מגלים אוצרות // נאוה הראל־שושני

התערוכה הראשונה

התערוכה הראשונה שאצרתי היתה בגלריה מאולתרת בבית יגאל אלון, בקיבוץ גנוסר שבעמק הירדן. עד אותו רגע הייתי אמנית ועבדתי לפרנסתי במלונאות. אחרי שלמדתי משפטים במשך שנה באוניברסיטת תל אביב, ועוד כמה חודשים ספרות בתל חי, ולא קלטתי דבר, הרמתי ידיים. מאז נישאתי, עברתי לגור במושב מעל לכנרת, בעמק הירדן, הפכתי לאם ויצאתי לעבוד לפרנסתנו בכפר הנופש רמות. במקביל התחלתי ללמוד פיסול במכון לאמנויות תל חי.

בשנת 2004 יכולתי להרשות לעצמי להפסיק זמנית לעבוד בשכר ועברתי לעיסוק מלא באמנות. חשבתי להקים גלריה בחצר, אך ידיד שהיה אחראי על תחום יזמות ותיירות במועצה האזורית עמק הירדן הציע לי שבמקום להקים גלריה משלי – נחפש יחד חלל פנוי באחד הקיבוצים בעמק ונהפוך אותו בעזרת האמנים לגלריה ול״בית״ עבורם.

בנינו יחד תכנית סדורה ופנינו למוזיאונים בעמק הירדן. מוזיאון ״אדם בגליל״ – המוזיאון להיסטוריה והתרבות של אנשי הגליל, שמוכר יותר כבית יגאל אלון – הרים את הכפפה. מאחר והייתי בראשית הדרך סיכמנו ש״אתגלח על זקנם״ במשך שנה, ללא תמורה, פרט להוצאות נסיעה. במקביל נודע לי מחברה על קורס לאוצרות שפתחה האוצרת תמי כץ־פריימן בסדנאות הקיבוץ. הצטרפתי מיד. הקורס היה בתל אביב והתחלתי לשוטט באינטנסיביות בגלריות ולראות תערוכות. בשנה השלישית החליפה ד״ר דליה מנור את כץ־פריימן.

איצי שוורץ. מתוך ״מים שקטים״, 2004

מרוות עיסא. מתוך ״מקום כואב״, 2004

יגאל מירון. מתוך ״מקום כואב״, 2004

מכיוון שבראשית דרכי הייתי ״אוצרת־בוסר״, הזמנתי לתערוכה הראשונה ש״אצרתי״, שאיתה פתחנו את הגלריה החדשה, אמן שהיה גם חבר טוב – איצי שוורץ שמו – שהיו אז מאחוריו יותר מעשר תערוכות יחיד וכמעט 20 קבוצתיות. בעזרתו למדתי, תוך כדי עבודה, איך זה עובד בפועל, החל מההצבה ועד לפרטים הכי קטנים כהכנת הכתוביות עם השמות.

המשמעות היא שהתחלתי את עבודתי כאוצרת עצמאית רק מהתערוכה השניה. זו היתה תערוכה של שלושה אמנים בשם ״מקום כואב״, והשתתפו בה סלו שאול, יגאל מירון (שניהם היו מורים בתל חי) ומרוות עיסא, אמנית צעירה, כמעט לא מוכרת באותו זמן. מירון הציג עבודות מברזל ומאבן, שהילכו על הגבול הדק שבין מופשט לפיגורטיבי, ובין הדו לתלת־ממד. שאול הציג מיצב וידיאו שביטא תחושה של מחנק וחוסר אונים. עיסא עבדה בעיקר בחומר וביטאה את הכאב האישי־מקומי של עקורי בירעם ואיקרית, ביניהם בני משפחתה.

