גולדרייך דה שליט: משאירים חותם, יוצרים מקום

לפני שנתיים, כשביוני 2018 הושקה במוזיאון הרצליה התערוכה ״מקום״, שהוקדשה לפועלם של היוצרים הרב תחומיים בני הזוג ארטור גולדרייך ותמר דה שליט, כבר היה האוצר שלה, האדריכל ד״ר צבי אלחייני (שאצר אותה בשיתוף עם טליה דוידי), שקוע עמוק בעריכת ספר אודות יצירתם. כעת, שנתיים אחרי, הושלמה מלאכתו, עם הספר הנושא שם זהה, ארטור גולדרייך תמר דה שליט: מקום, שיצא לאור בהוצאת בבל.

הספר, כמו גם התערוכה שקדמה לו, מבוססים על העיזבון העשיר שהותירו אחריהם בני הזוג ברוכי העשייה. העיזבון נמסר לארכיון אדריכלות ישראל, שהוקם על ידי אלחייני שאף עומד בראשו, וכמי שהיה אמון על שני הפרויקטים, הוא מאיר את האתגרים השונים שהציב כל אחד מהם.

״תצוגה של חומרים אדריכליים היא תמיד אתגר לא פשוט, היות וקשה לתווך לקהל הרחב חומרים מקצועיים״, הוא מסביר. בניגוד לתערוכה, שהוצגה בחלל הגדול של מוזיאון הרצליה ושאופייה הארכיוני איפשר קריאה של החומר במסלולים אינסופיים, בספר יש תוכן עניינים ליניארי סדור, ומטבע הדברים הוא נדרש להרבה יותר מהצגת הקפי העשייה של השניים ופרישתם בפני קהל״.

עטיפת הספר: תמר דה שליט וארטור גולדרייך, 1965. צילום: אפרים ארדה

צבי אלחייני בחלל התערוכה במוזיאון הרצליה. צילום: ינאי יחיאל‎

אחד האתגרים הגדולים של העריכה היה, לדברי אלחייני, הקפו העצום של העיזבון והמגוון התוכני שלו. ״העובדה שהוא הגיע לארכיון בכאוס דרשה השקעה של כשנתיים בסידור ובהבנה שלו, לעתים עד כדי עבודת בלשות, כי בארכיון אף פעם אין הכול ותמיד נדרשת עבודת מחקר למצוא חלקים חסרים בפאזל. בנוסף, מדובר בשני יוצרים שלכל אחד מהם איכויות משלו, והספר נועד להקיף את פועלם במנעד גדול מאוד של תחומי עשייה ואירועי חיים״. 

אם ״בפורמט״ המוכר, ספרים הם אלה שבדרך כלל מהווים מקור והשראה לעיבוד חזותי כלשהו – סרט, מחזה או לענייננו כאן תערוכה – הרי שבמקרה זה הסדר היה הפוך. אך העובדה שהתערוכה קדמה לספר, הייתה, לדבריו, שרירותית בלבד.

״הוחלט שתתקיים תערוכה ונכנסנו לדדליין לחוץ וקשוח מבחינת המוזיאון, ללא כל גמישות. במבט לאחור פרישת החומרים בחלל שימשה לי כאוצר ועורך הפרויקט מעבדה חיה להתבוננות על החומר הרב ולחידוד ההבנה לגבי עריכת הספר״. 

מעבר לכך, כמי שזכה להיות תלמידו של גולדרייך במחלקה לאדריכלות בבצלאל, לדידו של אלחייני, תהליך העבודה כולו, שארך כארבע שנים, היה מלווה גם בממד אישי־רגשי. ״גולדרייך נמנה מבחינתי על קומץ מורים ומרצים שעיצבו את תפיסת עולמי ואת משנתי כחוקר, כהיסטוריון וכאוצר של אדריכלות, וכמייסד הארכיון שהקמתי.

״מבחינתי היה כאן מהלך ממושך ומרתק של סגירת מעגל. קליטת הארכיון העצום שלו ושל דה שליט ועיבודו לתערוכה ולספר הם מהלך חשוב גם בהתפתחות שלי עצמי מתלמיד בשנה א׳ ליוצר ואוצר עצמאי״. 

