מי: מעצב האופנה הד מיינר, בן 33, בוגר המחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל (2012). מיינר הקים את המותג שנושא את שמו מיד לאחר הלימודים; בשנת 2015 היה בין זוכי מענק חממת האופנה של מפעל הפיס, ושנתיים לאחר מכן – ב־2017 – היה המעצב הישראלי הראשון שנכנס ללוח התצוגות הרשמי של שבוע האופנה פריז. בשנה שעברה זכה מיינר בפרס חבר השופטים הנחשב של תאגיד מותגי היוקרה LVMH.
איפה: מפגש זום
מתי: יום רביעי, 20.5
מה: הרצאה כחלק מסדרת ההרצאות ״ללא גבולות״ ביוזמת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל
01. אני מנסה לייצר שפת גוף שונה ממה שאני מכיר
חלק גדול מהעבודה שלי, גם כיום, התחיל בלימודים בבצלאל: היה לי זמן להתנתק מכל מה שהכרתי לפני כן ולהתרכז בעבודה. התחלתי לעבוד עם בגדים שמצאתי סביבי, מבלי לחשוב או להבין, לנסות לעשות דברים שהרגשתי שהם נכונים. הסתכלתי על האנשים סביבי והתחלתי לפרק כמעט כל דבר: אביזרים, בגדים ועוד.
בקולקציה הראשונה שלי הרעיון היה לקחת פריטים מוכרים מהמלתחה הגברית ולנסות לתת להם מציאות מקבילה – מוכרת מצד אחד, שונה מצד שני. זה קשור לסיפור של התנועה עם הבגד, לממד הפיסולי ולשפת הגוף: גם היום אני מנסה לייצר שפת גוף שונה ממה שאני מכיר, שתתאים למה שאני רוצה להביע. לדגומה, היתה לי קולקציה שניסיתי לקחת מראה פורמלי ולמתוח אותו, לשבש אותו.
הד מיינר. צילום: Cecile Bortoletti
אני מנסה להסיט את הזרקור במלתחה הגברית למקומות אחרים, לטשטש את הסיפור המוכר של סטטוס, סילואטה או זהות. אני עוסק בספייס בין הגוף לבגד, בונה שכבות או מראה נוזלי, משחק עם מידות, מנסה לשבש אותן: פתאום אין מידה, הבגד נהיה אוביקט. אתה מאריך אותו, מגדיל, מקטין, איך שאתה רוצה. יש את השלב שהדגם קיים, ואז פתאום קורה משהו כשהוא על הגוף והכל מתחבר.
02. לקחת פרקטיקות קיימות וליישם אותן במקומות אחרים
תהליך העבודה של פיתוח קולקציה משתנה מקולקציה לקולקציה: הוא יכול להתחיל בסילואטה, בדגם או בצורה מסוימת, ברעיון קטן או בתובנות מהקולקציה שלפניה וכן הלאה. אני עובד ישר עם בדים, לא עם מוד־בורד. אני צריך חומרים מסביבי, מפזר בדים שמצאתי, דברים שאני אוהב, מתחיל לחבר ביניהם, ואז זה תופס כיוון. מאותו הרגע זה המון מדידות על הגוף, לראות אם זה עובד, לנסות לייצר את הדימוי ואת התחושה שמניעים אותי.
חשוב לי בשלב מוקדם לראות את התמונה הרחבה, גם זום אין וגם זום אאוט. אני מנסה לעשות לייאאוט של הקולקציה, ומתחיל לעבוד עם הבדים, עם מה שחתכתי, עם איזו צורה או אלמנט שגיליתי, עם משהו שמצאתי ברחוב.
אני לא עובד עם לוחות השראה; ההשראה היא הבגדים עצמם, כשאתה מבין את הסבטקסט שלהם ואז אתה מחכה להפתעות. פשוט צריך להתחיל לעבוד, לא לחשוב יותר מדי ולפתח קונספטים פרטיים, שקשה לצאת מהם אחר כך
אני לא עובד עם לוחות השראה; ההשראה היא הבגדים עצמם, כשאתה מבין את הסבטקסט שלהם ואז מחכה להפתעות. פשוט צריך להתחיל לעבוד, לא לחשוב יותר מדי ולפתח קונספטים פרטיים שמאוד קשה לצאת מהם אחר כך; קונספטים שהם רחוקים מידי מהחומר. הכל אמור לעבוד ביחד, וגם כשיוצא משהו לא טוב חשוב לעמוד מולו ולעבור לשלב הבא, לא ישר לזרוק אותו.
