הבריף
זו השנה החמישית שאני עובד יחד עם פסטיבל צליל מעודכן: הפסטיבל הבינלאומי של תל אביב למוזיקה קאמרית חדישה. את הפסטיבל מנהל אמנותית ירון דויטש, מוזיקאי וחבר בהרכב NIKEL הנהדר שעיקר פעילותו בחו״ל. בפסטיבל מופיעים אמנים מקומיים ובינלאומיים שבכל שנה יש תמה אוצרותית אחרת; השנה התמה היא יציאת חירום.
עד השנה, הנראות הגרפית של הפסטיבל היתה מבוססת על דימוי שנוצר הקשור לתמה. מבחינת טכניקה היא שילבה ציור, סריקות ועריכות דיגיטליות. ההחלטה על שחור כצבע יחיד דאז, היתה שיקול כלכלי לצורך הדפסת פוסטרים ותוכניות בתקציב נמוך; ארוע מחתרתי כמעט. מתוך המגבלות בדרך כלל מתפתחת היצירתיות, והשפה שהתפתחה ניסתה לשקף את הלכי הרוח והסגנון של הפסטיבל תחת אור תמתי משתנה.
ההשראה
מוזיקה חדישה באה לעורר מחשבה ואפשרות להעלאת דיון; היא צינור בריחה מהמוכר ומעודדת הקשבה עמוקה, כמו לצאת למסע. האוונגרד והנסיוני חשובים בעולם כי חייבים לסמן קצה, לשאול שאלות ולערער על המציאות.
יצירת הדימויים עסקה בנסיון לתחביר חדש מפירוק הקיים, מופשט עם הבלחות פיגורטיביות. בשנה שעברה הרגשנו שהשפה מתחילה למצות את עצמה וזו היתה הפעם האחרונה בגישה גרפית זו. הדימוי היה פחות מופשט וגלש לסוראליזם ואפילו התווספו צבעים לדפוס.
התהליך
השנה החלטנו לשנות כיוון לגמרי; קורה שצריך ריענון. ההחלטה היתה ללכת הכי רחוק מהקיים ולהשתמש בדימוי מצולם, ולא רק זה, אלא בסדרת צילומים. בנוסף הוחלט על ריענון הטיפוגרפיה ועל יצירת שפה חדשה עבור הפסטיבל. מבחינת אותיות – ההחלטה היתה ללכת בכיוון מכני, כמעט ילדותי, בסגנון שאפיין את מישל אופטובסקי. משהו ישיר, חד ולא מגונדר מידי.
מבחינת הדימויים מטרת ההחלטה על סדרת צילומים הייתה לספר סיפור מורכב של התמה השנתית, יציאת חירום. הנושא התאים בול על רקע תקופת הקורונה שעדיין נושפת בנו. מבחינתי זו סדרה של אסקפיזם: רציתי לפרק את יציאת חירום לפריימים המרכיבים מסע קטן־גדול.
המשיכה הטבעית שלי היא לסיפורים דרמטיים דרך היומיומי והגשמי. מעניין אותי לחפש פואטיקה בפשוט. הסדרה מורכבת משחקנים עם תפקידים שונים, ולצד הפשוט והיומיומי, חשוב היה להציב גם את הדרמה בהתגלמותה (לדוגמה ההר הפולט עשן); כתוצאה מכך אני רוצה להאמין שהתחביר יותר מעניין, כמו פאוזה מהסיפור הקטן, ומעבר לגדול. זום אין זום אאוט, לא רק במובן הפיזי אלא בקו המחשבה והחוויה של האוביקט. קרוב ורחוק, פרטי וציבורי.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הסדרה התחילה מצילום שצולם בנתב״ג, יציאת חירום אמיתית שהציבו על קיר של משרדי אל על. הכל סימבולי היום. יתר הצילומים צולמו ביפן לפני כארבע שנים במהלך מסע של שלושה חודשים. הקורונה הצליחה לעורר את הגעגוע לחוץ, לנוודות, ויציאת החירום היא פועל טבעי של התקופה.
שיטוט בארכיון העלה שישה צילומים נוספים שהתאימו לנושא. מתוך קירות הבית, האוצרות קרתה מהר יחסית, ומשהו במרחק הזמן נותן השקפה מפוקחת, כמו צילום של סרט ועריכה שלו כעבור כמה שנים. ואפרופו סרט, אכן הדהדה בראש מסורת של כרזות קולנוע. במודע או לא במודע, יצירת תעתוע בדיסציפלינה, כמו תחפושת, יוצרת מתח או פער שאני מוצא אותו מעניין בהקשר זה.
עיצוב טוב
אי אפשר להצמצם למשפט, אבל אומר שעיצוב טוב מחפש את המקום הרחוק ביותר מהצפוי מבלי להתנתק לחלוטין. מתיחת הגבול הזו גורמת למחשבה, וזה משהו שהוא קריטי מבחינתי: להאיר אור נוסף, להשמיע את הקול השני, כדי ליצור שכבתיות ומורכבות.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן
The post מועדון תרבות / צליל מעודכן appeared first on מגזין פורטפוליו.
