100 מטר, פסיפס קולנועי אנושי

חגית:

הי בוקר טוב לכן, מה נשמע?

אמילי:

היי אחלה, מתחבאות בבית מהחום

חגית:

גם אני. וברקע שומעת את Porque Te Vas מפסקול הסרטון של אלדמע מלשטיין (פרק 13) בסדרה הרשת שלכן, 100 מטר

נעמי:

מעולה

נעמי מרוז

אמילי שיר סגל. צילום: ג׳נט קימבר

דנאל אל פלג. צילום: שאדי חביב אללה

חגית:

אז איפה תופסת אתכן המציאות של סוף הסגר? (ובעצם – מה היה קודם?)

אמילי:

שלושתנו עוסקות בקולנוע, ככה שסוף הסגר עוד לא אומר מבחינתנו חזרה לשגרה, כמו עוד הרבה קולנוענים, מוזיקאים ואמנים בימים האלה.

אני אמילי שיר סגל, בת 25 (כמעט) טכנית עוד בלימודים (״שנה ה׳״) באוניברסיטת תל אביב, חסר לי סרט הגמר שאני עובדת על כתיבתו. חוץ מזה אני עובדת כפרילנסרית בהפקות קולנוע, בדרך כלל כעוזרת צלמ.ת. ממש לפני שהתחיל הסגר בדיוק סיימתי עבודה באיזה פיצ׳ר (סרט קולנוע באורך מלא) אבל מאז הכל נסגר וכרגע עוד לא ממש חזר

דנאל:

דנאל אל פלג, בת 30, סיימתי ללמוד ב־2017 בסם שפיגל. אני במאית דוקו ועורכת, בעיקר מתפרנסת מעריכה ולמזלי נכנסתי לפני הקורונה לעריכה של סרט תיעודי, ככה שנשמרה לי עבודה, אם כי ההקף שלה ירד בגלל שאי אפשר היה להיפגש עם הבמאית ולעבוד יחד, ועכשיו חזרנו לעבוד די רגיל.

אני עובדת על סרט דוקו חדש משלי ושם הקורונה כן עצרה את התהליך, זה סרט שדורש תחקיר והארכיונים כולם נסגרו, וגם הרבה עבודה עם מרואיינים מבוגרים, שבבת אחת הפכו לקבוצת סיכון. מפחיד מאוד להדביק מישהו מהם בטעות

נעמי:

נעמי מרוז, בת 30. סיימתי את הלימודים ב־2018 באוניברסיטת תל אביב. הרעיון לסדרה התחיל ממחשבה שביום־יום אנחנו כולנו מכירים את ה־100 מטר שלנו, אבל פתאום כשאין לאן ללכת, אולי יוצא לנו לגלות דברים חדשים שלא ראינו קודם. רצינו לאסוף נקודות מבט שונות של אנשים ברחבי הארץ, כל אחד בדרך שלו על ה־100 מטר שלו.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כל פרק בסדרה מתמקד באדם אחר ממקום אחר בארץ. הזמנו מי שרוצה להשתתף בסדרה לתעד את 100 המטר שלו בדרך הייחודית שלו – וידאו / סטילס / איור ולשלוח לנו חומרים. אנחנו עורכות אורזות ויוצרות מתוכם פרק בסדרה. היום עלה פרק 17 ובקרוב אנחנו מתכננות לסיים את הסדרה

דנאל:

נעמי ואני נמצאות כרגע בחממה הדוקומנטרית של הקרן החדשה (שם הכרנו), ובדיוק היה אמור להיות לנו אירוע סיום – פיצ׳ינג מול מפיקים וגופי שידור שהיה אמור לסייע לנו לגייס משקיעים ולהוציא את הסרטים לדרך לשלב ההפקה. הוא כמובן נדחה ולא ברור בדיוק מה יהיה עם זה עכשיו

פרק 7, רימון דמבו. צילום: נטע דמבו

חגית:

בחירה קשה, קולנוע כתחום עיסוק, או שנראה לכן שזה ממקצועות העתיד?

