צירים ומחול בגלריה דנה
בגלריה דנה לאמנות, בקיבוץ יד מרדכי, תיפתח בשבת (13.6) ״צירים״ תערוכת יחיד של מיכל סופיה טוביאס – זוכת פרס אמן צעיר לשנת 2019 מטעם משרד התרבות. בתערוכה החדשה (אוצרת: רווית הררי) היא בונה חמישה פסלים המתנוססים מן הרצפה כחמש אצבעות יד היוצרות מעין מבנה מעגלי שניתן להיכנס אליו ולהקיפו מכל עבריו.
חמשת הפסלים בעלי הצורה האורגנית מזכירים את המונומנט הפרהיסטורי המסתורי stonehenge באנגליה. למעגל האבנים הקדום יוחסו תפקידים שונים, אך ללא ספק היה זה אתר פולחני או דתי קדום שהתייחס גם למיקומם של גרמי השמיים, ובתוך כך נושא עמו משמעויות מיתולוגיות וטקסיות, המרחפות גם סביב פסליה של טוביאס.
ביום הפתיחה בשעה 12:00 יתקיים בתערוכה פרפורמנס־מחול בתוך וסביב המבנה הייחודי, בביצועה של בכירת המחול הישראלי רנה שינפלד – בת 82, זוכת פרס רוזנבלום למפעל חיים לשנת 2020. פעולות מחול ופרפורמנס בהשתתפותה מתועדות בעבודת וידאו המוצגת בתערוכה.
רנה שיינפלד, מתוך התערוכה ״צירים״ של מיכל סופיה טוביאס, גלריה דנה. צילום: מ״ל
אורי גרשוני בגלריה שלוש
אורי גרשוני בגלריה שלוש
בתערוכה ״הלאה – הנה״, שנפתחה בסוף השבוע האחרון בגלריה שלוש, חוזר אורי גרשוני לנבור בהיסטוריה של מדיום הצילום, ומחלץ אפיזודה שהתרחשה בכפר קטן בצפון אנגליה בראשית המאה ה־20: בשנת 1917 שתי ילדות, בנות דודות מהכפר קוטינגלי, טענו שראו פיות אמיתיות ביער שמאחורי הבית שלהן. הן הדהימו את בני משפחתן הספקנים כאשר הצליחו ללכוד את הפיות באמצעות המצלמה. חמשת התצלומים בהם רואים את הילדות מתרועעות עם הפיות בטבע, הסעירו מדינה שלמה, ובהמשך את שאר העולם – במשך זמן רב הציתו התצלומים ויכוחים סוערים בין מאמינים לספקנים, בין רציונליסטים למיסטיקנים, בחפשם אחר האמת.
גרשוני חוזר ל״זירת הפשע״, הוא מחפש, ואף מוצא שוב, את הפיות שנדמה כאילו מעולם לא נעלמו, אלא רק הסתתרו מן העין. בעומדו על הסף בין אמת ובדיה, מצביע גרשוני על נקודות החיכוך ביניהן, הוא מהרהר על יחסי הורים וילדים, על הימצאות והיעלמות, על גוף ורוח, על המתים והחיים, וגם על החיים שאחרי.
התערוכה עולה חודש אחרי מותה של אמו של גרשוני, האמנית ביאנקה אשל גרשוני.
ישראל קבלה בגלריה המדרשה
ישראל קבלה, מעיין קורצוייל ונעמה שוחט בגלריה המדרשה
ביום ראשון (14.6) ייפתחו בגלריית המדרשה בתל אביב שלוש תערוכות יחיד חדשות ומסקרנות של האמנים ישראל קבלה, מעיין אביה קורצוייל ונעמה שוחט (אוצר: אבי לובין). ישראל קבלה מייצר מערך של חדר טיפולים ובהייה, בו הוא מזמין את המשתתפים לטיפול והרהור. קבלה מבקש לפעול במתח שבין השגעון, השמאניזם, הפאגניות והטקסיות, לבין בסיסי שדה וצבא. מעיין אביה קורצוייל, בתערוכת יחיד ראשונה, מתמודדת עם מותו של אביה, שאיתו לא הייתה בקשר. בהיעדר זיכרונות משותפים, היא משתמשת באובייקטים המעטים שמקשרים אותה לאביה (מפתח, חולצה) ומנסה ליצור ריטואלים שיאפשרו לה להתאבל.
