דברים שרואים משם

אולמות הכניסה של הביאנלה בוונציה – בשני אתרי התערוכה המרכזית, ג׳רדיני וארסנלה – נבנו מ-100 טונות של פסולת בניין שהופקו מפירוק הביאנלה הקודמת. 10,000 מ״ר של קירות גבס הפכו לשכבות חתוכות כמפה טופוגרפית המחפה את הקירות, ו-14 ק״מ של מוטות מתכת משתלשלים מהתקרה, כגשם של פגיונות, שכמעט ונוגע בראשי המבקרים. התוצאה המרשימה, פיזית ורעיונית, היא אחד המיצבים המוצלחים ביותר בביאנלה לאדריכלות 2016, שנפתחה בסוף מאי ותימשך עד סוף נובמבר.

תחת הכותרת ״מדווחים מהחזית״, קורא אוצר הביאנלה, האדריכל הצ׳יליאני אלחנדרו ארוונה, לתשומת הלב העולמית להתמקד הפעם לא באדריכלות הראווה והקדמה, אלא בנושאים הומניסטיים, חברתיים וכלל עולמיים, שבהם יש לאדריכלות תרומה והשפעה מכרעת: משבר הדיור העולמי; משבר הפליטים וקליטתם באזורים שונים בעולם; ציפוף ערים, תשתיות ותברואה; איכות חיים ובטחון אישי במרחבים אורבניים; מורשת תרבותית ומקומית בעידן של גלובליזציה, ושאלות של פרנסה וגיוון מקצועי בעולם של צרכים משתנים.

ארוונה הזמין יותר מ-80 משתתפים לתערוכה המרכזית בביאנלה, בניסיון לאמץ מבט רחב ומרחיק ראות המקיף את אזורי העולם היותר נידחים, שאינם משתתפים בדיון האדריכלי הבינלאומי בדרך כלל. מברלין ועד בנגלדש, ממוסקבה ועד מונגוליה, מבלגרד ומבורקינה פסו, מפרו וצ׳ילה ועד פולין. כתוצאה מכך, רבים משמות המציגים בביאנלה אינם מוכרים וחלק גדול מהם צעירים, מתחת לגיל 40, לצד שמות בולטים כמו טדאו אנדו, נורמן פוסטר, סטודיו סנאא או רנצו פיאנו.

התערוכה מגוונת ועמוסה בפרויקטים ובמיצבים, שהשילוב ביניהם ופיזורם בין אולמות התצוגה עשויים היטב. למרות זאת, קיים קושי מובנה בהעברה של רעיונות ופרקטיקה אדריכלית לתצוגה מול קהל, וגם הביאנלה מתקשה להתגבר על המכשול, בעיקר בגלל השפע של מוצגים ומציגים. בין הרעיון או המודל המייצג אותו לבין הבנת הצופים וירידתם לסוף דעתו של האדריכל דרוש תיווך רב-רבדים של מידע והיכרות עם הרקע, החומרים, הסביבה והנפשות הפועלות.

התצוגה מורכבת ממדיומים מגוונים. היא נעה בין מודל אדריכלי מסורתי לחלקי מבנים בגודל טבעי; בין סרטים תיעודיים למיצבים אינטראקטיביים. אך למרות התנועה הזורמת מחלל לחלל ומפרויקט אחד לשכנו, ההתוודעות לפרטים מתישה למדי, כאשר אנחנו תרים אחר נקודות אחיזה ומידע. אך גם אם מחיר ההצפה הוא בהחמצה של חלק מהפרטים, יש בביאנלה שפע מספק ביותר של עבודות ראויות להיכרות והתעמקות, ואלה מהן שבנויות באופן חווייתי ומסביר-עצמו מוצאות הד מיידי בתגובת הקהל.

עידן התמימות

האוצר הראשי ארוונה הוא גם זוכה פרס פריצקר לשנת 2016. בחירתו נחשבת למפתיעה, לאחר שלאורך השנים זכו בעיקר כוכבי אדריכלות שהתבלטו בתעוזה וחדשנות בפרויקטים יוקרתיים, ואילו ארוונה מייצג זרם באדריכלות שקורא לשינוי הפוקוס. מבלי לגרוע מחשיבות ההישגים שלו בתחום התכנון, כוכבו זרח בעיקר בתחום הבנייה הציבורית למגורים ופיתוח אורבני לאוכלוסיות חלשות.