אמילי:

אני בטוחה שזה העתיד, אם כי לאו דווקא יקראו לו קולנוע – כל העולם הזה של הדיגיטל, נטפליקס והטכנולוגיה משנים הכל. אבל זה לא הופך את זה לבחירה קלה. זו תמיד עבודה קשה, בין אם בצד הטכני והפיזי ועל אחת כמה וכמה בתור יוצרת, ברמה הרגשית

חגית:

זו נדנדה משוגעת, למיטב הבנתי. מעניין מה שאת אומרת, שלא בהכרח יקראו לזה קולנוע: הגדרות חדשות הן חלק מההתארגנות מחדש של תחומי יידע ועיסוק. ואולי זה הולך להיות קל יותר. כך לדוגמה – הפורמט של ״100 מטר״ – הפקות קלות תנועה, מהירות, ספונטניות ו… איכותיות (לרוב) איך זה קרה?

נעמי מרוז: התקופה המשונה הזאת אפשרה להרבה דברים שכבר היו שם לקבל תוקף ולצאת לפועל. יותר תוכן עובר דרך הטלוויזיה בבית, יותר אנשים מוצאים פתרונות לעבוד וליצור מרחוק, השפה הצילומית דרך הטלפון נהיית חלק טבעי ונורמלי מיצירה

נעמי:

אני חושבת שהתקופה המשונה הזאת אפשרה להרבה דברים שכבר היו שם לקבל תוקף ולצאת לפועל. יותר תוכן עובר דרך הטלוויזיה בבית, יותר אנשים מוצאים פתרונות לעבוד וליצור מרחוק, השפה הצילומית דרך הטלפון נהיית חלק טבעי ונורמלי מיצירה

דנאל:

אני אולי קצת נאיבית לגבי זה אבל קשה לי להאמין שהדברים האלה הם תחליף לקולנוע. במובן מסויים דווקא בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר סדרות טלוויזיה שכל פרק שלהן הוא קצת כמו סרט ברמת ההשקעה ובאורך, וגם בממד האמנותי הרבה פעמים. אז אני מקווה שאני לא טועה כשאני חושבת על זה כשני קווים מקבילים. כלומר התוכן הזמין המהיר הזה, הוא בנוסף ולא במקום

חגית:

בטוח. זה מעניין – שתי מגמות מנוגדות ושתיהן קיצוניות. גודביי לפרק של 20 דקות + פרסומות

דנאל:

לגמרי

נעמי:

מסכימה

חגית:

חוזרת לתחילת הקשר בינינו – נתקלתי בפרק 17 (של שיר כהן) שנעמי העלתה בקבוצה ״תרבות בימי קורונה״ וכך גיליתי את הסדרה שלכן. ספרו איך זה התחיל

דנאל:

התחלנו מרעיון אחר. עוד לא היה סגר וכלום, והייתה לנו מחשבה ליצור משהו סביב זה שהקורונה פתאום נתנה לגיטימציה לפחדים שהיו שם עוד קודם. אנשים שמפחדים להתרחק מהמשפחה, אנשים שמפחדים שיסגרו עליהם, דברים שקודם לדבר עליהם היה מופרך אבל עכשיו הקורונה הפכה אותם לפחדים ממשיים – מדיבור על פחד מאוד תיאורטי הכל השתנה

נעמי:

התחלנו לשוטט ברחוב ולדבר עם אנשים. ואז התחילו המגבלות וחשבנו שלא נוכל להמשיך את הפרויקט

דנאל:

התחילו ההגבלות ופתאום חוק ה״מאה מטר״ הזה תפס אותנו. אני דבר ראשון הלכתי לבדוק מה זה בכלל מאה מטר מהבית בגוגל מפות, כי לא היה לי מושג. הבנו שאף אחד לא יודע מה זה טווח המאה מטר ומה יש שם, ושפתאום יש הזדמנות להסתכל ממש מקרוב על המרחב הזה שהוא בדרך כלל פשוט הדרך שלך החוצה מהבית לאנשהו. וחשבנו שיהיה מעניין לאסוף נקודות מבט של אנשים על המרחב הזה, כמו פסיפס

אמילי:

אני חושבת ש״100 מטר״ זה דוגמה טובה למשהו שלא היה יכול לקרות לפני כמה שנים ונהיה אפשרי בזכות הטכנולוגיה. היום לכל אחד יש גישה לצילום די איכותי במצלמות ביתיות ובטלפונים ניידים. אז לבקש מאנשים לצלם בעצמם חומרים ולשלוח לנו הפך את הכל ליותר נגיש.

