עידו מרקוס: אני בקריז על צבעים וזו ההתמכרות שלי בגלגול הזה

הי עידו, מה שלומך?

הי חגית בוקר אור, לא רע. ואת?

אצלי בסדר, קצת בלוז (בדיוק פרסמתי ידיעה שהביאנלה בוונציה נדחתה ל־2022). בטוחה שיהיו עוד גלי הדף ופגיעות של הקורונה לאורך זמן, אבל בכללי שמחה שחוזרים לחיים

אולי בועת האמנות צריכה איזה רגיעה וחזרה לעשתונות, אבל באמת מבאס. תודה לאל שעפרונות ונייר זה זול 

ממש. תספר לי מה אתה עושה בימים אלה: עכשיו שהתערוכה במוזיאון הרצליה נפתחה מחדש, נושם לרווחה?

מתחיל לחזור לשגרת הסטודיו עם הכרה והבנה שדברים השתנו. כאדם יוצר, בידוד אינו משהו שזר לי, ואפשר להגיד שכל מה שאני עושה בחיי נועד לתת לי זמן להתבודד בסטודיו. עצרתי הכול במשך תקופת הבידוד, למרות שהסטודיו מטר מהבית, לא הרגיש נכון לקום וללכת לצייר או להמשיך כאילו שום דבר לא קורה… הבאתי קצת צבעים ועבדתי בבית. במקביל עשיתי פרויקט עם בני אבשלום (בן 7). מה שהתחיל כדרך להפיג את השעמום, הפך למחקר עומק של תקופה ורגע בחיינו 

עידו מרקוס ואילנית קונופני בתערוכה במוזיאון הרצליה. צילום: מל

צילום: לנה גומון

אני סקרנית, איך ״תרגיל בהפגת השעמום״ הופך לתהליך אמנותי ואפילו מחקר?

אני מאמין גדול באינטואיציה, ומצד שני יש בי ממד רפלקטיבי באישיות, ששואל שאלות על מהלכים, מערער ומהרהר אותם. ולכן רוב הפרויקטים הם ארוכי טווח. הרבה פעמים יש איזה טריגר ואני נכנס בצורה משחקית ולא מסובכת מידי, ואם הדבר ממשיך לסקרן אותי, אני עובר לעתים תהליכים של שנים עם אותו נושא או רעיון ראשוני, שקורם עור וגידים ועובר כמה וכמה גלגולים.

ככה פרקטיקת העבודה שלי הפכה להיות קדמת הבמה, ולא דווקא הרעיון או הנושא. המסע בתוך הדברים הוא הוא הדבר, חזרתיות והבנה שדברים הם מורכבים ולרוב סותרים אחד את השני, זה חלק מהסיבות שאני אוהב אמנות.

פרקטיקת העבודה שלי הפכה להיות קדמת הבמה, ולא דווקא הרעיון או הנושא. המסע בתוך הדברים הוא הוא הדבר, חזרתיות והבנה שדברים הם מורכבים ולרוב סותרים אחד את השני, זה חלק מהסיבות שאני אוהב אמנות

בפרוייקט עם אבשלום, מצאנו דרך לעוף למרחקים עם העין בעזרת עדשת מצלמה 1,000 מ״מ, כמעט טלסקופית, והיא נתנה לנו לצאת לטיולי־עין כשהגוף היה כלוא בבית. קמנו כל יום והלכנו לצלם בשעות קבועות: אנשים מהסופר, את ההר של חיפה ואת הים, וגילינו מחדש את הנוף שיש לנו מתחת לאף. כל הצילומים נעשו מהמרפסת או מגג הבניין שלנו ונתנו לנו דרך לברוח למרחקים בזמן הבידוד.

