דניאל כהן // עמוס

״עמוס״ הוא השיר הרביעי, וגם האהוב עלי, מאלבום שירי הילדים של אקוט, מצד לצד. אני אנימטור, לא מבקר מוזיקה, כך שלא ארחיב בתיאור הסאונד של ההרכב או האלבום יותר מדי. בגדול אגיד שמדובר בהרכב שמתאפיין בצלילים ובמקצבים מזרחיים, ולא כזה שמתאמץ מדי להיות נגיש לקהל הרחב. כך גם באלבומם החדש, מצד לצד, שאמנם מדבר את עולם הילדים, אך הוא בעל לחנים מורכבים יותר, לרוב לא כאלה שאפשר לזמזם אחרי השמעה ראשונה.

את האלבום הזה שמעתי בפעם הראשונה עוד ב־2018. גלעד וענבל, מייסדי ההרכב, חזרו עם הקלטות ראשונות מצרפת ושלחו לי את השיר ״דג אחד״. כבר אז דיברנו על יצירת קליפ אבל לא דיברנו על שיר מסוים.

את ענבל וגלעד אני מכיר ממזמן: את גלעד מחטיבת הביניים במבשרת ציון ואת ענבל מכיתה י׳, מאז שהיא וגלעד הפכו לזוג (כן, הם מהזוגות האלה). כבר אז גלעד וענבל ניגנו בלהקה וכבר אז אני ציירתי, ככה שהעיסוקים שלנו לא השתנו יותר מדי; ככה אנחנו זוכרים אחד את השני. מה שכן השתנה, הוא שכולנו הורים עכשיו ושיש לנו איזה חיבור מחדש לעולם הילדים.

אחרי השיחה הראשונית ההיא ב־2018, דיברנו על קליפ לשיר מהאלבום אבל זה היה אז איזה רעיון שנזרק לאוויר ולא משהו עכשווי. ידעתי שהם עוד צריכים הקלטות אולפן ואני הייתי בכלל בפרויקט אחר אז השארנו את זה ככה.

 ב־2019, לילד הגדול שלי עמוס (צירוף מקרים שכזה), הייתה מחברת ציורים. בגיל שנתיים הוא התחיל לצייר בה קווים וכתמים, כמו שילדים עושים. אבל יותר מלצייר, עמוס גילה שהוא אוהב לביים ולהגיד לי מה צריך לצייר.

תוך כדי ציור היינו מוסיפים רעיונות יחד, כמו סיפור שמתפתח, וככה היה נבנה הציור עד לנקודת המיצוי. למחברת הזו התגבש די מהר סגנון מסוים. זה לא נוצר מניסיון לצייר כמו ילד, גם אם ככה זה נראה לפעמים; זה התפתח מתוך איך שאני מבין את החשיבה של ילד, או לפחות ככה אני מבין את הראש של עמוס. 

מה שמאפיין את הסגנון, קודם כל, זאת איזה הפשטה ילדותית – עץ הופך להיות מלבן חום עם עיגול ירוק, מכונית היא מין טרפז עם שני עיגולים. הכול מורכב מאלמנטים מאוד ברורים מצד אחד, ומצד שני ללא צורך בגימור גבוה; הכול נעשה ב״יד קלה״.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

מאפיין שני הוא חוסר פרופורציות: מה שחשוב לראות בולט וגדול – איש יכול להיות בגודל בית, גם בגודל של מטוס אם צריך. לדוגמה, אם אני מצייר מטוס ואחר כך מחליט שמתוך החלון יציץ פרצוף מחייך, הוא יהיה ענק כי חשוב לי שהילד יראה גם את המטוס וגם את הפרצוף המחייך בבירור.

בקולנוע היו ״חותכים״ תקריב של החלון כדי שנראה טוב את הדמות דרכו; מבוגר ישלים בראש ברגע שהדמות יושבת במטוס. בשביל שילד בגיל שנתיים או שלוש יבין שזה חלון במטוס, הוא צריך לראות את כל המטוס.

דבר נוסף ואחרון לציון הוא ״בימוי קל״; קל כמו ״קל על ההדק״. כל מה שנראה מצחיק או כיפי נכנס בטייק אחד – אין צורך במחיקות, הכול טוב מספיק. כל הבחירות נעשות מהר והציורים מסתיימים בשלב הסקיצה. אין צורך בהפקה מורכבת. וכמו סקיצות, הציורים במחברת הזו היו חיפוש אחרי משהו. במקרה שלנו ה״משהו״ היה אחרי כל מה שמעניין, מצחיק או שמרגיש ״נכון״ באותו רגע.

באוקטובר 2019 פגשתי שוב את ענבל וגלעד לגבי יצירת קליפ, הפעם ברצינות. הם היו כבר אחרי הקלטות ואחרי התלבטות קצרה בחרנו בשיר ״עמוס״. ציירתי להם שניים־שלושה ציורים באותו סגנון שאני מצייר לעמוס, והם בערך אישרו לי לעשות מה שאני רוצה.

אחרי הקשבה לא מרובה מאוד של השיר, היה לי איזה רעיון שיהיה לילדים מטוס ירוק, כמו הצוללת הצהובה של הביטלס, וזה הדימוי שהוביל אותי. יצרתי את כל הקליפ בתוכנת TVP באמצעים מאוד פרימיטיביים. אפשר להגיד שרוב הקליפ נעשה בטכניקה הלא מפותחת של פריים אחרי פריים.

בסופו של דבר כל הציורים הפכו לאנימציה בעבודה קשה ומאמץ לביים הכול לכדי סיפור שלא ״מעייף״ לראות במשך ארבע דקות. בזמן העבודה על הקליפ פרץ משבר הקורונה העולמי, שלא לדבר על זה שפרצו לי לדירה (כולל גניבה של המחשב יחד עם הגיבוי של רוב חומרי הקליפ). בקיצור, לא באמת היה ״משחק ילדים״ אבל אני שמח שסיימתי את הפרויקט הזה ושהוא יוצא לאור.

עמוס שלי ממש אוהב.

The post דניאל כהן // עמוס appeared first on מגזין פורטפוליו.