ליה יעקבי הופכת משחקי מים לאמנות

יובל:

בוקר טוב ליה, מה שלומך בימים אלו של הקורונה?

ליה:

בוקר אור יובל. שלומי בסדר גמור… לא הרבה השתנה מבחינת הלו״ז היומי שלי. גם בתקופת הסגר, הייתי בעשיה רבה מהבית. איך אתה?

יובל:

אני גם בסדר, לא רע בכלל, תודה. מהו אותו לו״ז יומי? איך נראה היום שלך?

ליה:

אני בעשייה תמידית אפשר להגיד. בימי הקורונה ציירתי כל היום באייפד. בימים ״רגילים״ אני יורדת לסטודיו, שזה מגרש המשחקים שלי שבו אני יוצרת. למזלי הסטודיו שלי נמצא במרחק דקה הליכה מהבית שלי

יובל:

ועכשיו את מציגה בגלריה זימאק בסוג של תערוכת קורונה אם אני מבין נכון?

ליה:

נכון. שתי עבודות שעשיתי נמצאות כרגע בגלריה זימאק. הם יצרו תערוכה משותפת של אמנים שמחזיקים בעבודות שלהם. התערוכה מאד מגוונת ויפה. היא הייתה מתוכננת להיסגר בסוף יוני, אך הם כנראה יאריכו אותה בעוד כחודש

Waterful Noah Ark. צילומים: נדב יהלומי

Waterful Playroom

Waterful Space

יובל:

מה העבודות שאת מציגה?

ליה:

שתי עבודות מהסדרה Waterful, יצירות אינטרקטיביות. כלומר, זה לא רק ציור או פסל, זו עבודה שמכילה בתוכה 17 ליטרים של מים מזוקקים, ובכל פעם כשלוחצים על אחד הכפתורים – האוביקטים במים זזים ומתעופפים. ממש כמו במשחק משנות ה־70 בשם Tomy Waterful Ring Toss.

כל ״ווטרפול״ הוא שונה וייחודי, רק המסגרת והמכניקה נשארת. זה היה חלום שלי הרבה שנים, והצלחתי כעבור שלוש שנים להגיע לתוצר. אני משחקת עם עולמות שונים. לדוגמה, Waterful Knowledge הוא ספרייה ענקית שיש בה ספרים מכל התחומים, והאוביקטים שמתעופפים אלו ספרים עם כנפיים. כל אוביקט כזה גודלו 3 ס״מ. הכוונה היתה היא שבימינו, הספרים היא לא הבסיס העיקרי למקור מידע שלנו: מידע והשראה יש בכל מקום, ולכן הספרים עם כנפיים.

עד כה יצרתי שישה ״ווטרפולים״, כשבזימאק מוצגים Waterful Knowledge ו־Waterful Play-Room

יובל:

וואוו. אני לא יודע מה לשאול קודם: 17 ליטרים מים? שלוש שנים לקח להגיע לתוצר? ספרי קצת על התהליך

ליה:

כן, האמת שזה היה מאד מרוכב. וזה עדיין מורכב ותמיד יש מקום לשיפור, אך אני שלמה עם איך שזה עכשיו.

בתחילת הדרך היו הרבה נזילות מהעבודה. הקושי העיקרי, כמו שאתה מתאר לך, זה לאטום את העבודות, ויחד עם זאת לבנות משהו שגם אני יודעת שהוא צריך להיות כל הזמן במגע עם אדם. זו עבודה שדרשה ממני הרבה אומץ, היו רגעים קשים שחשבתי אולי לוותר. למזלי, אחי הקטן אוהב אתגרים והוא מאד עם הידיים ועם תכנונים. הוא עזר לי המון במחקר ובביצוע של זה.

מעבר לכך שהעבודות מכילות מים, גם עיצבנו ותכננו במיוחד את המכניקה של הכפתורים שעשויים מפרספקט. אמנם לא רואים אותם כי הם בתוך גב העבודה, אך זו גם היתה משימה לא פשוטה, כדי שהכפתורים יחזרו החוצה לאחר כל לחיצה.