המחקר, או השאלה ״מה״, באה לרוב לאחר שאני רואה את התוצרים. זה מה שהיה מיוחד בתקופה הזאת, להכיל את המינימום שיש ולהעריך אותו. ההתבוננות בצילומים שנוצרו העלתה אצלי רעיונות על טיפולוגיה של הרגע, מסכות, פפארצי ואתרי אופנה עלו לי בראש. וכמובן מדיום הצילום, שהרגיש הכי נכון לתגובה מהירה למצב לעומת ציור, שלרוב הוא פעולה של השתהות ולוקחת יותר זמן

פרויקט הקורונה של עידו ואבשלום מרקוס

ואיך היה לעבוד עם שותף? אתה סוליסט בדרך כלל

זו הייתה פעולה להפגת מתח. משחק שהתפתח למשהו רציני, הוא אהב את פעולת הלחיצה ואני את ההתבוננות והרגשת המציצנות שנלוות לכך, כמו זוג בלשים. היה מעולה ובעיקר מרגש לדעת שיש בו את הסבלנות והעומק להיות חלק מזה.

אפשר להגיד ששוב ראיתי, כמו בפרויקטים אחרים מהעבר, שמגבלות הן כר דשא טוב מבחינתי. איסור או מגבלה יכולים להיות קרש קפיצה, ואני לרוב מגיב לכך דרך פעולה. בגלל כל שטף המדיה המדכאת שליוותה את הבידוד, לקום ולעשות משהו היה אקט חיוני להרגשת חיות ולא דווקא למען יצירה, ממש סוג של ספורט לנפש

הנושא של ״יומן חזותי״ תפס פופולריות אדירה בתקופה האחרונה (עוד לפני הקורונה). אני משערת שזה קשור למדיום ולפלטפורמות כמו אינסטגרם ופייסבוק. המילה איבדה את הבכורה לצילום. איך זה עובר מהצד שלך, כאמן? זה יותר אמנות או יותר ״יומן״?

אין צורך בבחירה, בימינו אני לא מרגיש בכלל שיש הבדל. יש אמנות ספקטקולרית, ואני גם לפעמים נמשך למיצבים הטוטליים שיוצרים רושם עז יותר. אך בסופו של דבר יצירה היא יומן או מסמך אישי של אדם יוצר, הצעה של יופי, רעיון או חוויה שקרתה לו. אני רואה את זה כיומן ומצד שני הוא מתקשר עם תרבות הבלוגים וערוך אחרת משאר האתר שלי, כפרויקט אחד שנעשה במגבלת זמן ויש לו חותמת התיישנות. אני יכול להשתמש בארכיון שנוצר וגם להציגו בצורה הקלאסית אחרי זה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני לא משהו במדיות החברתיות ורואה בהם משהו קצת מבהיל, אני שומר על חיים שפויים ומנסה לא לערבב, ככל שניתן, ובעיקר מפרסם את האמנות שלי בתקווה שזה ימצא את האדם הנכון או יעשה למישהו משהו בעולם המוזר והכאוטי שבו אנו חיים. מצד שני יש הרבה אמנים שאני אוהב ועוקב אחריהם וזה נחמד שאני יכול לתקשר איתם באיזו רמה. לא היה דבר כזה בהיסטוריה של האנושות וזה מעצים את ההשפעות וההקשרים שלי כאדם יוצר.

אני אוהב לאצור וזה משהו שבא לי בקלות, אני אוהב להכיר ולעבוד עם אמנים אחרים ואפשר להגיד שיש לי טעם אקלטקטי, גם כיוצר. אני צייר שאוהב צילום עכשווי וכילד גדלתי גם על בונארד וגם על מייפלתורפ, ולא עשיתי הפרדה ביניהם עד גיל 21

גישה מעניינת. אם כך, גם העבודה החזרתית, כמו הפרויקט שמוצג כעת בתערוכת היחיד שלך במוזיאון הרצליה – התערוכה וריאציות על 1679.jpg, שמוצגת במסגרת ״זמן דיוקן II״ – היא סוג של יומן־אמן?