אמילי שיר סגל: ״100 מטר״ זה דוגמה טובה למשהו שלא היה יכול לקרות לפני כמה שנים ונהיה אפשרי בזכות הטכנולוגיה. היום לכל אחד יש גישה לצילום די איכותי במצלמות ביתיות ובטלפונים ניידים. אז לבקש מאנשים לצלם חומרים ולשלוח לנו הפך את הכל ליותר נגיש

אנחנו היינו בצד העריכה, שהיא פחות נגישה לרוב האנשים, ובמקרה הספציפי הזה נהייתה גם מעין עריכת תוכן. וכך נוצרו הפרקים מחומרים של אנשים אמיתיים, ועדיין עם קו ״אמנותי״ מסוים, ממש סיפור, וכל זה מרחוק, מבלי להיפגש עם המצולמים/מצטלמים, ומבלי להיכנס לחיים שלהם כמו ביצירת דוקו קלאסית

חגית:

אנשים שולחים לכן ואתן עורכות את החומר, או שהוא מגיע ועולה לאוויר כמו שהוא?

דנאל:

אנחנו עורכות, והרבה פעמים מקיימות דיאלוג עם האנשים, שהם בעצם יוצרים עכשיו בפני עצמם גם, מנסות למצוא איזה קו ללכת איתו, משהו שישמור מצד אחד על נקודת המבט שלהם אבל שגם ״יחזיק״ פרק ויגע באנשים אחרים

חגית:

ומי הם ״האנשים״ – חברים, קולגות, אנשים שנענו לפנייה כללית בפייסבוק?

נעמי:

הדרך העיקרית שבה יכולנו להגיע לאנשים הייתה דרך הרשתות החברתיות. התחלנו בלהפיץ פרקים שיצרנו בעצמנו, כל אחת במרחב שלה, בתקווה שנגיע לכמה שיותר אנשים ברחבי הארץ. הכיף בפרויקט היה ליצור דיאלוג עם אנשים שאנחנו לא מכירות ולחשוב יחד איתם על איך לגשת לפרק.

היו אנשים שרצו להשתתף אבל לא ידעו בדיוק מה ליצור, ומשם התחלנו לדבר ולחשוב יחד. הרגשנו שרוב התקשורת שלנו ביומיום מרחשת מול שידורי חדשות, והיא מלאה בפחד וחרדות. נהנינו מהמחשבה שאפשר רגע ליצור דיאלוג בין אנשים ולחשוב על התקופה המשונה הזאת גם ממקום אחר

חגית:

ממש. תארו לעצמכן שכל מהדורת חדשות הייתה נפתחת בכמות המחלימים היומית. זה ממסגר את הכל אחרת… היו גם הצעות שפסלתן, או דברים שהגיעו ברמה לא אפויה מספיק?

דנאל:

אם משהו הגיע לא אפוי, לרב ניסינו ליצור קשר עם האדם שפנה אלינו ולראות מה עוד אפשר לעשות או לצלם, אבל היו גם אנשים שלא רצו להמשיך – שזה מובן לגמרי. אז ויתרנו

חגית:

אני ראיתי לראשונה את פרק 17. יש לו כותרת מפתה ואניגמטית (הודו נראית כמו מצמוץ), יש דרמה, נסיעה, הגעה, ויתור על החלום והטיול, ואז פתאום עוד דרמה – סיפור ישן שמקופל בתוך הסיפור העכשווי, וגורם לחיים להיראות קצת כמו לופ. אולי אם הייתי רואה פרק פחות ״שלם״ במרכיביו, זה היה פחות תופס אותי

דנאל:

זה באמת פרק שהגיע ערוך, ממישהי שהיא בעצמה יוצרת קולנוע וניכר שהיא יודעת לספר סיפור. אבל אנחנו מנסות לייצר את החוויה הזו גם בפרקים שאנשים שצילמו אותם הם לא מנוסים אנחנו תמיד מנסות להבין על מה הפרק, אותה שאלה שאנחנו שואלות את עצמנו כשאנחנו ניגשות לעבודה על סרט באורך מלא.