על כריכת הספר עב הכרס – 479 עמודים – מופיע צילום של גולדרייך ודה שליט משנות ה־60; יפים, צעירים וכריזמטיים, שבאו מרקע תרבותי ״נכון״; סוג של ״פאוור קאפל״, שהיה מעורה היטב בסביבתו ונמצא בתנופת עשייה במוקדים הכי חשובים של מדינת ישראל.

תוכנו פורש את יריעת עשייתם הרחבה – ביחד ולחוד – במחצית השנייה של המאה ה־20, ושוזר אותה עם מסות חזותיות ועם מאמרים אקדמיים מעמיקים. נושאי המאמרים הוגדרו על ידי אלחייני כמתווה הליבה של הספר, והם התגבשו, לדבריו, כדיאלוג פורה בינו לבין הכותבות שאיתר לאורך כל תהליך הכתיבה, העריכה והעיצוב.

״כעורך אני מאמין ששילוב המאמרים תורם רבות לערכו של הספר, ופותח פתח לדיונים בתחומים שהם כל כך הרבה מעבר לאדריכלות ולעיצוב. זה היה עניין לא קל, כי נדרש זמן לאתר כותבים בתחומים רלוונטיים לתכני הספר ולשדות המחקר שלהם כאחד. בדרך מקרה יצא שהיה כאן כוח נשי; ארבעת מאמרי האורח נכתבו על ידי נשים, וכך גם עורכת המשנה של הספר.

״מדובר בחוקרות חריפות וביקורתיות, שהגיעו לארכיון ונחשפו לחומרים הרלוונטיים למאמר שלהן. ככלל, למרות שקרדיט העורך הבלעדי של הספר הוא שלי, אני חייב לציין שהעבודה עליו הייתה מלאכה מוקפדת ומתוזמרת של כל המעורבים בו כצוות״.

לנסח עיצוב מקומי

גולדרייך, יליד דרום אפריקה שהגיע לארץ באמצע שנות ה־60 עם עבר מרתק של אקטיביסט פוליטי ולוחם חופש במקום הולדתו, בא מרקע של ציור ואמנות, עיצוב במה ותיאטרון, ועם ניסיון עשיר בתכנון בתי כלבו ומסחר. דה שליט, ילידת הארץ ובת למשפחה שורשית ומוכרת ביישוב, עברה מסלול מסורתי יותר של לימודי עיצוב ואדריכלות פנים בלונדון, וגילתה עניין מיוחד בטקסטיל ובטקסטורות, שבא לידי ביטוי בעיצוביה. 

עם זאת, למרות הרקע השונה, אומר אלחייני ש״הם חלקו מכנה משותף של מבט כפול מתמיד; מחד, מבט עדכני בן הזמן על סצנת העיצוב הבינלאומית ועל האופנות השולטות בתחום, ומאידך מבט מקומי, בין אם בדרום אפריקה ובין אם בישראל המודרנית.

״שניהם ניחנו ביכולת הבנה של רוח הזמן ורוח המקום, ובכישרון לעבד אותם ליצירה מקורית ישראלית, חדשה ועדכנית; כזו שמתייחסת למסורות עבר ולנופים הפיזיים, החומריים והאנושיים של הארץ, ומכאן גם נבחר ׳מקום׳ כשם לתערוכה ולספר. לשיטתי, מכלול יצירתם בארץ, ביחד ולחוד, משכלל את הדיון הוותיק על ערכים של מקומיות בעיצוב, באדריכלות ובתרבות הישראלית״. 