לא… זה פרויקט לחלוטין, אחד מהפרויקטים שהביאו אותי להבנה שאני נע בין ניאו־קונספטואליות לניאו־פיגורטיביות, בין ציור לרעיון. אני אוהב מאוד את החומר ואוהב ללכת לאיבוד בתוכו אך גם אוהב להתעסק בהצבה וחלל. הסדרה של רותם (במוזיאון הרצליה) היא הסדרה הראשונה שהעזתי לפנות איתה למוזיאונים

צילומים: ליבי קסל

זו פעם ראשונה שאתה מציג תערוכת יחיד במוזיאון?

לא בדיוק. רותי דירקטור הציגה אותי בתערוכה על ציור במוזיאון חיפה לפני שמונה שנים, והצגתי לפני שנה במוזיאון פתח תקוה, בתערוכה שאצרה ליזה גרשוני. אך זו הפעם הראשונה שאני ניגשתי והצעתי פרויקט שלם, שהרגיש לי נכון שהוא ייחשף ליותר אנשים.

רוב עבודותיי בגודל כף יד, אז תערוכות בגלריות הן מקום טוב עבורן, אך הסדרה של רותם הכילה מעל ל־1,000 עבודות ופעם ראשונה הרגשתי שאני צריך ליווי אוצרותי וחלל גדול כדי להביא את הפרויקט למקסימום. זה לא היה פשוט להגיע לכך

עבדתי עם האוצרת אילנית קונופני, שמתמחה וכותבת לרוב על צילום, והדיאלוג בינינו היה מפרה. היא היתה בעלת השפעה משמעותית על הדרך שבה הדברים מוצגים

אהבתי את הכותרת, שמדמה את הציור לווריאציות מוזיקליות. התערוכה מורכבת ממאות וריאציות על אותה תמונה, דיוקן של האמנית רותם עמיצור, חברה ושכנה לסטודיו שלך, שבכלל הורדת מהאינטרנט. תסביר את החזרה האובססיבית על אותה תמונה שוב ושוב, בגדלים וברמות שונות של דיוק ואקספרסיביות

הסדרה של רותם מיוחדת וקרובה לליבי, כי היא הגיעה אחרי שנים שהתנכרתי לעבודה על פי צילום, מסיבות שבזמנו נראו רלבנטיות להתפתחות שלי כצייר. רציתי להתעמק במדיום בצורה הכי פשוטה וטהורה שלו, ושנים עבדתי מהדמיון, מהזיכרון ומהתבוננות. הסדרה הזו הביאה איתה שינוי אדיר בתפיסה שלי לגבי דימוי אחד ואיך אפשר לדבר על וריאציות של משהו אחד כפרקטיקת עבודה – דימוי בנאלי ולא איקוני, שמקבל כוח מהאובססיה של החזרתיות. ובעיקר לראות מה קורה כשמציירים משהו אחד לאורך שנים.

כמו שיש שבעה תווים מוזיקליים שאפשר לעשות בהם אינספור יצירות, כך גם בסדרת הציור הזו, יש שבעה צבעים, שיש בהם אינספור אפשרויות ציור. זו הקבלה שאני מאמין בה. אני עובד על שכלול הכלים שלי כאדם יוצר, שלומד וממשיך להיות סקרן לגבי הרבה דברים, ומצד שני כשאני מגיע ״לנגן״ בסטודיו אני חייב לשחרר הכל ולהיות ברגע. אין מילים שיכולות לתאר את זה, אני בקריז על צבעים וזו ההתמכרות שלי בגלגול הזה

בדרך כלל בצילום עושים המון עותקים ואז בוחרים את ה״טובים״. כאן יש מצב הפוך: בציור יצרת סוג של ״חפש את המקור״, וכל העבודות מקוריות

עד גיל 21 הייתי צלם והיה לי חדר חושך. הייתי עושה קונטקטים ובוחר את הטובים ביותר. גם כאן חשוב לציין שאני ואילנית האוצרת בחרנו שליש מהעבודות, זה לא הכל. היה חשוב להראות את המנעד ומצד שני, כמו בצילום, היו פריימים יותר ופחות טובים

