הכניסה לתערוכת היחיד של יהודית אנגלרד ״נפש מתבוננת״, המוצגת בבית האמנים בתל אביב, מעבירה את הצופה דרך נופים מופשטים אל הדיוקן שבקצה החדר. זוהי פאוזיה – יהודית בשמה המקורי. השם שהתנכרה לו במשך מחצית מחייה, עד שבגרה והתחילה להשכין שלום בנפשה, בין החלקים הרחוקים, המודחקים, של הסיפור, לבין המציאות היום־יומית, הגלויה והמעשית.
את המסע הזה היא עשתה ועושה עדיין באמצעות האמנות. אנגלרד היא ציירת אוטודידקטית, שהגיעה לעיסוק באמנות בגיל מאוחר יחסית. היא נולדה בעיראק למשפחה משכילה ומבוססת, ועלתה לארץ בגיל ארבע עם הוריה הציוניים, מיד אחרי קום המדינה. את התקופה שלאחר מכן היא לא זוכרת: עד גיל 10-11, היא מספרת, אין לה זכרונות ילדות.
״נולדתי בשם פאוזיה, וכשעלינו לארץ קראו לי יהודית. אם מישהו היה קורא לי פאוזיה הייתי נעלבת. כשאנחנו ילדים אנחנו סובלים, לא יודעים להבין את החיים ולא יודעים לסלוח, לחמול.
״הייתי בטוחה שאמא שלי לא אוהבת אותי. היינו שש אחיות, אני באמצע, אבל מלפני ומאחורי יש שני אחים, בנים. בתרבות שלנו, בעיראק, בנים היו שווים יותר (כשבגרתי וילדתי בת אמא שלי אמרה ׳אין דבר׳). וכשהגענו לארץ הייתה תחושה של משבר.
״לא מצוקה חלילה. אבל השינוי היה קיצוני. אבי היה מהנדס הרכבות של עיראק. באנו מבתי מידות, עם מבשלות ומטפלות, וכאן היה סוג של מחיקה של העבר. כולנו רצינו להשתכנז ולהיטמע. אני כל כך התנכרתי לכל המורשת שלי והתרבות שלי״.
וזה השתנה ברבות השנים?
״יש בתערוכה עבודה שנקראת ׳מחיקה׳ – וזה מה שהרגשתי. כאילו הייתי בבית הספר ולא הייתי. לא זוכרת משם דבר. חייתי בתחושה של תלישות וחוסר אהבה. שאלתי את אמי אם היא אוהבת אותי היא אמרה לי ׳את בבת עיני׳. ואני לא ידעתי״. באחת העבודות בתערוכה יש התייחסות למחיקת העבר בגלגול שמות שעוברתו ונשכחו. אנגלרד מסתירה את השמות ככתב סתרים בין חלקי הציור.
בשלב מאוחר יותר התחילה לשקם את יחסיה עם המורשת שינקה מבית אמא־אבא. ״אני מרדתי מתוך תחושת חסך, ומתוך זה שלא רצתי שיקבעו לי את החיים – האחיות שלי התחתנו בגיל 18 ואני רק בגיל 28. רקדתי הרבה שנים בבת דור, עד אחרי הלידה של הבת הגדולה שלי, ורק בבגרותי התחלתי להוקיר את המשפחה וההורים. אני מאמינה שקבלתי סוג של הארה, תוך התמסרות טוטלית לאמנות שלי״.
פרופ׳ חביבה פדיה כתבה עליה: ״יצירתה של אנגלרד מהווה מעבדה לטיפול בתמות יסוד מורכבות, שהן בשר מבשרה של הישראליות ושל החוויה האנושית בכלל: נטישה, שכול, הגירה, שינוי ומעבר. הרקע שממנו צמחה, בית עיראקי שמרני, הפגין יחס נוקשה כלפי נשים, שכמעט ולא הותיר לפאוזיה (שמה של יהודית בלידתה) הילדה, עם הרוח העצמאית, אפשרות לביטוי אמיתי ומשוחרר ולפיתוח שאיפותיה. עבודתה האמנותית הבוגרת, היא ביטוי לסוביקט הנשי, תוך שימת דגש על אתניות, מזרחיות, מגדר ושפה״.
