גוף ראשון
רבקה סביניר, ילידת 1972. בוגרת המחלקה לאביזרים ואוביקטים לגוף בבצלאל (כיום המחלקה לצורפות ואופנה), ותואר שני בעיצוב אופנה ב־Central Saint Martins. בשלוש השנים שחייתי בלונדון הקדשתי כמה חודשים להתמחות בבית האופנה של אלכסנדר מקווין וגם השתתפתי בשבוע האופנה.
מלונדון עברתי לאיסטנבול, שבה חייתי שמונה שנים. חזרתי לארץ ב־2014, וזה היה סוג של ״ריסט״, התחלה מחדש. מאז אני יוצרת באופן עצמאי, מלמדת ומשתתפת בתערוכות, בהן שתי ביאנלות ליודאיקה בירושלים.
טבע שני
גדלתי במשפחה של שתי סבתות תופרות, ומשם גם הגיע העיסוק שלי באופנה (לטוב ולרע). בשלב די מוקדם בדרך גיליתי שאני מעדיפה חומרים וטכניקות אחרות; מתכת קשה על פני בד, רקמה על פני תפירה. ובכל זאת, שם השורשים שלי. סבתי נפטרה כשחייתי בחו״ל, וכשחזרתי לארץ אספתי אליי את הגובלנים שלה.
העבודות שאני מציגה בביאנלה משתמשות בגובלנים קיימים כחומרי גלם ליצירה חדשה. תך ועוד תך בגובלן הם כמו פיקסל לצד פיקסל בפורמט דיגיטלי; כל תך הוא יחידת צבע, שדרכה אני מפרקת ומחברת מחדש את הדימוי.
רבקה סביניר. צילום: אלעד אקרמן
צילום: הדר סייפן
הגובלנים המקוריים. צילומי תהליך העבודה: מ״ל
העיסוק שלי בעבודות האלו הוא מופשט במכוון. בגובלן אין תהליך יצירתי חופשי – מרגע שיודעים איפה נקודת ההתחלה, נשארת רק עבודת יצור. יש משהו מאוד מקשט במלאכה כזו, במלאכה ״נשית״, בתפיסה שגם בזמנה הפנוי אישה אמורה לייצר משהו שיועיל ויקשט את הבית. הגובלנים האלו גרמו לי לחשוב על הגובלנים שארצה לתלות בבית שלי, בפני הילדות שלי; אלו גובלנים שמספרים על התהליך שעברתי כיוצרת, ומציעים לחשוב על רדי־מייד כחומר גלם לגיטימי.
התפיסה הזו מחוברת מבחינתי גם למבנה האישיותי ולתהליך היצירתי שלי; תמיד עניין אותי נושא טשטוש הגבולות, הפירוק וההרכבה. כבר בלימודי התואר הראשון עסקתי במקום שבו נפגשים שרוול יד וצמיד, או במעבר ההדרגתי בין מפה צלחת וכף. כבר אז הייתי תמיד בין לבין, פינג־פונג, בתנועה; המתח הזה שומר עלי כל הזמן בהתפתחות.
הזמן שלקראת היצירה הוא הזמן שבו דברים מתפתחים וקורים. אני יכולה לדמיין עתיד שבו טכנולוגיה תאפשר לי לנגן צליל דרך מחשבה, בלי להזדקק לשיעורי נגינה בכינור, נניח. עם התקדמות הטכנולוגיה, הקרבה בין ״למצוא״ ו״להמציא״ הולכת ומתכווצת
בתהליך יצירתי יש ״מהכח אל הפועל״, וחלק חשוב בזה הוא השלב שמתווסף לתהליך כדי ללמוד את הטכניקה. הזמן הזה, של לקראת היצירה, הוא הזמן שבו דברים מתפתחים וקורים. אני יכולה לדמיין עתיד שבו טכנולוגיה תאפשר לי ״לנגן״ צליל דרך מחשבה, בלי להזדקק לשיעורי נגינה בכינור, נניח. עם התקדמות הטכנולוגיה, הקרבה בין למצוא ולהמציא הולכת ומתכווצת. כך העבודה עם רדי־מייד מציבה אותי תמיד במקום של דיאלוג, והיציאה מהמסך בעבודה הזו אפשרה לי להאט ולהתחבר.