בעקבות הובלתו, הביאנלה כולה נראית כאילו היא מפנה עורף לראוותנות שאפיינה את ראשית שנות ה-2000, ומתרכזת בחזיתות שבהן אדריכלות יכולה לדרוש ולהניע שינוי תרבותי. האג׳נדה החברתית כל כך בולטת בבחירת הפרויקטים בתערוכה, עד שלעיתים היא נראית כמעט תמימה או שמא מיתממת. בין הנושאים הפופולריים שעולים מהתערוכה: בנייה ממוחזרת, בנייה בחומרים אורגניים, שימוש מופחת באנרגיה, שיתוף וקהילה – החיפוש אחר הגדרה מחדש של קהילה מטריד ומוביל טרנדים באדריכלות ותכנון אורבני כמעט בכל מקום בעולם.

אייל וייצמן, הישראלי היחיד בתערוכה המרכזית, מציג ״אדריכלות ראייתית״, בניסיון להדגים כיצד אדריכלות מגיבה ומתעצבת בעקבות המציאות באזורי אסון וקונפליקט. סטודיו סנאא מציג ניסיון להציע מבנים בבנייה קלה לימי חופשה, כדי למנוע נטישה של אזור איים כפרי ביפן. טכנולוגיות בנייה במינימום חומר, בית ספר פתוח לטבע בהרי האנדים בצ׳ילה, ובנייה שמשלבת עבודה ומגורים כמפעל קהילתי למיחזור פסולת במומבאי – הם בין ההצעות שנראות בביאנלה.

סטודיו Rural הסיני שזכה בפרויקט פיתוח בעיר הצומחת במהירות, התנגד למגמה של מחיקת העבר ובנייה חסרת שורשים. האדריכלים הצעירים החליטו לנקוט עמדה והתעקשו לשלב בבנייה החדשה בעלי מלאכה מקומיים, בעלי יידע ייחודי שנמצא בסכנת הכחדה.

קבוצת אסמבל הבריטי, זוכת פרס טרנר לאמנות, שנציגיה ביקרו לאחרונה בארץ בשבוע העיצוב בירושלים, מציגה בלב התערוכה פרויקט של יצירת מגרש משחקים לילדים באזור שמתפתח ומשתנה סביבם. במקום שירגישו כאילו הם חיים בין אתרי בנייה, הם זוכים למגרש גרוטאות בדומה לאלה שהיו נהוגים בעבר בקיבוצים – ובו כל החומרים דינמיים ומורכבים מהמצוי בסביבה. לוחות עץ וגלילי צינורות יוצרים רמפות טבעיות לטיפוס וקפיצה, מחבואים ועבודת צוות.

סמל התערוכה הוא ״האישה על הסולם״, תמונה של החוקרת הגרמניה מריה רייכה, שעולה על הסולם בניסיון להרחיק ראות ולהתחקות אחר ״קווי נסקה״ בפרו. קווי נסקה הם תופעה קדומה ומסתורית של רישומים על פני האדמה, המשתרעים על פני מאות קילומטרים של מדבר, ואפשר לראותם רק במבט מהאוויר. מקרוב הם נראים כמו חריטות בקרקע, אך במבט-על אפשר לזהות בהם צורות גיאומטריות ודמויות בעלי חיים, שעל פי אחת ההשערות מתקשרים לגורמי שמים ולסמלים אסטרולוגיים בלוח השנה. בתמונתה המוזרה רייכה מגלמת בעיני ארוונה הן את הסקרנות ותחושת הפליאה כלפי העולם וכלפי מורשת העבר, והן את היכולת להתבונן, לנסח, ולהמציא פתרונות פשוטים לתופעות ולבעיות המונחות לפנינו, גם אם לא תמיד אנחנו יודעים להסבירן ולהכיל את היקפן.

כהומאז׳ לתמונתה של רייכה, סולם בודד עומד באמצע התערוכה בארסנלה, והצופים מוזמנים לעלות בו אחד אחד, כדי לקבל מבט מגבוה על דגם רחב ידיים של עיר עתידית בנויה מחיתוכי ספוג כחול. לא תמצאו כאן מכוניות מעופפות ופתרונות קסם. התרחיש לעיר העתיד – Neubau, כפי שמכנה אותה קבוצת האדריכלים הגרמנית שהקימה את הדגם – הוא צפוף יותר, גבוה יותר ומהר יותר. זאת, במטרה לפתור במהירות האפשרית את הצורך בשיכון כמות אדירה של תושבים חדשים בערים (לא רק פליטים, גם אוכלוסיות מאזורי ספר כפריים, שנודדות העירה). אחד הפתרונות האדריכליים לבנייה מהירה מבוסס על בנייה סכמטית של קומות פתוחות הניתנות לחלוקה פנימית גמישה לפי צרכי הדיירים, עם שירותים קהילתיים ושטחי ציבור היוצרים יחסי שכנות ושיתוף.