זה לא היה פשוט לעמוד, כאוצרת מתחילה, מול שני מורים שלי לשעבר, ולעמוד על שלי לגבי מיקום או מספר העבודות שיוצגו. אפשר לומר שהתערוכה הזו התוותה לי כיוון ודרך שליוו אותי לאחר מכן בתערוכות שאצרתי

זה לא היה פשוט לעמוד, כאוצרת מתחילה, מול שני מורים שלי לשעבר, ולעמוד על שלי לגבי מיקום או מספר העבודות שיוצגו. אפשר לומר שהתערוכה הזו סיפקה לי תובנה והתוותה לי כיוון ודרך שליוו אותי לאחר מכן בתערוכות רבות שאצרתי. לשמחתי, העבודה המשותפת ייצרה סיעור מוחות והניבה קשרים ארוכי טווח עם שלושת האמנים.

התחנה האחרונה

אל הפעילות בגלריה של קיבוץ מחניים הגעתי לאחר שהגלריה בגינוסר נסגרה ב־2015. הגלריה עברה לידי הצוות החינוכי במקום וסיימה את חייה כגלריה פעילה לאמנות. זמן מה לאחר מכן הלכה לעולמה האוצרת הוותיקה של הגלריה בקיבוץ מחניים – יהודית כנרי – שאיתה הייתי בקשרי ידידות קולגיאליים. יצא גם שהוזמנתי לאצור שם תערוכה של מרוות עיסא ב־ 2007, והייתי מעורבת ופעילה גם בתערוכת יחיד של יעל ברלב ב־2011, כשכנרי היתה כבר מאוד חולה.

הגלריה פועלת ללא תקציב, וכל הפעילות נעשית על ידי צוות קטן שאחראי על הניהול השוטף. הכל נעשה בהתנדבות, כולל הצבת התערוכות, ארגון אירועי הפתיחה ואפילו סיוד הקירות. הצטרפתי ברצון לצוות הזה, ללא תמורה, כשמבחינתי היתרון הוא שאני אוצרת רק מספר תערוכות בשנה, את אלה שברצוני לאצור. כך נשאר לי זמן רב לאמנות שלי ויש לי חופש פעולה מלא בתחום האמנותי, דבר הכרחי מבחינתי.

שתי התערוכות האחרונות שאצרתי מוצגות בגלריות של מחניים בימים אלה: קַפְקָא-כָּאן של סימה לוין וזְמַן עַרְבִית של גד פרנק. לוין היא אמנית רב־תחומית, מלאת חיוניות ועזת ביטוי, יוצרת בכמה וכמה תחומים ופורה בצורה יוצאת דופן. הכרתי אותה כשביקרתי ב־2017 בתערוכה נפלאה שלה בגלריה לאמנות במרכז ההנצחה בטבעון ומאז אני עוקבת אחריה בהתלהבות.

לוין מציגה גוף עבודות תחריט וחיתוך עץ שבאמצעותם היא ספק משחזרת ספק יוצרת סיפור־טיול עתיר זכרונות, עם דמות מדומיינת של פרנץ קפקא. הטיול מתקיים ברחובות ובסמטאות של פראג הקסומה, שם ביקרה בעבר ושם כתב קפקא את ספריו, שמהווים רקע והשראה לגוף העבודות הזה.

סימה לוין. מתוך ״קפקא-כאן״, 2020

גד פרנק. מתוך ״זמן ערבית״, 2020. צילום: רוני הורוביץ

נאווה הראל שושני

פרנק נולד בגרמניה (1930), עלה ארצה בגיל שנתיים, לחם במערכה על הגליל והקים שם את ביתו, בקיבוץ יפתח, שבו הוא חי ויוצר גם כיום. הוא התוודע מאוחר לאמנות, אך משהתנסה בפיסול באבן ובעץ, הפכו אלה לחומר הגלם המרכזי ביצירתו. הקרבה שלו לטבע באה לידי ביטוי בדמויות היברידיות שיצר, רובן הכלאה בין אשה לציפור, זו שחופשיה לעוף.

