חוזרים למוזיאון: כלב כתום במערכה הראשונה

מוזיאון תל אביב נפתח מחדש ביום שלישי שעבר, ומשך כבר ביום הפתיחה מעל 600 מבקרים. בשבת הגיע מספר המבקרים במוזיאון לכ־2,000, ובסה״כ ביקרו בו בחמישה הימים הראשונים שאחרי הקורונה כ־5,000 איש. מגבלות התו הסגול מאפשרות שהיה של עד אלף איש במרחבי המוזיאון בכל עת. בחלק משעות היום נראו תורים של ממתינים ברחבת המוזיאון, שהמתינו להיכנס בהתאם לצפיפות המותרת.

תור נוסף השתרך בפנים, בכניסה לתערוכה המדוברת של האמן האמריקאי ג׳ף קונס ״ערך מוחלט – עבודות מאוסף חוזה ומרי מוגרבי״. התערוכה נפתחה בתחילת מרץ, ימים ספורים לפני סגירת המוזיאונים וכלל מוסדות התרבות בארץ ובעולם, כחלק מהמאבק בקורונה. האמן ביטל את בואו ברגע האחרון לפני הסגר, והאורות כבו לשלושה חודשים כמעט. כעת המוזיאון שואף למקסם את החשיפה לקהל, ולהיעזר בהכנסות שתניב התערוכה מושכת הקהל, שהייתה אמורה להיות הבלוקבסטר של שנת 2020, ולצבור תורים גם בימים של תפוסה מלאה.

העבודה הבולטת בתערוכה ״כלב בלון כתום״ ניצבת מחוץ לאולם ומסמנת את הטריטוריה. הכלב הכתום, עשוי פלדת אל־חלד ממורקת כמראה, נראה כמו בלון מקופל ממופעי הבלונים במסיבת ילדים, שגדל לממדים מפלצתיים גובהו מעל 3 מטרים ואורכו כ־3.6 מטרים. הוא אחד מחמישה כלבים זהים (האחרים בצבעים כחול, ורוד, צהוב ואדום) שנוצרו מאמצע שנות ה־90, והן חלק מסדרת ״סלבריישנס״, שכוללת כמה מהיצירות היקרות ביותר של קונס.

בתוך האולם מצפות לקהל קצת יותר מעשר עבודות, בהן פסלים שמבוססים על צעצועים מתנפחים שיצאו מפרופורציה, במראה ריאליסטי מתעתע; פסל העץ המצוין של דב צעצוע ושוטר, שמפאר את שלטי החוצות המזמינים ברחבי תל אביב; זוג רקדנים בפסל שיש, שנראה כמו פיגורינת פורצלן קיטשית מהוויטרינה של סבתא, אבל בגובה 2.5 מטר.

בהשוואה לרטרוספקטיבה של קונס, שנדדה בעולם לפני מספר שנים, והוצגה בן היתר בוויטני בניו יורק, בגוגנהיים בילבאו ובמרכז בפומפידו בפריז, התערוכה במוזיאון תל אביב היא מינימליסטית. ועם זאת היא מוערכת בשווי כולל של יותר מ־100 מיליון דולר. סכום אסטרונומי, אבל לא קשה להגיע אליו אם לוקחים בחשבון שהכלב הכתום בכניסה עלה לאספנים, חוזה ומרי מוגרבי, 64 מיליון דולר. הם תמכו גם במימון התערוכה (שעלותה יותר ממיליון דולר). זהו שיתוף פעולה שני בין מוזיאון תל אביב לבין אוסף מוגרבי, שעבודות מתוכו הוצגו ב־2013 בתערוכה ״Wanted״ (יצירות של אנדי וורהול, ז׳אן מישל בסקיאט, ריצ׳רד פרינס ואחרים).

צילום: מוזיאון תל אביב

יותר יקר או יותר טוב?

במקרה של קונס, כפי שמרמזת כותרת התערוכה שאצר דורון רבינא, האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב, לא ניתן להפריד את היוקרה האמנותית של העבודות ממחירן – עובדה שמובילה למחלוקות לוהטות בעולם האמנות. לפני שנה זכה קונס מחדש בתואר האמן החי היקר ביותר, כשארנב בלון כסוף שלו (עבודת פלדת אל־חלד ממורקת משנת 1986) נמכרה במכירה פומבית תמורת 91.1 מיליון דולר. גם עבודות שרוכשים ממנו ישירות יעלו מיליוני דולרים, ויש מי שעומדים בתור. פסל הרקדנים בתערוכה הוזמן מקונס לפני עשר שנים, והוא מוצג כאן לראשונה, לאחר שהושלם והגיע ישירות מקררה, באיטליה, יחד עם אנשי המקצוע המתאימים שבאו לפקח על הוצאתו מהאריזה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו>>