הד מיינר, קולקציית סתיו/חורף 2020. צילומים: Shoji Fujii
כך לדוגמה, הקולקציה האחרונה שהצגתי בינואר הכילה הרבה מהאלמנטים שעבדתי עליהם בשנים האחרונות, אלמנטים שקשורים להגנה על הגוף, לעבודה בשכבות, כמו פאזל, כשדברים מתלבשים אחד על השני. יש בה הרבה משחק בין החזית לגב: הצד הקדמי של הבגד מראה משהו אחד והגב משהו אחר.
הרבה מהעבודה זה לקחת מתודות קיימות וליישם אותן במקומות אחרים. לדוגמה, לקחת פרקטיקות עבודה של בגדים מחוייטים וליישם אותן בסריגים. או לייצר שתי מידות בתוך בגד אחד, חזית מסוימת וגב אחר, עם אלמנט של הפתעה. הנעליים בקולקציה לדוגמה הן מידה 46 רק באורך, מה שמייצר תנועה ונותן תחושה של משהו שעשוי טוב, שיש לך מקום לחשוב בתוכו, עם חופש תנועה וחופש מנטלי.
03. אתה יוצר קשר עם מפעלים ובמקרה הטוב הם מתחילים להתעניין במה שאתה עושה
חלק מהאימפקט החזק שהיה לקולקציה האחרונה קשור גם לבעלי המקצוע שעבדתי איתם, למפעלים. זו עבודה שמחדדת את העשייה שלך, מאוד ״הנדס־און״, עבודה צמודה עם מפעלים שמצאתי במהלך השנים האחרונות, שמתמחים בדברים ספציפיים. אני עובד עם אנשים בעלי מיומנויות בסיבים מסוימים, שיודעים איזה מניפולציות אפשר לעשות עליהם.
חשוב להכיר את בעלי המקצוע האלה שנמצאים בדרך כלל בבריטניה או באיטליה. אנחנו הולכים לראות את הקולקציות שהם מייצרים, אני מסתובב בירידים, שומע על בעלי מקצוע מפה לאוזן, נתקל באינטרנט. יש מפעלי טקסטיל שהם יותר קריאייטיב בתפיסה שלהם, ומצד שני לפעמים אני הולך דווקא ליצרנים הכי ״משעממים״ ועובד איתם: משנה את הפינישים, שולח רפרנס כדי שנרכיב אותו מחדש, לוקח כותנה ומקצין את המשקל שלה כדי שתהיה דחוסה או רכה במיוחד.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>
בצמר שפיתחנו לקולקציה האחרונה רציתי ליצור מראה פיסולי; לחתוך את היריעה הסרוגה ולהרכיב אותה מחדש. בהתחלה הם נבהלים מבקשות כאלו, כי הם רגילים לעשות הכל כמו שהם יודעים ומכירים, אבל לאט לאט הם מתרגלים. בהתחלה זה יותר קשה, אבל עם הזמן הם שמחים לראות אותך. המפעלים הם אלמנט מאוד חשוב בתהליך: בבגדים מהסוג הזה זה לא לשלוח סקיצה ולחכות שיגיע דגם; זה די נופל אם מישהו לא הבין מה רצית.
בסריגים יצרנו משהו הרבה יותר רך, יצרנו צמר עם נפילה מיוחדת, שונה. עבדנו עם מפעל סנט ג׳יימס שיושב בצרפת, מפעל סריגים עם 400-500 עובדים, שבעבר יצר את כל הסוודרים של הימאים. הם עובדים עם סריגים מאוד דחוסים ששוברים את הרוח, ובעבודה איתם פיתחנו דווקא סריגים עדינים.
סנט ג׳יימס הוא מפעל ענק, ויש להם אטלייה קטן שבו הם יכולים להיות יותר אקספרימנטליים. שם אתה יוצר קשר עם האנשים, ובמקרה הטוב הם מתחילים להתעניין במה שאתה עושה. צריך לזהות את אלו שיש להם אובססיה עם מה שהם עושים, ברור שזה לא ככה עם כולם, וברור שכדאי להימנע מלעבוד עם אנשים שאין להם עניין בלייצר משהו טוב… זה האתגר במותגים עצמאיים: האינטליגנציה של העשייה.
04. עיצוב הוא תהליך יצירתי מובנה שיש לו התחלה וסוף
מאוד השתניתי מאז הלימודים, ביכולות לנהל עסק שבסופו של דבר יהיה רווחי, ובמקביל לתקשר את מה שאני עושה. אמנם לתקשר זה פועל יוצר של הדבר, אבל עם כל מה שקורה מסביב – ההבט הפיננסי, הארגוני – אתה הופך להיות מפלצת דו ראשית. ויש גם את העניין של לוחות הזמנים, זה לא חיפוש אינסופי: אתה מחליט על משהו ומוציא אותו לפועל בתכתיבי זמן צפופים. זה אחרת מלהיות סטודנט.