צבי אלחייני: גולדרייך ודה שליט ניחנו ביכולת הבנה של רוח הזמן ורוח המקום, ובכישרון לעבד אותם ליצירה מקורית ישראלית, חדשה ועדכנית; כזו שמתייחסת למסורות עבר ולנופים הפיזיים, החומריים והאנושיים של הארץ

את החוזקה העיקרית של עבודתם המשותפת של גולדרייך ודה שליט רואה אלחייני בעיצובי הפנים שיצרו השניים לאורך השנים, ובמיוחד בראשית השותפות שלהם עם המעצב אהרון גלס (שנפטר במפתיע בסוף שנות ה־60). ״אני סבור שרגעי השיא שלהם היו עיצובי הפנים שהשלושה עבדו עליהם, בעיקר בהקשרים של בניינים ברוטליסטיים, כמו הפנטהאוז שעיצבו לנדבן הבריטי צ׳רלס קלור בבניין מעונות הסטודנטים שבמכון ויצמן ברחובות, בית ההנצחה בקיבוץ ניצנים, בית ההחלמה יערות הכרמל ועוד.

״ההקשרים הברוטליסטיים והעבודה עם אדריכלים כנחום זולוטוב ויעקב רכטר, ממובילי הזרם אז בארץ, הוציאה תחת ידיהם של גולדרייך ודה שליט – עם ובלי גלס – עיצובים טוטאליים שהגיבו לרוח הזמן הברוטליסטית ולרוח המקום הישראלית, וניסחו עיצוב מקומי בדרכים חדשניות ובהשראה בינלאומית. במסגרת זו הם נגעו בכל תחומי עיצוב הפנים – ריהוט, נגרות ותאורה – ונהגו לעצב ייעודית את הפריטים השונים, ללא כל שימוש במוצרי מדף מקומיים או מיובאים״. 

אנדרטה לנופלי קיבוץ נחל עוז, 1976

פינת הסבה בפנטהאוז של צ׳ארלס קלור, 1963-4

כיסא־כורסה בדגם ריפוד משובץ, בפנטהאוז של צ'ארלס קלור

בית החלמה יערות הכרמל, 1966-68, שבכות הצללה

לצד סקירה רחבה ומעמיקה של עבודות משותפות של בני הזוג, שנחלקת לקטגוריות תמטיות על פי התחומים בהם הרבו לפעול – מלון ואירוח, קיבוצים וגבולות, תצוגה והנצחה – מובאים בספר פרקים פרטניים המאירים את הייחוד היצירתי והאישי של כל אחד מהם; כך לדוגמה, פרקים המוקדשים לעיסוקו של גולדרייך בעולם התיאטרון, הן בדרום אפריקה והן בארץ.

הפרק הישראלי, שהחל סמוך מאד להגעתו לארץ ונמשך כעשור, סוקר את פעילותו כמעצב תפאורה ותלבושות, שהביא עמו לבמה את מכלול כישוריו כאדריכל, כצייר וכאמן לצד אופקים תרבותיים רחבים וכישורים טכניים לא מבוטלים. בשנות פעילותו בתיאטרון עיצב גולדרייך לתיאטראות כהבימה, הקאמרי, תיאטרון חיפה, בימת השחקנים, המעגל וכן תיאטרון החאן, שאף את עיצוב חללו ביצע במסגרת עבודתו המשותפת עם דה שליט וגלס.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

הפרק הדרום אפריקאי מתמקד באופרת הג׳אז האפריקאית קינג קונג, שהועלתה בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת, שבה עיצב את התפאורה ואת התלבושות, ואף נטל חלק בפיתוחה. לצד הסיפור האופראי, המאמר שופך אור על הלכי הרוח ששררו אז על רקע האפרטהייד בדרום אפריקה, ועל פעילותו הפוליטית־רדיקאלית של גולדרייך, שבסופו של יום אילצה אותו לברוח מהמדינה, כשעל גופו מרחף גזר דין מות.

״כסטודנטים ידענו על עברו הפוליטי משמועות בלבד, כי אלה היו ימי ראשית האינטרנט, 1994, ומידע לא היה זמין כמו היום. כיום אני יודע על כך הרבה יותר, והפרק האקטיביסטי החשוב הזה, שהיה בלתי נפרד מאישיותו המקצועית של גולדרייך, מתועד ומקופל בספר במקביל לסיפור המקצועי״, אומר אלחייני.