מה עושים עם דטרויט

המדינות המשתתפות בביאנלה מציגות תערוכות עצמאיות בביתנים הלאומיים שלהן. חלקן מתכתבות עם התמה של התערוכה המרכזית וחלקן מנותקות ממנה לחלוטין. תערוכת הביתן הישראלי, ״LifeObject״, באוצרות של יעל אילת ון אסן, עידו בצלת, אריאל בלונדר, בניה בואר ונוי לזרוביץ, מציגה גישה משולבת. היא עוסקת בחיקוי של מערכות ביולוגיות, והתחקות אחר החוסן הטבעי שלהן. ״מושג  החוסן מבטא את יכולתה של מערכת להתמודד עם זעזוע או טראומה. הוא רלוונטי במיוחד לאור השינויים האקולוגיים והגיאופוליטיים אותם עבר העולם בעשורים האחרונים״, כותבים האוצרים.

בביתן מוצגים שמונה פרויקטים שונים, שפיתחו וחקרו צוותים משולבים של אדריכלים עם מדענים מדיסציפלינות שונות – כמו רפואה, גיאולוגיה, ננו-טכנולוגיה וביולוגיה. המיצב המרכזי בתערוכה מבוסס על סריקת תלת-ממד של קן ציפורים, ניתוח של המבנה והעתקתו בקנה מידה אנושי, בחומרים המשלבים בין טבעי ומלאכותי. זוהי, לדברי האוצרים, הדגמה של מבנה חי המגיב לסביבתו, ומציע חשיבה מחודשת על מערכות הייצור האדריכליות.

אפשר בהחלט לפרש את האספקט המדעי כאחת החזיתות שבהן שותפה האדריכלות ויש לדווח עליה. יחד עם זאת, יש משהו אוטיסטי בהתכנסות של הביתן סביב נושא הלמידה מהמדע והטבע, כשהוא מנותק מהמציאות הישראלית הבוערת כמו גם מהבעיות הגלובליות שמעסיקות את הקהילה הבינלאומית. מדובר בפנייה לענפי מחקר אולטרה-אקדמיים, שנראים בעצמם (במיוחד באקלים החברתי-תרבותי הישראלי) כזנים נכחדים שיש להגן עליהם. ואולי בכך חשיבותו העיקרית של הפרויקט – להפנות את תשומת הלב למחקר ופיתוח מרחיק ראות, שאסור לוותר עליו בלהט המצוקות המיידיות.

הביתן האמריקאי, שכנו הקרוב של הביתן הישראלי בג׳רדיני, מוקדש לשאלות מעשיות: מה עושים עם דטרויט, העיר הפוסט-תעשייתית שירדה מנכסיה לאחר שהתרוקנה ממקורות פרנסתה? דטרויט היא משל למצבן של ערים פוסט-תעשייתיות רבות בארה״ב ובעולם המערבי, שנבנו ושגשגו סביב תעשיות מסורתיות. בירת תעשיית הרכב של המאה ה-20 מתאוששת כיום מפשיטת רגל ואזורים נרחבים של שטחי מפעלים ומגורים, לאורך בלוקים עירוניים רבים, הפכו לשכונות רפאים. אוצרות הביתן, ביניהן דיקנית המחלקה לאדריכלות של אוניברסיטת פרינסטון, שיגרו לשטח צוותי אדריכלים שעבדו בשיתוף עם נציגים של הקהילות והרשויות. יחד הם רוקמים חזון אדריכלי-חברתי להחייאת אזורים נטושים, באמצעות שילוב בין אוכלוסיות ושימושים מגוונים. דיור ציבורי ובר השגה למשפחות צעירות, מעונות סטודנטים וחללי סטודיו לאמנים, לצד בניינים שיוסבו למשרדים, לבילוי ולמסחר.

גם הביתן הגרמני מדבר על שילוב אוכלוסיות מגוונות, ומשרטט קווים לדמותן של ערים שמרקם האוכלוסייה בהן משתנה בעקבות גלי ההגירה של פליטים. בשנה שעברה קלטה גרמניה יותר ממיליון פליטים. מדיניות הדלת הפתוחה שמנהיגה אנגלה מרקל אינה מובנת מאליה והיא סופגת מתקפות מבית ומחוץ. התערוכה מנסה לתת הד לפתיחות הזו, קודם כל בעיצוב הביתן – שפתח דלתות חדשות, סמליות, לכל עבר. בעקבות ספרו של העיתונאי הקנדי דאג סונדרס ״Arrival City – כיצד גל ההגירה הגדול ביותר בהיסטוריה משנה את העולם״, מנסה הביתן לנסח עקרונות יסוד להצלחתן של ערי העתיד.