איך אני מצליח? אין לי מושג… הכל נובע ממה שאני מייצר, איפה, מי הפרטנרים, מי הלקוחות. זה הכל קשור אחד לשני, הכל עובד ביחד כל הזמן. חשוב להבין שעיצוב הוא תהליך יצירתי מובנה שיש לו התחלה וסוף, למרות שאני לא בן אדם שעושה יותר מדי תוכניות ואין לי שיטה אחת שעבדה לי.
אתה פשוט עושה ועושה ועושה עד שיוצא מזה משהו. היה לי חלום שתהיה לי קולקציה, ואז היה לי חלום שרציתי שאנשים שיקנו אותה, ומשם זה התפתח. פשוט צריך לעבוד, להבין איפה אתה פועל.
הרבה פעמים קשה לראות את התמונה המלאה, בטח כשאתה סטודנט. אבל אתה צריך להבין לאן הולך מה שאתה עושה; איפה זה ממוקם. זה לא אקט שיווקי מסובך: אם אתה עושה בגדים לאנשים, איפה האנשים האלו?
בסוף צריך להיות מרוכז בעשייה שיש לה טעם, שמחוברת למשהו, שאתה מחובר אליה. צריך שיהיה לך רצון לתקשר עם אנשים. מרגע שיש לך את התובנה הזו הדברים זזים. מה אתה חולק עם האנשים שמסביבך, עם הלקוחות? צריך לקבל החלטות שמרגישות לך נכון: אני רציתי לבדוק מה קורה בעולם, וכשלא הסתדר לי הפסקתי והלכתי לכיוון אחר. דברים קרו. אם אתה בדבר הזה ויש לך את האובססיה הזו, את הרצון להתפתח, לאינטראקציה, דברים מתחילים לזוז.
05. אם אני חושב ככה, בוודאות יש עוד מאות שחושבים ככה
אף פעם לא ראיתי בירושלים כמקום רחוק מעולם האופנה או לא רלוונטי. זו הייתה נקודת המוצא הפרגמטית שלי כשהגעתי לפריז: השכרתי מקום, פתחתי שואורום, הצגתי בו את הקולקציה הראשונה שלי, ומשם דברים התחילו להתגלגל. כל אחד יכול לעשות את הדבר הזה.
ראיתי מה קורה מסביב, ידעתי מה אני אוהב ומה לא, מה אני רוצה לתקן, ואמרתי שאם אני חושב ככה, בוודאות יש עוד מאות שחושבים ככה. כמובן שצריך גם לתקשר את זה: הדבר החשוב הוא מה מקרין מה שאתה עושה, מה הוא נותן.
דרך השואורום התחלתי להכיר אנשים, ואז הגיעו פניות מכמה חנויות, ואז הגיעה פנייה מהפדרציה שהכניסה אותי לשבוע האופנה, ורק אז עשיתי תצוגה. לא התחלתי ישר מתצוגה: התחלתי מלוק שהפצתי אונליין, ורק אחרי שהבגדים שלי היו בחנויות הגיעה הפנייה מהפדרציה. וגם אז, אחרי הפניה של הפדרציה, לא היה לי כסף ולא הצלחתי להרים את התצוגה.
עונה אחרי זה הם לחצו ואמרו שאם לא ארים תצוגה עכשיו הם יוותרו על ההזדמנות שנתנו לי. זה היה מהלך מכריע שנתן לי הרבה תנופה: בסופו של דבר כל הקולקציות, בעיקר הראשונות, היו מבחינתי דרך לקבוע עובדה שאני קיים.
ללא קירות
המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל מארחת סדרת הרצאות שבה לוקחים חלק שלושה יוצרים בוגרי המחלקה, העוסקים בתחומים של צורפות ואופנה: הד מיינר, עדי טוך ועתי חן.
בהרצאה השנייה בסדרה תספר עדי טוך על עבודותיה העוסקות בחוויה סנסורית ועל תהליך העבודה הייחודי שלה במתכת (יום שני 25.5 בשעה 18:00, להרשמה). בהרצאה השלישית והאחרונה יספר עתי חן על מסעו בעולם התכשיטים, החוויות שגיבשו ועצבו את מערכת היחסים שלו עם עולם החומר, ואת תפיסת עולמו כיוצר (יום ראשון 31.5 בשעה 19:30, להרשמה).
עורכות הסדרה: שלי סתת קומבור, קלודט זורע, שירלי בר אמוץ.
The post 5 דברים שלמדתי מהד מיינר appeared first on מגזין פורטפוליו.