קונס נחשב לאמן מבריק בעיני רבים, אך רבים לא פחות רואים בו אמן בינוני (ויש שיגידו שרלטן ממש) עם חוש מסחרי מפותח; מעצב מוצר מדוייק להפליא ואפילו תעשיין מוכשר, שידע לקרוא את טעם השוק, וזכה בתמיכת סוחרי אמנות ואספנים בודדים שיכולים להרשות לעצמם. הוא עצמו לא מתווכח. אין לו צורך להוכיח דבר. בגיל 65, עם מראה של נער נצחי, עיניים משתאות וחיוך שובב, הוא מנצח בניו יורק על צבא של אסיסטנטים בסטודיו שלו, ומוציא תחת ידו עוד ועוד עבודות מונומנטליות, מרהיבות ולפעמים גם מעצבנות (כמו במקרה הפסל של יד אוחזת בזר צבעונים, שתרם לעיר פריז, לזכר קורבנות הפיגוע בבטקלאן, ועורר ביקורת ציבורית על עליזותו הבלתי הולמת).

הוויכוח בין אוהביו למבקריו הנחרצים הוא דלק במנוע הפרסום האדיר של קונס, שחלק מעבודותיו בתקופות שונות התחפשו לקמפיינים פרסומיים. עבודות אחרות שפרסמו אותו בראשית דרכו היו מוצרי חשמל ביתיים כמו שואבי אבק, שנתלו בחזית הגלריה כמו בחנות חשמל, ובלבלו את הקהל. הצד המסחרי לא רק שאינו נעדר מהעבודות, הוא חלק מהנושא שלהן.

ג׳ף קונס. צילום: Chris Fanning

ג׳ף קונס, ימי קדם (סאטיר) 2010-2013. צילום: Tom Powel Imaging

קונס מעולם לא העמיד פנים של אמן מיוסר. ולמרות שלאורך הדרך הוא מדבר לא מעט על הארה רוחנית ועל התעלות הנפש – שאליה מוביל העיסוק באמנות – הוא לא בוחל בפרסומת שלילית, ומוכיח שוב ושוב, שכל זמן שמאייתים את שמו נכון, הוא והמותג האמנותי שלו יוצאים מרוויחים. האיש שלמד אמנות בשיקגו והגיע לניו יורק באמצע שנות ה־70 באוטובוס, כשהוא חסר כל (לפחות לפי האגדה שהוא מספר על עצמו), פילס את דרכו לצמרת עם טיפת מזל ולא מעט פרובוקציות.

פורנוגרפיה, מאבקים משפטיים על זכויות יוצרים, חיבה עזה לקיטש, למוצרי צריכה כמו צעצועים מתנפחים ולגיבורי תרבות מוגזמים בזכות עצמם, כמו מייקל ג׳קסון (עליו אמר פעם שאם הוא לא היה ג׳ף קונס, היה שמח להיות מייקל ג׳קסון) – כל אלה לא שוללים את החוכמה של קונס ושל עבודותיו. בבחינה מדוקדקת אפשר לראות בהן לא רק את השתקפותנו הנרקסיסטית (טריק שעובד בכל פעם מחדש), אלא גם הערות שנונות על תרבות השפע; על הטבע האנושי; על המשיכה למבריק, לפורח ולנוצץ; על ערך אמנותי ומשמעויות נסתרות, בין היתר בהתכתבות שלו עם ז׳אנרים ואמנים גדולים לפניו, מאחוריו ומצדדיו; וגם, קשה להכחיש, יופי מרהיב.

מנכ״לית מוזיאון תל אביב, טניה כהן־עוזיאלי, אמרה כי נתוני הכניסות בימים הראשונים מוכיחים עד כמה חשוב לפתוח את מוסדות התרבות מחדש ועד כמה הקהל משתוקק לצאת לבילוי תרבותי, לחוות ולספוג אמנות טובה. ״התערוכה המרכזית במוזיאון תל אביב שמושכת קהל רב היא כמובן התערוכה של ג׳ף קונס, אבל חשוב לי להדגיש שמוצגות במוזיאון תערוכות נפלאות נוספות, מרתקות ורלוונטיות כל כך לתקופתנו: ויליאם קנטרידג׳, ריימונד פטיבון, רייצ׳ל מקלין, והתערוכה הקבוצתית ׳אם בלילה חורפי עוברת אורח׳, לצד תערוכות של אמנים ישראלים כמו קרן רוסו ודניאל צאל, ובשבוע הבא גם תיפתח תערוכת יחיד של מיכל הלפמן״.