במדיום הציור יש מגבלות וצריך להיות מודע להן. הדברים קורים לרוב מעצמם. נגמר איזה צבע ואני עובד עם אחד אחר ופתאום מגלה עולם שלם. אני מרגיש חופשי ומאושר לדעת שגם אם יש לי גואש זול וכמה ניירות אני יכול לעצור את החיים ולצייר לכמה דקות, זה מנחם ומאתגר אותי

אז למה בכל זאת אתה מטיל מגבלות ואיסורים ולא רץ עם הקריז? פה זה הגיע לקיצוניות: גם התמונה חוזרת על עצמה, גם הצבעים מוגבלים, ורק הגודל והמצע משתנים. לא הגזמת?

במדיום הציור יש מגבלות וצריך להיות מודע להן. הדברים קורים לרוב מעצמם. נגמר איזה צבע ואני עובד עם אחד אחר ופתאום מגלה עולם שלם. אני מרגיש חופשי ומאושר לדעת שגם אם יש לי גואש זול וכמה ניירות אני יכול לעצור את החיים ולצייר לכמה דקות, זה מנחם ומאתגר אותי, היתה לי תקופה בהתחלה שחשבתי שהנושא הוא הדבר החשוב, אך כמו הרבה ציירים, גיליתי שהנושא זה רק תירוץ לעבוד. פינת חדר משעממת או אור שנופל או צילום ישן יכול להיות פתח לעבודה של שנים ואני שמח שכאדם יוצר אני לא צריך הרבה כדי לפעול.

וכן – אני חושב שלפעמים טוב לי מעט. זה עוזר לי להתמקד כאדם שעובד על עשרה ציורים במקביל. מה שנחמד בסדרה של רותם זה שאין בצילום המקורי איזה פאתוס, הוא נבחר בצורה כמעט רנדומלית, אין בו כמעט אור ולא קורה משהו מעניין מבחינה צבעונית אבל מצאתי בו צוהר, מרווח לעבודה והמצאה. זה פרויקט ששינה את הדרך שבה אני עובד

איך הרגשת בסגירה הפתאומית של המוזיאון? זו סוג של פסגה עבור אמן, אחרי ארבע שנים להציג את הפרויקט העצום הזה, לתת לו צורה ולראות את התגובות במפגש עם קהל (ויש תגובות, פיזיות אפילו) ופתאום היא נותרת מיותמת?

זה היה הלם, עבדתי ארבע שנים על הפרויקט ולמעלה משנה בדיאלוג מול האוצרות והמוזיאון. זו התרגשות אדירה, והיה לי חלום שהמיצב יימכר לאספן רציני או שיעבור להציג בחו״ל – קיוויתי שאוכל להזמין אוצרים מהארץ שלרוב לא הצלחתי ליצור עימם קשר.

זו נקודה חשובה בקריירה והיא מבחינתי גם נקודת אל חזור בהבנה כמה עמוקה האהבה שלי לדבר המסתורי הזה ששמו יצירה, והמלחמה שלי לעשות זאת על הצד הטוב ביותר. ומצד שני היה בהפסקה הכפויה גם משהו טוב, לא לעוף גבוה מידי. חזרתי לעבוד כאילו לא קרה כלום יום אחרי וזה נחמד ומשאיר אותי ביומיום ובדברים הפשוטים

צילום: לנה גומון

ומה הדבר הבא? תציג את הפרויקט שיצרת בזמן הקורונה או שאתה עובד על עוד סדרה חזרתית?

מוקדם מדי לגלות, אבל זה יהיה מעניין. אני בר מזל לעשות את מה שאני אוהב. לטוב ולרע אני בעיקר רוצה להוסיף עוד משהו קטן לעולם הקודר והצבעוני שבו אנו חיים. יצירה היא המלווה שלי בחיים, וזו השפה שאני דובר בצורה הכי רהוטה

The post עידו מרקוס: אני בקריז על צבעים וזו ההתמכרות שלי בגלגול הזה appeared first on מגזין פורטפוליו.