משנאלץ לנטוש, מפאת גילו, את החומרים הקשיחים, פיתח טכניקה ייחודית לפיסול בבריסטול, שאפשרה לו להמשיך ליצור. הציפורים המשיכו איתו אל סדרת עבודות חדשה ויוצאת דופן, שבאמצעותה הוא מעלה תמונות מעברו ונפרד מרעייתו האהובה שהלכה לעולמה לפני כשנתיים.

בשנים שאני פועלת בסביבה המרוחקת אחד הדברים המהנים הוא ההתוודעות לאמניות ואמנים נפלאים שחיים ויוצרים בפריפריה. הם פועלים רחוק מהמרכז התל אביבי, מושפעים פחות, אם בכלל, מהאמנות המיינסטרימית וכוחות השוק, ושומרים על יחוד ורעננות

בשנים שאני פועלת בסביבה המרוחקת הזאת – שבה אני חיה, יוצרת ואוצרת – אחד הדברים המהנים בעבודתי הוא החריש העמוק של השטח, הכרוך בהתוודעות לאמניות ואמנים נפלאים שחיים ויוצרים בפריפריה. הם פועלים רחוק מהמרכז התל אביבי, מושפעים פחות, אם בכלל, מהאמנות המיינסטרימית וכוחות השוק, ושומרים על יחוד ורעננות. סימה לוין וגד פרנק הם שניים מהאמניות/ים המרשימים הללו, שההיכרות עימם מעשירה בימים אלה את הגלריות במחניים ואת קהל שוחרי האמנות הפוקד אותן.

מכל מלמדיי השכלתי

את תערוכת היחיד הראשונה שלי אצרה נעמי שלו, שהלכה לעולמה בשנה שעברה. זו היתה תערוכה בגלריה גרוס המיתולוגית, בגרסתה הייחודית כארון זכוכית שהיה מוצב בדיזנגוף סנטר, נגיש לקהל הרחב. נעמי היתה אמנית שפנתה לאוצרות, וככזו היתה קרובה לליבי מלכתחילה, במיוחד לאור התגובות הפושרות שקיבלתי כשתהיתי אם אפשר לשלב בין שני הדברים. היום זה מובן מאליו ויש אינספור אמנים שהם גם אוצרים (ולהיפך), אך לפני 15 שנים המצב היה שונה.

נעמי היתה אשה ואוצרת לא שגרתית, בועטת במוסכמות, מלאת הומור וישירה. אהבתה לאמנות היתה בלתי מתפשרת, היא האמינה שאמנות צריכה להיות נגישה לחלוטין לציבור ולא להסתגר במגדלי השן של המוזיאונים. הציגה בחללים לא שגרתיים, החל מארונות הזכוכית במרחב הציבורי, דרך הגלריה־זוטא שהקימה מעל לקברו של בנה, איתי יוטה סאן, ועד לדירה בבוגרשוב.

יונתן אופק. מתוך ״בעלי כנף״, 2017

הגישה שלה, שאפשר ורצוי להציג אמנות בכל חלל, חריג ככל שיהיה, סייעה לי להתמודד במשך יותר מעשור עם הגלריה לאמנות בבית יגאל אלון, שהיו בה קירות מעוגלים מבטון גולמי לצד קירות לבנים, וחלק ממנה אף נמצא בחלל הפתוח של המבואה, ששימש גם כבית קפה.

אני מאמינה גדולה בכתיבה בגובה העיניים, שמאפשרת לקהלים מכל הסוגים לקרוא ולהבין את הטקסטים, ולהיעזר בהם – אם ירצו – בבואם לתערוכה

היא אצרה תערוכות בנושאים לא שגרתיים, הציגה אמנים שעבודותיהם דיברו לליבה – גם כאלה שלא זכו להכרה מהממסד האמנותי – ולא ייחסה חשיבות רבה לטקסטים האוצרותיים, גם כשמסביבה החלה שעתם היפה של כתבי יד מורכבים, שהאפילו לעיתים על היצירות עצמן. יתכן שגם מסוגיה זו הושפעתי, שכן אני מאמינה גדולה בכתיבה בגובה העיניים, שמאפשרת לקהלים מכל הסוגים לקרוא ולהבין את הטקסטים, ולהיעזר בהם – אם ירצו – בבואם לתערוכה.

