לפני כשלוש שנים, היה לי זמן לחשוב. הרבה זמן… מכירים את הרגע הזה שאתם בחופש ואז החלומות מתחילים לבצבץ מתחת לפני השטח? אז קחו איתי שלוש שנים אחורה: אני בזמן החלמה מניתוח, ימים של ניתוק מהילדים ומהיומיום. ובעיקר עולה לי במחשבות אחד הילדים שלנו (יש לנו ארבעה) וכמו נדנדה דמיונית כזו של החיים – כל פעם מישהו תופס מקום במגירת הדאגות, וכשהכל מסתדר – מישהו חדש עולה על הנדנדה, שיהיה מעניין.
עלתה לי השאלה – למה הוא זקוק? מה אני יכולה לעשות בשביל לעזור לו? והתשובה היתה – מקום; לתת לו מקום. בעיקר להסביר לו, שוב, שיש לו מקום (שהוא נולד עם מקום), מקום שמקבל אותך ב־100% שלך. בדיוק כפי שאתה.
ממחשבה למחשבה הגיע הדימוי של ״הָעֵצשֶלּי״ ולא סתם: מדובר בילד־נינג׳ה־טבע, ש״החוץ״ הוא לו הבית הטבעי שלו. נרגע במרחבים המכילים. והטקסט החל להיכתב: אני כותבת ״החל״ כי מפה לשם הגעתי לשנתיים פלוס של כתיבה.
ולא, לא מדובר בטרילוגיה, אלא במשפטים קצרים ומתומצתים, של תמונות מחיינו. החיים הגדושים פשוט משכו לעשייה, פרנסה ושיגרה, ואחת לכמה זמן בבית קפה, הייתי מעזה לפתוח שנייה את הקובץ, גונבת לי כמה שניות עם הטקסט. מהדקת אותו. משכתבת. שיהיה פשוט. שידבר אותנטית שפה של ילד. וסוגרת את המחשב.
הספר מספר על שנה בחייו של ילד, כשהדמויות הראשיות הן ילד, אמא ועץ. העץ הוא חברו הטוב של הילד, עוגן יציב שמלווה אותו בחוויות שמחות ועצובות. מחליף מלבושים דרך השנה חולפת… בשנה זו הילד גדל וחווה זמן של משפחה עוטפת, זמן קרבה של חברות, זמן אֵבֶל, והכי חשוב: זמן העצמה וגדילה.
דרך הסיפור אנחנו מגלים על הקשר שלו עם עצמו ועם אמו. הילד חולק איתה תמונות מחייו, מזמין אותה פנימה לפיסת גן העדן הפרטית שלו. ואמו, לצידו, עוברת גם היא מסע משל עצמה, עם הדהודי מחשבה כנים שמלווים את הספר, נראים ולא נראים. אבל מאוד עוצמתיים בנוכחותם.
עם הזמן עלה שם עוד קול שביקש להשמע – קולה של האמא; קולי שלי. היא מדברת איתו? אלה מחשבותיה? הם בדיאלוג? הרגשתי שנהיה פה משהו מדליק ואחר: כבר לא ספר ילדים, אלא ספר שמיועד גם להוריהם.
יש דף בספר שהילד אומר לאמא: ״אני זוכר שכעסתי עליך ובאתי לפה לצעוק, זוכרת אמא?״. והיא עונה לו בהדהודי מחשבותיה: ״גם אני רוצה עץ לצעוק לו״. היה לי חשוב שתהיה לגיטימיות לכל מנעד הרגשות לצאת, ולהיות. כנראה שכולנו זקוקים למקום מכיל; שיקבל אותנו כפי שאנחנו, בטוב ובהפוך לו. ואז הגיע גיל 40. יש משהו בגיל הזה, שקורא לנו לקבל החלטות. החלטתי שהגיע הזמן לצאת עם ״הָעֵצשֶלּי״ לאור.
