רותם גור־גלבוע, 36, מעצבת ובעלים של מותג הנעליים Vas & Crafts. מתגוררת בישוב צוקים שבערבה יחד עם בן זוגה ושני ילדיהם: קמילה בת השש ורפאל בן השלוש וחצי. להשיג בחנות המשותפת עם מותג האופנה טרס ברחוב אחד העם, תל אביב.
מטריה רחבה לאנשים עם ידיים טובות
אחרי שסיימתי את הלימודים במחלקה לאופנה וצורפות בבצלאל, למדתי במשך שנתיים לעשות נעליים אצל אחד המאסטרים הגדולים בארץ, אבי: אחד החברים הטובים שלי ואחד האנשים שאני אוהבת באמת – אהבת נפש. עיצבתי שתי קולקציות ראשונות באינטנסיביות, ועם זאת, גם כשהכל היה מוכן – העיצובים, המיתוג, הקופסאות – לקח לי המון זמן לצאת החוצה ולקפוץ למים.
סביב שבוע האופנה הראשון של תל אביב פגשתי את בנות המותג סאמפל: הן בחרו נעליים שלי לתצוגה ובנוסף ביקשו שאעצב להן עוד נעל מטורפת. הכנתי פלטפורמה משוגעת, ומהר מאוד, הרבה מעבר למה שהספקתי להבין – המותג כבר היה באוויר. אחרי חצי שנה עיצבתי לאלון ליבנה נעליים לשבוע האופנה בניו יורק, ואחרי שנה הכנתי לטרס נעליים לשבוע האופנה בתל אביב. משם הכל רץ במהירות, לפחות בשבילי.
כשהגיתי את המותג, שני ערכים חזקים היו ברורים לי מראש. הראשון, לא רציתי שהמותג ישא את שמי, רציתי ש־VAS ישמש כבית, מטריה רחבה לאנשים עם ידיים טובות. השני הינו הקלאסיות של המותג – 60 אחוזים או יותר ממנו הם פשוט ״המסורתיות״ שבו. העניין שבו הוא האיך, האופן שבו עושים את הנעליים.
רותם גור־גלבוע, Vas & Crafts. צילום: מגד גוזני
עשור בחייו של חוליו איגלסיאס
העבודה על כל קולקציה מתחילה בסטודיו באור יהודה: קירות החלל הופכים ללוחות השראה המתמלאים סביב כל עונה בתמונות של דמות מרכזית מתחלפת, אנונימית או מפורסמת. בזמן העבודה התמונות נהפכות לקולאז׳ים המשלבים מגוון סקיצות לנעלי הקולקציה תוך התאמה סגנונית ומחשבה על הארוע שבו נמצאת הדמות, הבגדים שאותם היא לובשת והאנשים המקיפים אותה.
את קולקציית הקיץ הקודמת שלי עיצבתי בעקבות עשור בחייו של חוליו איגלסיאס. הוא היה נהנתן גדול ובאותו עשור בילה המון באיים הקאריבים, בברים ובמועדונים מלאי רקדניות עם היביסקוס בשיער, כמו שרואים בקליפים שלו. הקולקציה עוצבה עבור הבנות האלו.
את נעליי העונה הנוכחית המשחקת עם גזרות קלאסיות של נעלי גברים איטלקיות, עיצבתי בהשראת ג׳ק ניקולסון ואנג׳לה יוסטון. מבחינתי הם היו זוג ״וואו״ ברמת הסטייל (מעבר למערכת היחסים החולה שהייתה להם). מעבר לכך אני מרגישה שאני לוקחת השראה מכל מה שנמצא סביבי, מכל מה שאני אוהבת – אם זו המוזיקה שאני שומעת, הכלים שיש לי בבית, האנשים שמקיפים אותי – כל אלו הופכים לחלקים מהמותג.
כמו הפרמזן שמגרדים מלמעלה
ההגעה למפעל היא החלק הכי טוב בתהליך של המקצוע שבחרתי, הדובדבן שבקצפת. ייצור הנעליים מתבצע בשלושה מפעלים שונים: בארץ, בטורקיה ובאיטליה, ולכל אחד מהמפעלים התמחות שונה. האוכלוסיה במפעלים מבוגרת, גיל 35 נחשב עוד לגמרי פרגית. העובדים ברובם בני משפחה, רצף דורי הנולד אל תוך זה וממשיך את זה.
במקצועות האלו, של עבודת היד, טמון הקסם הכי גדול – בסודות ובידע שעוברים מדור לדור. בכל פעם שאתה לומד משהו חדש – אתה יודע שקפצת שלב, שעלית בדרגה אחת מעלה. הידע הזה נשאר כפי שהוא, הוא לא תלוי ברוחה של תקופה או ברצון של לקוח
במקצועות האלו, של עבודת היד, טמון הקסם הכי גדול – בסודות ובידע שעוברים מדור לדור. בכל פעם שאתה לומד משהו חדש – אתה יודע שקפצת שלב, שעלית בדרגה אחת מעלה. הידע הזה נשאר כפי שהוא, הוא לא תלוי ברוחה של תקופה או ברצון של לקוח.
דוגמה מדהימה לכך היא השעווה שמורחים על נעלי הגברים. הסוליה מחליקה ומחליקה עד שהולכים איתה על המדרכה ומשפשפים אותה. כשהייתי צעירה, הייתי שואלת: למה אתם עושים כאלו סוליות מחליקות? ״זה בשבילנו, זה הטאצ׳ האחרון, כמו הפרמזן שמגרדים מלמעלה. אי־אפשר לקחת לנו את זה״, היו עונים. את יודעת מה? פשוט הבנתי שאני איתם בזה.
בלי אגו
העבודה על כל עונה מתחילה כשנה וחצי מראש. זה לא שאני כזאת ילדה טובה, פשוט אין ברירה: כשמייצרים בחו״ל במפעלים של המותגים הכי טובים, צריך לעמוד בתור. תוך כדי התהליך אני מגיעה למפעלים שלוש פעמים; בהתחלה, באמצע ובסוף. לרוב הביקורים הם ל־48 שעות, מלבד הפעם האחרונה, שבה עושים פינישים לכלל נעלי הקולקציה ואני נשארת זמן מעט ממושך יותר.
תהליך יצירת הנעליים מתחיל בפיסול האימומים – גילוף מתוך קוביית עץ עד לקבלת הגזרה המדויקת ולאחריו יוצרים את הסאמפלים. במפעל, הייצור מחולק לשש תחנות: גזירה, הדבקה, תפירה, דיקוק העורות, מתיחת העורות והפינישים.
אני אוהבת את זה שכמעט ואין אגו בתחום. אמנם אני המעצבת, אבל העיצוב הוא רק עוד חלק מהשרשרת; זאת עבודה משותפת, העובדים במפעל הם המייצרים – לי אין אפשרות לעשות נעל יפה בלעדיהם.
חשוב להסתכל על הנעליים האלו בצורה שונה, להבין שהן לא נעשו במכונה, מישהו אמיתי נגע בהם, השאיר עליהם את חותמו. לעיתים יכולה לחזור נעל מלקוחה כי התנתקה הספידה ושואלים בתמיהה: ״מה? כזאת נעל יקרה?״. אז כן, בטח שזה קורה, בני אדם עושים את הנעליים האלו. מספיק שמישהו באותו יום באחת התחנות לא היה מרוכז, עבר עליו משהו – זה משליך על שרשרת הייצור כולה.
הרומנטיקה סביב העשייה
קהל הלקוחות של המותג ורסטילי והוא לא מחויב למסגרת של גיל, סגנון או סטייל. אני מעצבת נעליים מסוגים שונים, לפי חשקים ולעולם לא מגבילה את עצמי לשפה מסוימת. בדיוק כמו הסטיילינג האישי שלי – יום אחד בא לי משהו פשוט, ביום האחר פלטפורמות של 12 סנטימטרים, וביום השלישי נעל מלאה באבנים.
יש לי קהל לקוחות ותיק ומוצק שהולך וגדל. מבחינתי הן מקיימות ענף ״יוניק״ שצריך שיתמחו בו. כשהן רוכשות את הנעליים הן מצטרפות למעגל של Vas, הן מצטרפות לרומנטיקה סביב העשייה הזאת.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
נעליים שנעשות בעבודת יד הן נעליים יקרות, ובעתיד זה רק ילך ויהיה יקר יותר – המאסטרים הולכים ונעלמים, יוצאים לפנסיה. ממשיכי דורם צעירים יותר והם ידרשו יותר כסף. עם זאת, אני יכולה להגיד מנסיוני שלנשים בישראל יש מודעות גבוהה לנושא: הן מתעניינות, שואלות לעומק. מדהימה אותי הנכונות הישראלית הזאת.
כמו לייצר יין או להיות חקלאי
לפני כמה זמן הבת שלי שאלה אותי: ״אמא, מה זה מקצוע רומנטי?״. שאלה יפה. חשבתי בלב, מה זה רומנטי בכלל? בסוף עניתי בקלילות, מקצוע רומנטי הוא כשאני ואדם בן 120 עושים את אותו הדבר, מלאכה שנתרגש לעשות, נתרגש לשתף בה אחרים ואלו יתרגשו להיות שותפים בה.
באופן שבו אני עושה נעליים נדמה שדבר לא השתנה ב־400-500 שנים האחרונות. זה כמו לייצר יין או להיות חקלאי – יש תחומים שהם פשוט רומנטיים מטבעם. בעתיד בכוונתי להרחיב את קשת המוצרים של המותג, להציע שילוב של מוצרי קראפט מקהילות שונות שייבחרו בקפידה. אלו יהיו חלקים מאותה מטריה רחבה, חלקים מאותו בית שאני קוראת לו VAS.
The post צווארון כחול לבן // Vas & Crafts appeared first on מגזין פורטפוליו.