בשנת 2019 זכתה אנגלרד בפרס אח״י למורשת יהדות בבל, ונכנסה לרשימה המכובדת של אנשי רוח ויצירה (ביניהם גם פדיה, שלומית כהן אסיף, יוסי אלפי ודודו טסה). היא חברה בעמותה לחקר אמנות ומגדר, ופועלת מתוך מודעות ורצון להשפיע.
איך את מרגישה
דרך האמנות חזרה אנגלרד גם לשפתה האבודה, לביטויים שהפכו למקורות החוזק שלה. ״עשיתי פעם תערוכה בשם ׳אשלולוק׳ – מילולית ׳מה הצבע שלך׳, אבל פירוש הביטוי הוא ׳איך את מרגישה׳. ובתערוכה שילבתי ביטויים של אימי: אל תפחדי, תלכי על זה, הרבה מילות עידוד, לשנות את המציאות שלך – ג׳רג׳ריה – תתחילי ותתקדמי. בדיעבד אני מבינה את האופן שבו היא נטעה בי כוחות והבנה שיש לי יכולת לעשות ולהתקדם.
״רק בגיל מאוחר התחלתי להבין את החופש שהיה בבית שלנו, את טיפוח הסקרנות. ברבות השנים אני מבינה שנתנו לנו לחשוב לבד ולהחליט לבד, סוג של נאורות שמקבלים מתוך קבלה, שנותנים לי להיות מי שאני. היינו מאוד קרובים להורינו.
״בילדותי בעיראק למדנו הכל לבד: לתפור ולשחק שח, הכול למדתי מהתבוננות. אני בלענית. וכך גם הגעתי לאמנות – אני לומדת אמנות מהתבוננות באמנים הגדולים: לאונרדו, רמברנדט ועד פיקאסו ולאה ניקל ושטרייכמן״.
במה שונה התערוכה הזו מהותית מהתערוכות הקודמות שלך?
״בעבר רציתי לעשות עבודות יותר מונומנטליות. ציירתי על בד באורך עשרה מטר, ותכננתי את מסלול ההליכה של הצופה. היום אני עובדת על קנבסים קטנים יותר ויש יותר ספונטניות. אני נמצאת מבחינה רגשית במקום אחר, מאוד קשה, וזה לוקח אותי למקומות לא קלים. אני נמצאת מחוץ לאזור הנוחות, אבל גם במקום של יותר הבנה וקבלה״.
בעבר רציתי לעשות עבודות יותר מונומנטליות. ציירתי על בד באורך עשרה מטר, ותכננתי את מסלול ההליכה של הצופה. היום אני עובדת על קנבסים קטנים יותר ויש יותר ספונטניות. אני נמצאת מבחינה רגשית במקום אחר. אני נמצאת מחוץ לאזור הנוחות, אבל גם במקום של יותר הבנה וקבלה
תסבירי את המקום הזה של הבנה וקבלה?
״אני יותר בוגרת ובעלת מסוגלות, אבל אני גם מבינה שלא הכל בידיי. התחושה שגם אם אני מאבדת משהו אני לא במצב של נואשות או חוסר אונים. גם כשאני נופלת – ויש מצבים שאנחנו לא בשליטה, דברים קורים, מחלות אסונות – רציתי להעביר את זה שיש לנו יכולת לשנות מציאות, לפחות להשתדל״.
מאחורי הדיוקן הצעיר של פאוזיה בתערוכה מתגלה חדר הדיוקנאות. החדר הקטן בסוף האולם הוא אינטימי ומאשים. ״פעם, כשציירתי עבודות קשות הייתי מסתירה אותן. היום אני יכולה להרשות לעצמי לחשוף כאב, ואני יכולה להכיל גם את זה״, היא אומרת.
סדרת הדיוקנאות נוגעת בחלקים קשים בביוגרפיה שלה. אחת העבודות מתייחסת ישירות לאירוע טראומטי של תקיפה, שעברה במסיבת נעורים שהפכה לאסון, ובעקבותיו שתיקה והדחקה שהמתינה 50 שנה עד שהצליחה לגלות (״אז לא דיברו על דברים כאלה, זה קרה ואני לא סיפרתי״). בחלק מהדיוקנאות יש רק עין אחת – כאילו היא מטילה מום או ממשיכה להסתיר.
״לפעמים לא רואים אותי, לפעמים אני לא רוצה להיזכר, מחקתי קצת – יותר ממחיקה, זו הדחקה. אני אדם שמדחיק, ויש מי שאומרים לי ׳למה את לא הולכת לפסיכולוג׳. ואני דווקא, בתפיסתי, בחרתי להמשיך הלאה ולזרום. את מה שהיה נחוץ לי למדתי מקריאה – מדע, פסיכולוגיה, אמנות״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
אריה ברקוביץ, אוצר התערוכה, מצביע על ההקבלה בין הנופים והדיוקנאות שהיא מציירת: ״אנגלרד מציגה בשפה עשירה וייחודית מבעים אוטוביוגרפיים של זהות, זיכרון, כאב ודיכוי, לצד אופטימיות, התמודדות והתפעמות מהטבע הנשגב ומנפלאות הבריאה״.
פרופ׳ פדיה תיארה זאת: ״הנוף הפנימי, הנפשי והתודעתי, משיק ביצירותיה לנוף חיצוני, והמארג הנוצר הוא לעיתים מפוייס ולעיתים נאבק, אך תמיד מבטא כמיהה לחילוץ ממציאות לכודה״.
טראומה נוספת שמרחפת על חייה היא מותו של בנה הבכור, נבות, כשהיה בן ארבע, ממחלת כליות קשה. ״אחרי מותו של נבות הרגשתי שהבית מפורק. בעלי היה מפורק – ואז אספתי את כוחותיי והקמנו את המשפחה מחדש. נולדו הילדים (גפן, אגם ועילי).
״לא הייתי מודעת לכך שיש לי טראומה, אבל הייתי בחיפוש מתמיד – נטורופתיה, צמחונות. לא באתי מבית דתי ואין לי שום קשר לדת, המצאתי לי תפילות (כמו מדיטציה) ויש לי עבודות של כאב ובכי – דרך האמנות והאמונה (בעקבות שפינוזה, בדרך הטבע) – מצאתי דרך״, אומרת אנגלרד.
אני מאמינה בכוחו של הקו לבנות אמיתות כמו חוקי הטבע. ההפשטה מבחינתי היא תנועה, כמו איתני הטבע הנמצאים בתנועה מתמדת; כמו העננים, כמו העצים, הגלים והרוח
״בעבודותיי אני רואה את הכוכבים מתחבקים, את החום והקרבה בטבע, ואני עומדת נפעמת ומתפעלת מנשגבות היקום סביבנו וממשיכה הלאה באופטימיות, למרות מסלול החיים הקשה שעברתי. אני מאמינה בכוחו של הקו לבנות אמיתות כמו חוקי הטבע. ההפשטה מבחינתי היא תנועה, כמו איתני הטבע הנמצאים בתנועה מתמדת; כמו העננים, כמו העצים, הגלים והרוח״.
נשמע כאילו את חיה בזמן אמת את כל השלבים של חייך, כאילו מוצפת ללא הפרדה. זה עולה ביתר שאת באמנות, המעבר החופשי בין תקופות ובין סערות ורגיעות.
״האמנות הא המקום שמשמח את ליבי, המקום שבו אני יכולה להתמלא ולהתרוקן, הזעקה שלי והכאב והדמיון שלי והשלווה״.
יהודית אנגלרד, נפש מתבוננת
אוצר: אריה ברקוביץ
בית האמנים, רח׳ אלחריזי 14, תל אביב
נעילה: 4.7
The post יהודית אנגלרד: יש לנו יכולת לשנות מציאות; לפחות להשתדל appeared first on מגזין פורטפוליו.