תערוכת החלומות

לפני מספר שנים התקיימה בבית הגפן בחיפה תערוכה קבוצתית שאחי, דובי הראל, היה ממארגניה. הרעיון היה להציב תערוכה שמחקה את האופן שבו הציג אלברט בארנס את אוסף האמנות שלו בביתו בפילדלפיה, שהפך למוזיאון קטן ואטרקטיבי. הוא הציג אותן על גבי הקירות בצורה יוצאת דופן, שעוררה גיחוך בשעתו, כשהוא משתמש באינטואיציה שלו ולא בכללים שהיו נהוגים אז לגבי הצגת יצירות אמנות. העבודות נתלו זו לצד זו בהתאם לאסוציאציות שהן עוררו בו, ועל פי הקשרים ויזואליים או תמטיים.

נקודת המוצא של התערוכה בבית הגפן היתה שכל אמן בחר עבודה מסוימת שלו, שהמציגים האחרים בתערוכה הגיבו לה ביצירות משלהם. אהבתי את התערוכה ההיא ואת הרעיון שעמד בבסיסה. אני אוהבת דיאלוג בין אמנים; מוצאת ענין רב בתגובה לרעיונות של יוצרים אחרים, שמתפתחת לכיוונים שונים, בלתי צפויים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

ברקע הדברים קיימת פנטזיה כלשהי ליזום ולאצור רב־שיח שכזה, תערוכה גדולה שבה אציע ליוצרות ויוצרים שאני מעריכה להיכנס לתהליך של יצירה בעקבות תערוכה מכוננת. לתת לזה זמן, לא להביא עבודות מוכנות, לראות את זה ״מתבשל״; ליצור קרקע פוריה לתערוכה שבה אמנים מצטטים, מתכתבים או מגיבים למה שמסעיר או מרגש אותם, או מעורר בהם תגובה אינטלקטואלית.

האמנים שהייתי מזמינה לקחת חלק בתערוכה כזאת היו כאלה שיש להם מה שנקרא ״מוח קודח״; אמנים עתירי רעיונות, לא הולכים בתלם, רצוי עם חוש הומור ובעלי שפה ייחודית. אני מניחה שהייתי מתחילה מאמני פריפריה מצוינים שפגשתי, כאלה שלא יכלו או לא רצו לעבור למרכז רק כדי לקדם את הקריירה שלהם, ובכך מגיבה לאותן אושיות אמנות הגורסות שאי אפשר להיות אמן רציני ולהישאר בפריפריה. מי יודע, אולי יום אחד זה יקרה.

בקרוב אצלך

אמנם לגלריות במחניים היתה רשימה ערוכה וסגורה של תערוכות מתוכננות למשך כשנה וחצי מהיום, אבל הקורונה טרפה את הקלפים. יתכן שלא כל האמנים ירצו להציג במועד שנקבע להם, מאחר ולא ברור מתי נוכל לקיים פתיחות רבות משתתפים. יש אמנים שתכננו לנסוע לחו״ל וממתינים שהשמיים ייפתחו. לכן קשה לדבר בצורה ברורה על התערוכות הקרובות, מה גם שרק חלק מהן אני אמורה לאצור.

עם זאת, נמצאת בהתגבשות תערוכה של שלושה או ארבעה אמנים חיפאיים, שפועלים יחד כבר מספר שנים. ויש מספר אמנים שאני עומדת לעבוד איתם. יש דיבור גם על תערוכה בתל אביב שהתבקשתי לאצור. להערכתי אהיה חכמה יותר ואוכל לדייק את המידע רק כש״אדי״ הקורונה ומעלליה ייעלמו לחלוטין מחיינו ונשוב לשגרה מלאה.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן