באיטיות וגם לראות את הסביבה. הוא לא מהיר כמו רכב, אתה יכול לעצור איפה שבא לך. זה לא כמו אופניים, שיש לך מחויבות אחרת איתם.

בתערוכה יש לי חמישה צילומים, והאמת היא שרובם צולמו בסביבה שאפשר להגדיר אותה חצרות, מאוד ריקות מצד אחד, שוממות. עם המתח המסוים שדיברתי עליו קודם שממלא את הריק. יש צילום אחד שהוא ממש בית קברות לקלנועיות, אביזר נחשק פה במושבים, בעיני לפחות. החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית

את סתם אומרת

ממש לא. אני חושבת שזה כלי רכב די מהמם. הוא מאפשר לך לנוע באיטיות וגם לראות את הסביבה. הוא לא מהיר כמו רכב, אתה יכול לעצור איפה שבא לך. זה לא כמו אופניים, שיש לך מחויבות אחרת איתם.

בכל אופן יש צילום של חצר, שהיא גם כניסה לאחוזה מדהימה שמצאתי פה, שהיא קצת אחוזת רפאים, עם רכב אמריקאי שתקוע באמצע, ומסביבו צומח כובע נזיר, שזה צמח פרא שמשתלט על הסביבה. מצד אחד נראה מטופח ומצד שני נראה נטוש ושומם וגם קצת אימתי. מסקרן אותי לדעת מי גר שם, אם בכלל

זה אומר שמיצית את תל אביב ואת חיי הלילה שלה, או שזה לא סותר? אפרופו החלום לגור במושב עם קלנועית

זה לא סותר. אבל אם אפשר לומר את זה רגע: מצחיק אותי הסיפור הזה עם חיי הלילה. מרגיש לי שגם בגיל 70 אני אהיה הצלמת של חיי הלילה למרות שאני עושה דברים אחרים לצד זה, כבר לפחות עשור. זו פשוט סטיגמה שנתקעה. שאם אני מצלמת לילה, בסביבה כמו תל אביב, אז שום דבר אחר לא יכול לעניין אותי. אני חושבת שזה דבר נהדר לצאת מהעיר, מהבועה הזאת, ולהתעניין במה שיש בעולם, במיוחד אם אתה אדם סקרן. 

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

החלום לגור במושב עם קלנועית, מצטרף בסך הכל לעוד ערימת חלומות שיש לי: הייתי גם שמחה לגור תקופה במצפה רמון לדוגמה, או ערד. זה לא רק מושב. אני פשוט אוהבת להסתובב ולטעום ולחוות…

זה באמת מן טייפקאסט שיהיה לך קשה לחמוק ממנו, אבל הנה, הגענו לזה רק בסוף. להגנתי אגיד שאני לא חושב שהייתי שואל את זה אם לא היית אומרת שאת רוצה לעבור לגור במושב

כן, זה רודף אותי כל הזמן וזה נושא שתמיד עולה. אני צילמתי את חיי הלילה כי זה עניין אותי. גם לא לחלוטין פרשתי משם. אבל אני לא מסכימה עם זה שזה צריך להיות מה שמגדיר אותי, כמו זה שאני גרה בתל אביב. מה שמגדיר אותך זה מה שמעניין אותך, לא איפה אתה חי. פשוט נוח לגור בתל אביב אם אתה עוסק במקצוע מסוים

בהחלט. מה עוד? יש איזה פרויקט מעניין באופק? יש משהו חשוב נוסף לספר שלא אמרת?

כן, בכל מקרה לפני שמגיעים לסוף רוצה להגיד עוד משהו לגבי התערוכה הזאת שעשיתי פה, שיש בה גם וידאו, תשע דקות של נמלים שלא נמצאות בחל״ת והכל מצולם במאקרו. כידוע לך תערוכות בפריפריות הן מראש תערוכות שיש להן סיכוי נמוך לקהל, ואני חושבת שפה זה מקבל תוקף קצת שונה במיוחד בזמנים האלה. התערוכה לא היתה עניין ידוע מראש: לא באתי לפה עם ידיעה שתהיה לי פה תערוכה. זה עניין שהוצע לי בערך אחרי שבוע אחד כאן, ובטח שהסכמתי.

אבל אני חושבת שיש בזה גם אמירה מעניינת, לעשות תערוכה פיזית דווקא עכשיו, כשלא ברור לחלוטין מה קורה עם חללי אמנות, במובן הפיזי של הדברים, שיש מעין ערפול מסוים ועננת אימה. כשהכל הפך לווירטואלי. יש בזה משהו מרגש לעשות תערוכה פיזית דווקא עכשיו: עצם הקיום שלה פה, עכשיו, בזמן הזה, הוא מה שחזק בעיני.

ומי שרוצה, אפשר לראות צילומים נוספים שלי (לא מהתערוכה) בבלוג של ארטורה

גוני ריסקין • כשהלכתי באתי
אַרְטוּרָה, קמפוס רופין, כפר מונש, עמק חפר
נעילה: 21.5

The post גוני ריסקין: החלום החדש שלי זה לגור במושב ושתהיה לי קלנועית appeared first on מגזין פורטפוליו.