ביאנלה 2020 // נועם דובר ומיכל צדרבאום

גוף ראשון

נועם, בן 45, למד תואר ראשון במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, תואר שני בקראפט ב־Konstfack בשטוקהולם, בהתמחות בקרמיקה וזכוכית, ובין לבין עוד המון קורסים והתמחויות במגוון של תחומים. מיכל, בת 43, למדה תואר ראשון בתקשורת חזותית בבצלאל, ופה ושם קורסים בפילוסופיה, בדפוס רשת ובניפוח זכוכית.

אחרי כמה שנים של עבודה עבור לקוחות, התחלנו לעבוד ביחד ולפתח את שפה ויזואלית שמבוססת על המפגש בין המיומנויות ועולמות התוכן השונים שלנו, ולראות לאן זה יוביל. מאז אנחנו צוללים לתוך תהליכים חומריים וטכנולוגים ומחפשים בהם אפשרויות של ביטוי אותנטי, בטווח של דיסציפלינות: עיצוב במה, אוביקטים בעבודת־יד, פיתוחים טכנולוגיים ומחקר תיאורטי. במקביל אנחנו מרצים ומלמדים ותמיד נהנים מהמפגש עם סטודנטים.

טבע שני

בביאנלה אנחנו מציגים עבודות משלוש סדרות, כולן נוצרו בניפוח זכוכית לתוך תבניות. התבניות הן בשבילנו כלי עבודה מרכזי, שמאפשר לספר סיפורים מורכבים על תהליכי עבודה בחומר.

סדרה אחת נקראת Canvas Amphorae, והיא תולדה של חיפוש השורשים המקצועיים שלנו והקשר שלנו לקראפט מהעת העתיקה, שרודף אותנו שנים ארוכות. הסדרה כוללת ציטוטים של כלים עתיקים, שנתפרו בבד קנבס ונופחו בזכוכית בטכניקת Mould Blow, הדוחפת את הזכוכית לקצה היכולת שלה להעתיק טקסטורות ופני שטח, כך שמתקבל אוביקט מזכוכית שנראה עשוי בד.

מיכל צדרבאום ונועם דובר. צילום: אריאל ואן סטרטן

Canvas Amphorae. צילומים: שחר וזיו כץ

תהליך העבודה. צילומים: מ״ל

Charcoal Volumes. צילום: שחר וזיו כץ

סדרה שניה, Charcoal Volumes, כוללת גופים שנופחו לתוך תבניות עץ. בניגוד לשיטה המסורתית, התבניות שלנו יבשות, ולכן העץ נשרף ומתגחל במפגש עם הזכוכית החמה. כך, הזכוכית אוספת אליה את צורת הגחל והמרקם שלו, ואף את חלקיקי האפר.

הסדרה האחרונה נקראת Chainsawed Amphorae, ועוסקת בדימוי הארכיטיפי של האמפורה הרומאית ובאופן שבו תהליכי וכלי העבודה מונכחים באוביקט. האמפורות סדרה זו נופחו לתוך תבניות עץ שיוצרו בעזרת משור שרשרת; כלי העבודה, על איכותיו ומגבלותיו, הוא שהכתיב את הביטוי בזכוכית.

אנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו כאנשי קראפט, בגלל החיפוש המתמשך שלנו אחר ידע חומרי. אנחנו גם מעצבים, כי אנחנו מתעסקים ביצירת של דימויים וצורות, ואנחנו גם אמנים מעצם המוטיבציה שלנו לספר סיפורים ולבטא את עצמנו בחומר. הגדרות האלה תקפות בעיקר מנקודת המבט של השוק. כשאתה בסטודיו כל זה לא באמת רלוונטי

און/אוף

אנחנו אוהבים להגדיר את עצמנו כאנשי קראפט, בגלל החיפוש המתמשך שלנו אחר ידע חומרי. אנחנו גם מעצבים, כי אנחנו מתעסקים ביצירת של דימויים וצורות, ואנחנו גם אמנים מעצם המוטיבציה שלנו לספר סיפורים ולבטא את עצמנו בחומר.

בעצם אנחנו חושבים שההגדרות האלה תקפות בעיקר כשמסתכלים על הדברים מנקודת המבט של השוק – שוק האמנות, שוק העיצוב, שוק הקראפט. כשאתה בסטודיו כל זה לא באמת רלוונטי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

בשבילנו לא קיים מתח בין טכניקות מסורתיות לעידן הדיגיטלי, אלא הזדמנות להנות משני העולמות ומהמפגשים העשירים שביניהם. אנחנו מפתחים מדפסות תלת־ממד לחימר ומדפיסים בהן תבניות לניפוח זכוכית, ובמקביל שואבים ידע עתיק מהפיניקים שניפחו זכוכית בתבניות טרה־קוטה לפני 2000 שנה.

מהעת העתיקה ועד למהפכה התעשייתית, אנשי הקראפט היו אלה שהובילו את פריצות הדרך הטכנולוגיות ואת תפיסות החדשנות. לדעתנו התקופה הנוכחית, עם זמינות הידע והקוד הפתוח, יכולה להיות הזדמנות נהדרת ליוצרים לחזור ולהשתתף בשיח על חדשנות טכנולוגית, ואפילו לתרום לשיח הזה מתוך הגישה החומרית שלהם.

תבניות מתוך תהליך העבודה. צילומים: מ״ל

Charcoal Volumes. צילום: הדר סייפן

חייבת/צריכה

אם לא היינו עוסקים בזה… לא יודעים! מיכל היתה אולי מוצאת את עצמה באחת הפקולטות ללימודי רוח, ונועם היה כנראה מתמסר לחיים של ים ומחפש אוצרות רומאים עתיקים.

שמיים וארץ

אמן מקומי מומלץ שקרוב מאד לליבנו, אבל כבר מזמן לא בחיים, הוא איניון. איניון היה מנפח זכוכית, מאסטר פיניקי שחי במאה הראשונה לספירה בצידון והיה (אולי) קונה את חומר הגלם שלו במפעל באיזור חדרה. עבודות שלו נמצאו בכל רחבי האימפריה הרומית, הוא היה גאון בפיתוח של שיטות עבודה ושליטה בחומר. אפשר להכיר עוד את העבודות שלו בשתי הרצאות (כאן וגם כאן) שמסכמות מחקר מ־2014 של המטרופוליטן ומוזיאון הזכוכית בקורנינג על איניון.

אמנית אמריקאית שאנחנו אוהבים היא Nancy Callan, מנפחת זכוכית אגדית שעוסקת בחיפוש אחר איכויות גרפיות בטכניקות צבע מסורתיות ונציאניות. העושר והדיוק של העבודות שלה מפעימים. את העבודות שלה אפשר לראות באתר ובאינסטגרם שלה.

אתה נמצא כאן

אי אפשר בלי ההקשר השוודי… בשוודיה יש מסורות ענפות ומבוססות של עשייה בחומר – בהרבה חומרים. יש המון מה לראות שם, אנחנו נמליץ כאן על מוזיאון וואסה, המוזיאון הכי מתויר בשוודיה, שמציג את סיפורה של ספינת מלחמה מלכותית שטבעה בנמל שטוקהולם ונמשתה מהמים אחרי 333 שנה. הסיפור כולו מרתק, אבל בשבילנו העיקר הוא סיפור הבנייה של הספינה והעוצמה האדירה של הקראפט והידע החומרי על קנה המידה הפנטסטי שלו.

The post ביאנלה 2020 // נועם דובר ומיכל צדרבאום appeared first on מגזין פורטפוליו.