ליהי יעקבי. צילום: Wilhelm Westergren

תהליך העבודה

לדוגמה, העבודה הראשונה שעשינו עיצבנו בלי דרך להוציא את המים מהעבודה. אז גם את זה שיפרנו והגענו למצב שהיום אפשר אפילו להחליף מים, שיהיה יותר נוח לרוקן ולהעביר ממקום למקום (כמו לדוגמה כשאני מציגה אותן).

אפילו הלכתי בתחילת הדרך למקומות שמחזיקים כל מיני כלורים ומינרלים אחרים כדי לנסות לשפר את תוחלת החיים של העבודה, אך עם הזמן הבנתי שלא צריך להוסיף שום חומר למים ומספיק לשים מים מזוקקים. העבודה ממש חיה והמים הם חלק בלתי נפרד מהרעיון שהעבודה חיה ובתזוזה.

אז כרגע אני באמת מאוד שלמה עם הביצוע, ואני ממש מתרגשת כל פעם מחדש כשאני מול העבודות. זו היתה דרך ארוכה. הווטרפול הראשון שעשיתי תלוי בבית של ההורים שלי כבר שלוש שנים, והוא נראה מדהים ועובד מצויין. זה מזכיר לי כמה עברנו מאז וכמה זה היה שלם גם אז. זה באמת כייף לראות משהו שדמיינתי והיה חסר לי בעולם – ועשיתי את זה

יובל:

מאיפה בכלל הגיע הרעיון לעבודות?

ליה:

היו לי כמה רעיונות שהיו בראש שלי כבר הרבבה מאד שנים. והאמת שהחלטתי להתמקד בווטרפולים כי זה הכי קשה לביצוע והכי קסום בעיניי.

בתור ילדה היה לי את הצעצוע הזה והוא קסם לי והיה שונה מכל הצעצועים האחרים שהיו לי. ישבתי כל היום וניסיתי להכניס את הטבעות למקלות במים וזה לא שיעמם אותי אף פעם. יש משהו בתזוזה של המים, בטבעיות הזו, בזה שהם מתעופפים להם במים באלגנטיות שכזו.

אני אמנם בת 33 היום, אך יש לי חולשה לצעצועים ולסרטי אנימציה. גם עבדתי עם ילדי חינוך מיוחד כמעט עשר שנים וזה רק העצים את התחושות והרגשות שאמנות בבית לא חייבת להיות סטטית, אלא היא יכולה לחיות, להפתיע, וכמובן להעלות חיוך או תחושות אחרות

יובל:

יש לך גם רקע של צעצועים ותקשורת חזותית, נכון? ספרי קצת על הרקע שלך לטובת מי שלא מכיר

ליה:

אמת. אם אחזור אחורה קצת (לאלו שעושים חשבון כי ציינתי שאני בת 33) – בתיכון היתי במגמת אמנות, מאז שאני ילדה אהבתי לצייר. לאחר התיכון בדרך כלל מתגייסים, אך במקרה שלי בגלל שנולדתי עם מום נדיר בלב לא גוייסתי לצבא. לכן החלטתי ליצור חוויה משלי וחשבתי ללמוד בחו״ל.

לאחר התיכון נסעתי לאיטליה ולמדתי תקשורת חזותית ב־Istituto Europeo di Design במילנו. אחרי הלימודים שהיו שלוש שנים, נשארתי קצת באיטלה וחזרתי לארץ. בשנת 2014 שנקר פתחו תכנית לעיצוב ופיתוח צעצועים בפעם הראשונה: אני זוכרת שראיתי את הפירסום ואמרתי לעצמי – זה ממש בשבילי! למדתי במחזור הראשון ולאחר הלימודים, ובשילוב עבודותי עם ילדים ביום־יום, פיתחתי עם שותפה, טליה יהלומי, משחק לילדים שהעלינו עבורו קמפיין קיקסטרטר.

המשחק שילב קוביות בנייה וצבעים מחיקים מיוחדים. אף פעם לא הבנתי למה בגני ילדים הבניה והציור לא ביחד אלא תמיד לחוד, כשלי זה נראה בלתי ניפרד. למשחק קראנו ״גרפיבלוקס״: הקוביות הלבנות יצרו מן תחושה של קנבס, ועם המברשות המיוחדות שעיצבנו והדיו הייחודי, בנינו ערכת משחק

יובל:

ומה קרה אחרי זה?