דנאל אל פלג: אנחנו מנסות לייצר את החוויה גם בפרקים שאנשים שצילמו אותם, הם לא מנוסים; תמיד מנסות להבין על מה הפרק, אותה שאלה שאנחנו שואלות את עצמנו כשאנחנו ניגשות לעבודה על סרט באורך מלא

לדוגמה בפרק של החלזונות (פרק 7) הגיעו צילומים מתוקים נורא של ילדה שמחפשת חלזונות בחצר, אבל זה לא היה מספיק כשלעצמו. ואז הבנו שאפשר לקחת את זה לסיפור טיפונת יותר רחב על אומץ, ואז זה כבר נהיה לזה סוג של עוגן. אולי זה לא עשוי, מצולם או מדויק כמו הפרק של הודו, אבל יש שם תמה, גם אם היא קטנה יותר

חגית:

מי המשתתף הצעיר ביותר והמבוגר ביותר, או החריג והמפתיע ביותר שקיבלתן מהם חומרים?

נעמי:

יש את רימון וברק (פרק 7 ופרק 1) – הנציגים הצעירים ביותר שלנו

דנאל:

נראה לי שהמבוגר ביותר זה רן פרי (בפרק 9 עם האקורדיון שיצרה הילה לוי). הכי מפתיע היה לקבל חומרים מזוג ממש חמוד שגר בגבעת שאול, בשכונה חרדית שהייתה אחד האזורים היותר מודבקים בקורונה. הזוג עצמו דתיים לא חרדיים. זו הייתה בשבילנו הוכחה שהגענו לאנשים שאנחנו באמת בכלל לא מכירות, ניתוק גמור מהמעגל האישי שלנו. וגם קיבלנו חומרים מניו יורק מישראלים שגרים שם – זה גם היה מפתיע

חגית:

לתחושתכן, חלק מהאיכות של הסדרה קשורה להיותה בזמן אמת?

נעמי:

כן זה מהר מאוד הפך להיות רוח הפרויקט. התמסרנו לחוסר הוודאות והבנו שהיופי בו והקושי בו הוא שאנחנו לא יודעת מתי בדיוק הוא ייגמר ומה יקרה איתו, הוא כל הזמן השתנה תוך כדי תנועה. כשחשבנו מתי נכון לסיים את הסדרה הבנו שחלק מהיופי בפרויקט הזה הוא שהוא רגעי, הוא תיעוד של תקופה ספציפית ויש לו את הזמן והחיים שלו

דנאל:

לא יודעת אם זו האיכות של הסדרה, זה יותר קשור בעיניי לפניות – לאנשים היה זמן ואיזו פניות מחשבתית כזו לצלם, להסתכל, לצפות. עכשיו החיים הרגילים חוזרים והדבר הזה קצת נעלם.

היינו קצת אמביוולנטיות לגבי הסרת המגבלות – מצד אחד ברור שזה טוב, מצד שני – זה הורס את הסדרה כל הזמן ידענו שיכול להיות שהשבוע זה השבוע האחרון שאנחנו רלוונטיות עוד.אז הכל היה מאוד דינמי, ניסינו גם לשמור על גיוון של אנשים ומקומות וגם של סגנונות

חגית:

מה חלוקת התפקידים ביניכן? והאם היא מגיעה מיחסים קודמים, היכרות של המון שנים, מאין?

אמילי:

דנאל ונעמי הן תמיד העורכות של הפרקים, כי זה דבר שאני לא מסתדרת איתו הן מחלקות את הפרקים ביניהן. אני ערכתי רק את הפרק של עצמי, פשוט כי זה היה קל יותר ככה. את נעמי אני מכירה משהו כמו שלוש שנים – הכרנו דרך בת הזוג שלי, כשהן למדו ביחד קולנוע (ואני למדתי כמה שנים מתחתיהן).

הייתי עוזרת צלמת בסרט הגמר של נעמי, ואחר כך התחברנו וזה התגלגל לכך שנעמי צילמה לי סרט בשנה ג׳ בלימודי קולנוע. את דנאל הכרתי דרך נעמי כשהצטרפתי אליהן לעבודה על הפרויקט הזה ובעצם עוד לא באמת נפגשנו בחיים האמיתיים, רק דרך הזום ושיחות טלפון ו־ווטסאפ

פרק 13: אלדמע מלשטיין

חגית:

קטעים. הפרויקט הזה נראה לכן כמו תחילתה של פלטפורמה שתתפתח? אולי יעלה לכלי תקשורת כלשהו? אולי פורמט?