סרטה של נעמה שוחט ״שלושה דברים שהלכו לאיבוד״ מספר את סיפורו של סבא שלה, העיתונאי והסופר יצחק בר־משה, יליד בגדד, 1927, שעזב את עיראק בשנת 1950 וחי בישראל עד 2003, אז עזב למנצ׳סטר, כשאיבד תקווה לאחר התרסקות תהליך השלום.
בר־משה בחר לכתוב ולהתבטא בעיקר בשפה הערבית, בין היתר בשידורי רשות השידור בערבית וכתב ספרים רבים בשפה הערבית כשפת מקור, שרק מיעוטם תורגמו לעברית. שוחט נעה בסרטה בין הערבית לערבית ובין השפה לדימוי, כדי לנסות להבין את שלושת הדברים שהלכו לאיבוד – הבית, הקשר והאמונה. בעבר אף נפגשה שוחט עם יו״ר הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, שהביע עניין רב ביצירתו של יצחק בר־משה.
בן קדישמן בבית האמנים בתל אביב. צילום: מל
איריס ובן קדישמן ״בסמיכות״
בבית האמנים תל אביב נפתח בסוף השבוע שעבר מקבץ תערוכות ראשון אחרי הקורונה. בתערוכה ״בסמיכות״, בני הזוג איריס ובן קדישמן מציגים כיוון רעיוני משותף בסדרת עבודות קדרות של איריס ובציורים של בן, המקיימים ביניהם דיאלוג סוער. עבודותיה של איריס בגווני חומר ובגופים הקרמיים המפוסלים, משתלבות בהצבה מתפתלת בין יצירותיו של בן בתערוכה.
יוליה סגל בתערוכת יחיד מציגה סדרת פסלים ומספרת סיפורים אישיים אך אוניברסליים. היא יוצרת תבליטים צמודי קיר, תמונות יצוקות בברונזה שבהן נפתח צוהר אל אופק עשוי בפרספקטיבה – דלת, חלון או צדודית של דמות אנושית, פוצעים את המתכת הגושית. מצד שני, היא מציגה פסלים יצוקים בברונזה או בטון, שמתארים סיטואציות יומיומיות שקפאו בזמן: מזיכרונות ילדות של כסא ובובה עד לקולב עם מעיל וכיסא גלגלים.
בין התערוכות הנוספות בבית האמנים: תערוכה של יהודית אנגלרד, תערוכה של אהרון קרביץ וקיר אמן של ג׳ניפר בלוך.
תמר בן שאול בגלריה ND. צילום: מל
תמר בן שאול בגלריה ND
במוצ״ש (13.6) תיפתח בגלריה ND ברמת גן תערוכת היחיד ״פרא בסלון״ של תמר בן שאול (אוצרת: שרי גולן). הנושאים בית, משפחתיות ו״מיתולוגיות משפחתיות״, עומדים במרכז עבודתה של בן שאול, שמדברת על היכולת שלנו לספר באופנים שונים אנקדוטות מחיי המשפחה שטומנות רבדים שונים בחובן.
בן שאול חוזרת שוב ושוב לצייר את הבית וחלקים מתוכו. הבית לרוב מוצג כריק מאנשים ונוכחים רק חפצים וחיות. היא עוסקת בבית כמושג מטאפורי אך גם באופן ישיר יותר בהתייחסה אל הבתים הרבים אשר עברה בילדותה ובבגרותה, בישראל ומחוצה לה. בין אלה עובר כחוט השני מוטיב השטיח, כגורם מאחד וככתם צבע רב פרטים וטווי סיפורים.
The post הרשימה המשותפת // 11.6.2020 appeared first on מגזין פורטפוליו.