ליה:

אחרי קמפיין הקיקסטרטר, שהיה מורכב ומלחיץ כי אני אוהבת ליצור אך פחות טובה בכל הפן העסקי, עזבתי את זה והתחלתי ממש ליצור עם הידיים ולחזור לעיצוב הגרפי, לאיור ולאמנות שאני כל כך אוהבת. מאז, התמקדתי רק ביצירה ולאו דווקא של מוצר, וכך הווטרפול נולד.

כאמור, הרעיון היה אצלי בראש הרבה שנים, אך ממש ראיתי את זה רק בשלוש שנים האחרונות והיה לי את האומץ לנסות ולעשות את זה. בימים אלו אני רק בעשייה בסטודיו, ויוצרת עוד הרבה חוץ מה״ווטרפולים״. אמנם הם הכי יקרים לליבי, ויתכן גם שאצור עוד כאלו, אבל אני מתנסה בהמון חומרים.

Emotional Barriers

לדוגמה, יש לי עבודה שנקראת Emotional Barriers, שבה לקחתי המון קוביות שנשארו לי מה״גרפיבלוקס״ ופשוט התחלתי לאייר עליהן בעצמי. חלקן אפילו שרפתי בסוף – כנגד חוקי המשחק. זה נשמע קצת מוזר אבל זה רעיון שהגיע אלי כשרציתי להראות שיש לצעצועים גם עומק. אז אפילו גרפיבלוקס נהיה עבודה. כרגע העבודות האלו ממוסגרות גם כן

יובל:

אז עכשיו יותר ברור מאיפה מגיעה המשחקיות בעבודות שלך. מה התגובות שקיבלת בינתיים לעבודות?

ליה:

כן. הכל מתבהר איכשהו גם לי: העולמות משתלבים וזה גרם לי להגיע ליצירה באמת.

התגובות נהדרות. אף אחד לא ראה משהו דומה לזה בעבר. יצרתי את הווטרפולים יותר בשבילי – אפילו אם היה אחד בעולם הייתי שמחה. אבל כמובן שעשיתי שונים, כי אין לרעיונות ולעולמות סוף. אנשים גם ממש מתפלאים מהביצוע המפורט שבגימורים.

זה משהו טבעי אצלי: אני אוהבת נקי, אסתטי ויחד עם זאת אוהבת לשחק עם חומרים. ואני שמחה שמי שרואה את העבודה במציאות, מתפעל לא רק מהרעיון אלא גם מהביצוע. זה עושה לי טוב בלב שרואים כמה מחשבה יש גם בביצוע ולא רק ברעיון.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר של פורטפוליו >>

לדוגמה, לווטרפול אדם וחווה, בניתי את המסגרת לבד משכבות דקיקות של עץ והשריתי כל שכבה בצבע למשך שבועיים. בניתי לשכבות אמבטיות קטנות כדי שהצבע יחדור לעץ על מנת שגם אחרי שיוף וטיפול קוסמטי עדיין ייראו את הצבעוניות והשכבתיות. זה התאים לי לסיפור של אדם וחווה, לטבע, לצבעוניות שבסיפור.

גם העץ של אדם וחווה שנמצא בעבודה, מורכב מיותר מ־1,000 עלים שפיסלתי בעבודת יד, מחוטי ברזל וצביעה, אחד אחד. לקח לי חודשים לעשות את העלים, ולאחר מכן גם להדביק אותם על העץ, לקח עוד כמה ימים… אז באמת זה עושה טוב שרואים במציאות ומעריכים את הביצוע והכל.

זו הרגשה נהדרת כי היתה לי הרבה פחד בתהליך. עבודה שמלאה במים, לא קל לחיות עם התחושה הזו. אך התגברתי על התחושות האלו, כנראה שבעיקר בזכות זה שהצלחתי לבצע ובזכות התגובות של האנשים שראו וחוו את העבודה

יובל:

יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

ליה:

לא ממש, העיקר להיות בעשייה! כיף לי עם איפה שאני נמצאת היום ואני מקווה שיצוצו עוד פרויקטים מדליקים ויפים. בגלל שאני לא מגיעה כל כך מעולם האמנות אלא יותר מעולם המשחק והעיצוב הגרפי, אני עוד לומדת כל יום את העולם הזה

91-DIVOC
גלריה זימאק, ה׳ באיר 68, תל אביב
נעילה: 30.6