על קירות הביתן צילומי שכונות, רישומי סטטיסטיקה של התפלגות האוכלוסייה ובליל של צילומי אנשים וחיי רחוב, הנראים כאילו נלקחו ממסע בין מחוזות אתניים מרוחקים. בין אלה מופיעות בטקסט הבחנות עקרוניות המצביעות על הסיכויים לקליטה מוצלחת בטווח הארוך: הרכב העסקים ומרקם הפעילות במפלס הרחוב, גובה שכר דירה, נטוורקינג בתוך הקהילות וביניהן, ואיכות החינוך לילדים, בין היתר. אלה עשויים להבטיח צמיחה של קהילה עירונית חדשה ורבגונית, במקום חרדת הזרים של אירופה הקלאסית.

ממש בסמוך לשם, בביתן היפני, ניכרת חרדה מסוג אחר. החברה היפנית חווה משבר חברתי-כלכלי מתמשך, אחרי המפלה ממרומי הנס הכלכלי של סוף המאה ה-20. יפן משתנה עוד יותר תחת כוחות הגלובליזציה, וסובלת מאובדן ערכים ששמרו עליה במאות שנים של בידוד תרבותי יחסי. היא רואה בחוסר אונים איך חברת עובדים חרוצה נכנעת לאבטלה כרונית של צעירים החשים חוסר ביטחון קיומי, שהחמיר עוד יותר לאחר אסון רעידת האדמה ב-2011. בדרכם העדינה, מציגים היפנים מספר פרויקטים המקדמים סדר עדיפויות חדש לעתיד. במרכזם נושאים של שיקום סביבתי, בנייה לקהילה משתפת משאבים, חידוש ומיחזור מבנים שהזדקנו וננטשו והתייחסות לחשיבותם של הפרטים הקטנים, בין אם מדובר באנשים, בחפצים או בבניית בתים.

הביתן הפולני הרהיב עוז להסיט את המבט מהאדריכלות המשכילה אל מעמד הפועלים. ״מי בונה את הבית״ שואלת הכותרת ובתוך הביתן מוצב מבוך פיגומים. על הקירות רישומי סטטיסטיקה באינפוגרפיקה קלה לעיכול, מדברים על רמת השכר, הסכנה, העומס, האחריות ורמיסת הזכויות של העושים במלאכה – על כל שלבי הבניין.

ברבים מהביתנים מוצגים (כצפוי) מודלים אדריכליים. לא כך בביתן השווייצרי. שם מציע האדריכל כריסטיאן קרז מעין מחבוא, מערה יצוקה בבטון, חלל אבסטרקטי, שעוטף את הצופים ומערער את תפיסת המבנה שלהם. הוא מושך תשומת לב רבה, אך אינו מרחיק לכת מעבר לרעיון הפשטני. הביתן הסקנדינבי מציג את האדריכלות כתרפיה. תחת הכותרת ״בטיפול״ משובצות בחלל פינות ישיבה שבכל אחת מהן ספה פרוידיאנית, וסביבן שלל פרויקטים מהשנים האחרונות מוצגים על בלוקים של נייר מודפס, שבכל אחד מהם מתואר כיצד הוא תורם לסביבה או לתושבים.

הביתן האוסטרלי מציע טיפול מסוג אחר. הביתן המרשים שנחנך בביאנלה לאמנות בשנה שעברה הותיר ציפיות גבוהות, ואלה אינן נכזבות כאשר נכנסים לביתן ומוצאים בריכת שחייה תכלכלה שתופסת את מרבית שטחו. מסביב כסאות נוח ודק-עץ מזמין לשבת ולשכשך. מסתבר שהאוסטרלים מאוד קשורים לבריכות השחייה שלהם, ורואים בהן חלק מהגדרת הזהות שלהם. בחברת מהגרים מגוונת הפכה הטבילה בבריכה לגשר חברתי, מקום התכנסות וזכות טבעית חוצת-מעמדות. הקהל בוונציה החמה לא התקשה להתחבר ולהתמסר. נעליים נחלצו, מכנסיים הופשלו וילדים שוחררו מהשוטטות המנומסת בתערוכה ופרצו במשחקי מים שמחים.