דנאל:

צחקנו על זה שאם תהיה התפרצות נוספת (חס וחלילה וכו׳) נעשה עונה שניה

נעמי:

מבחינת דרך, שיטת עבודה, כן – זה אפשרי לחלוטין. גילינו את זה תוך כדי. אפשר לעבוד מרחוק, אפשר לערוך מחומרים שאנשים שולחים. זה אתגר מעניין

אמילי:

רגשות אמביוולנטיים לגבי סוף ההסגר… למרות שכרגע פרקים שמדברים על סוף ההסגר והחזרה לשגרה הם גם רלוונטיים (לדוגמה פרק 18, של חווה)

חגית:

זה מעורר בכן מחשבות על הפרויקט הבא? תרצו לעבוד ייחד?

נעמי:

בטח! היה לי פשוט כיף ליצור את הפרויקט הזה יחד עם דנאל ואמילי. באמת מהלב אני אומרת

דנאל:

לגמרי!

אמילי:

לגמרי גם

נעמי:

במהלך לימודי קולנוע יש איזושהי התרגשות והתלהבות סביב העשייה, יש איזה קסם סביב זה. וכשסיימתי ללמוד, נורא חששתי שזה יכול להיעלם, כי המציאות מרגישה פתאום אחרת. הסדרה הזאת, עבורי, הייתה הוכחה לזה שההתרגשות וההתלהבות לצד העשייה יכולה לקרות. ואותי זה מרגש מאוד. מאוד. סליחה אם אני קיטש, אבל זה ממש חשוב לי לשתף. זה גילוי גדול בשבילי.

חגית:

מה רע בקיטש? בהתרגשות? אנחנו חיים בשביל להתרגש, לא?

נעמי:

דנאל:

אני לגמרי מסכימה ולא חשבתי על זה ככה. יש משהו שלהיות סטודנט לקולנוע וליצור עם קבוצה של חברים, בלי ענייני כסף ופשוט בגלל שלמישהו יש רעיון ועכשיו מוציאים אותו לפועל, ויש מן הדדיות כזו וגם תחושה של אין מה להפסיד – שני דברים שלפעמים נעלמים אחר כך כשזה יותר כל אחד לעצמו. והפרויקט הזה היה תזכורת מרעננת לתחושות ההן

חגית:

כל הכבוד. נראה לי שזה חלק מהדרייב שצריך לשמר, ודווקא פורמטים ״קטנים״ מאפשרים לדברים לקרות. כשעושים משהו כזה, יש איפשהו ציפיה ש״יגלו אתכן״ – שיבוא ערוץ מסחרי ויתן לכן פינה?

אמילי:

כן ולא – לא מהבחינה הזו שכסף ופרסום לא היה חלק מהעניין או מהרצון שלנו בשום חלק פה. אבל הפלוס הגדול של הפרסום – בעיקר במהלך הסגר, למשל, כשעוד היינו בחיפוש מאוד אקטיבי אחר אנשים וחומרים רלוונטי – זה היה משהו שקיווינו שיעזור לנו להגיע ליותר אנשים, בין אם אנשים שיוצרים פרקים, לבין כאלו שרק יצפו בהם

דנאל:

אם מישהו רוצה להעלות את זה לפלטפורמה כלשהי אנחנו יותר מנשמח אבל נראה לי שאנחנו קצת יודעות שזה פחות עובד ככה, שמגלים אותך. אם היינו רוצות להגיע עם זה לאן שהוא מסחרי יותר היינו צריכות לדחוף בכיוון אבל האנרגיה הלכה לפרקים עצמם, והיה משהו נעים בלעשות את זה בצורה אלטרנטיבית כזו, שאנחנו רק מחויבות לעצמנו. אבל כמובן שהיינו רוצות שכמה שיותר אנשים יראו וישתתפו

חגית:

משהו נוסף חשוב לפני שניפרד? אולי תקבעו פגישה, שנעשה וי על העניין הזה