אני חוזרת שנייה קצת אחורה: קוראים לי רוני מליץ הרי, נשואה לתומר, אמא לארבעה, אנחנו גרים בגבעת עדה. אני מאיירת ומעצבת גרפית כבר שנים רבות, שבהן זכיתי לעבוד על פרויקטים רבים ומרתקים. לרוב אני מגדירה את עצמי כבן אדם מסודר ביצירה (לא ביום יום, אבל בעבודה כן), עם תהליכי עבודה מובנים, החל מחיפוש השראה, רפרנסים וסקיצות.
וכאן, ב״הָעֵצשֶלּי״, הכל הלך הפוך; כאילו מסע שהוביל את עצמו. יכול להיות בגלל שזה פרויקט אישי, והערבוב הרגשי הוא בלתי נמנע. יכול להיות שזה בגלל שלא היה לקוח. כל העבודה על הספר היתה בזרימה אחרת, ועל מנת שהוא ייצא לפועל הייתי זקוקה לסוג של מחויבות. לקוח, דדליין…. משהו שיניע!
אז כתבתי לקהל העוקבים שלי בפייסבוק, ״אני חותמת מולכם על חוזה וירטואלי. כל שבוע מציגה בפניכם דף״. וכך היה – יומיים עבודה על דף בספר (שמתועדים בצילומי סטילס ו־וידאו), שלושה ימים עובדת על העריכה של הסרטונים ועל כתיבת פוסט אישי מהקרביים בפייסבוק, ובחמישי זה באוויר.
במקביל נרשמתי להדסטרט, החלטתי ללכת עם היצירה בהוצאה לאור עצמאית. הרגשתי שיש לי רוח גבית מהבית, מחברים, מפירגון אדיר ברשתות החברתיות ושזה יהיה אפשרי. גם כאן, תאריך יעד של מימון המונים זה משהו שמאוד מקדם עשייה.
את תהליך העבודה תיעדתי בסירטונים. אני מודה שזו היתה חתיכת חוויה ליצור לצד מצלמה, כאילו עוד מישהו איתי בחדר. בהתחלה היד קצת קרטעה, וגם המוזה, אחר כך כבר התרגלתי… אפילו שמתי לב שתוך כדי האיור אני חושבת על זווית הצילום :).
השפה שבחרתי לצעוד איתה במסע הזה היא קולאז׳, ערבוב מדיות שכזה. יצאתי החוצה וחומרי הגלם פשוט חיכו לי: בשדות, ביער, הייתי רק צריכה לפתוח את העיניים. הטבע, מעורר השראה מעצם היותו גולמי, הסקאלה הצבעונית המרתקת שלו, החוקיות הנפלאה בכל עלה ועלה, התכלות החומר.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
כל אלה התגלו בפניי בהתבוננות שהלכה והתחדדה לאורך העשייה של הספר. כל שבוע החלטתי על איזה דף אני אעבוד, לא בהכרח בסדר של הספר – אלא בסדר של מה שהטבע זימן לי. בסטודיו שילבתי בין החומרים שאספתי לאיור ידני ומגזרות נייר. החלטתי שאם כבר זה פרויקט שלי, אז אני חוזרת ל״ידני״, בלי undo, עולם שזנחתי אותו מאז הלימודים בוויצו ושהתגעגעתי אליו.
הספק הגיע מבית הדפוס, באמצע ימי הקורונה העליזים, והתחושה – על אף הקלישאתיות – היתה לגמרי של לידה והתרגשות עצומה. מאות הספרים והתשורות מקמפיין ההדסטארט חולקו לתומכים (ותודה על זה מכל הלב!!!) ומשם אני ממשיכה בכל הכוח – לגל שני של הזמנות, משלוחים, חנויות, הרצאות, הפעלות לגנים ובתי ספר. אני על זה לגמרי, בהתרגשות גדולה של הגשמת חלום.
מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו
The post רוני מליץ הרי // הָעֵצשֶלּי appeared first on מגזין פורטפוליו.