און/אוף
אני מאוד בין לבין בעשייה שלי. ההבנה הזו התחילה אצלי כבר בלימודי התואר הראשון: מצד אחד היו נטועים בקראפט, ומצד שני אפשרו לייצר מוצרים ממש. זו הגדרה שהיא מאוד מאפשרת אבל גם מעלה הרבה שאלות, ולכן אני עושה הרבה דברים. אני יוצרת יודאיקה אבל גם עוסקת הרבה באמנות דיגיטלית, מייצרת טפטים בהתאמה אישית (ולאחרונה גם עיצבתי שטיח) וגם מלמדת אמנות לילדים.
כיום המחשב הוא כלי הקראפט שלי – אני באה מחומר, ומתוך אותן מיומנויות לימדתי את עצמי את טכניקות החומר הדיגיטלי. המחשב, שמאפשר זום־אין וזום־אאוט, חיבר אותי ליכולת להתבונן בפיקסל אחד, ומשם הבנתי שאני צריכה לחזור לחומר. הישיבה הזו מול המסך מאוד מרחיבה ומחברת לכל העולם, ומצד שני משתקת ומשנה את התפיסה החושית שלנו.
עבודה דיגיטלית של רבקה סביניר
חייבת/צריכה
אני עושה כל כך הרבה דברים – שגם אם לא הייתי עושה את כל מה שאני עושה בדיוק, בטוח הייתי עושה משהו. אולי בדרך אחרת או במדיום אחר, אבל בטוח הייתי משמיעה קול. יש שורשים שאנחנו צומחים מתוכם, במין ספירלה התפתחותית כזו. אפשר לגדול ולהתפתח ולהשתנות, אבל אני לא יודעת עד כמה אפשר לברוח מעצמך.
אנשים הם חלק מאוד גדל מהתהליך שלי, וכשאני יוצרת לאנשים אני עובדת עבורם אישית, בשקידה וברצינות ספציפית לצרכים ולבתים שלהם. אני מאמינה שגם במציאות אחרת, ליווי אנשים היה נשאר חלק מהעיסוק שלי. אולי הייתי פונה לאיזו פסיכולוגיה.
שמיים וארץ
אני עוקבת אחרי האמן פאיג אחמד, שיוצר שטיחים סוראליסטיים. נקודת המוצא שלו היא תמיד בעבר, בשטיח המוכר ובפאטרנים המוכרים. אל המוכר הוא מכניס שיבוש, שינוי, מתיחה או פרימה שמשלבת את החשיבה הדיגיטלית בחומר פיזי. זה לגמרי בין לבין, וזה לא מנותק, אלא תמיד מתחיל ומסתיים בחפץ מוכר. עיוות או שיבוש נשמעים לפעמים כמשהו שלילי, אבל מבחינתי היכולת לעשות ״לא יפה״ היא האפשרות לחשוב קדימה.
מאז שחזרתי לארץ אני עוקבת אחרי העבודה של אוהד בנית. מה שיפה אצלו זה שהוא מחובר למציאות; מבחינתו הדברים צריכים להיות בתוך החיים עצמם, במקומות שאנשים נמצאים בהם, ולא מנותקים בגלריות או בחללים ניטרליים. הוא מאוד רב־תחומי, טכנולוגי וגם לגמרי קראפט־מן, מבצע, וטביעת האצבע הפיזית שלו תמיד שם. הוא לגמרי מקור השראה בשבילי.
אתה נמצא כאן
מוזיאון ה־V&A שבלונדון הוא המקום המועדף עליי. אני באה מעולם של קראפט, צורפות ולבוש, שיש שם בשפע. כמו שיש מי שיכולים למצוא שניים שלושה חברים טובים ולא צריכים יותר מזה, ככה לי אין בעיה להישאר במוזיאון בבידוד של קורונה גם שנה (:
הביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2020
אוצרים: אנריאטה אליעזר ברונר, יובל סער, מירב רהט, ניר הרמט, ליאורה רוזין
מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב, תל אביב
פתיחה: 2.6
לקריאה נוספת
The post ביאנלה 2020 // רבקה סביניר appeared first on מגזין פורטפוליו.