ארטור גולדרייך, מתווי תלבושות לציד המכשפות בבימוי היי קיילוס, תיאטרון חיפה 1968

גולדרייך עם אחד מציוריו. דרום אפריקה. 1959

״באופן אישי אני יכול לומר, שהמפגש המסעיר עם גולדרייך, בשבוע הראשון ללימודים בשנה א׳ בבצלאל, 1993, הוא רגע שילווה אותי כנראה כל חיי. הוא נכנס לכיתה כרוח סערה, ולמרות שזו הייתה השנה האחרונה שבה לימד אחרי כ־30 שנות הוראה, הוא עדיין היה רענן, כריזמטי וחד בצורה שלא תיאמן.

״במסגרת קורס ׳עיצוב בסיסי׳ הוא נטע בנו ללא לאות אג׳נדה ביקורתית חריפה ופתח בפנינו עולמות, שלכאורה אין בינם לבין עיצוב דבר. כיום זה אולי נראה מובן מאליו, אך באותן שנים השיח על עיצוב, ביקורת וחברה לא היה משוכלל כל כך. ההוראה הרדיקלית של גולדרייך, שלוותה תמיד באנקדוטות ובדוגמאות מניסיונו הבינלאומי העשיר, עיצבה במידה רבה את ההתבוננות שלי על עיצוב ועל אדריכלות כעל מהויות שאף פעם אי אפשר לנתק אותן מהחברתי ומהפוליטי״. 

 ממשפט אייכמן לתיאטרון הישראלי

הפרק המוקדש לדה שליט, ״מדברת מודרניזם בעברית״, מביא את דמותה של יוצרת טוטאלית ואנינת טעם, שהייתה בעלת ידע רב והבנה עמוקה בתחום העיצוב לגווניו; יוצרת ששפתה המינימליסטית־מאופקת שאבה מהעקרונות המופשטים של המודרניזם, וחתרה ליצירת הרמוניה מרחבית, פונקציונלית ואסתטית. הפרק ממחיש היטב את כישרונה הרב של דה שליט בתחום הטקסטיל, השב ומופיע כמוטיב אסתטי בולט ביצירתה; אם בדרך שבו שילבה אותו בעיצוביה ואם באופן שבו אימצה את מאפייניו הצורניים לשמש באוביקטים ובמשטחים קשיחים.

פרק נוסף ומשמעותי בעשייתה מתייחס לעיצוב הבמה במשפט אייכמן, שאותו ביצעה לצד אדריכל הפנים נחום מרון במסגרת עבודתה במשרדו. הסקיצות המובאות בספר מעידות על חשיבותו של האירוע ההיסטורי בקפידה הדקדקנית שננקטה בתכנון החלל מתוקף היותו במת המשפט, ושירדה עד לטיפול מובחן בקשרי עין מתבקשים.

תמר דה שליט, צעיפים באריגת יד, שנות ה־70 וה־80

גולדרייך דה שליט, תליונים, ראשית שנות ה־70

אולם בית העם בירושלים, משפט אייכמן, 1961

הפרק מופיע אחרי פרק התיאטרון של גולדרייך בארץ, ואלחייני מציין ש״רגעים מסוימים בספר הם בעיני קולנועיים מאוד, כמו הרצף של עיצוב הבמה של משפטי אייכמן הממשיך את תמת הבמה ואת עבודתו של גולדרייך לתיאטרון הישראלי אך בהקשר כה שונה, כשצילומיו רבי העוצמה של דוד רובינגר מחדדים מאד את הדרמה.

״רגע ׳קולנועי׳ דומה עולה מהמעבר החד מכתונת הפסים שמוצגת במשפט אייכמן לשמלת הפסים הגסה־מקומית של דה שליט המופיעה בעמוד הבא, וכך גם רצף צילומי הפשיטה הדרמטיים על חוות ליליסליף בדרום אפריקה, שבה התגורר גולדרייך״. המגורים בחווה הציגו מראית עין של חיי משפחה רגילים, אך היו כיסוי להיותה מקום מסתור לחבריו לתנועת השחרור, והתיעוד המצולם של הפשיטה מדגיש את הפן האקטיביסטי באישיותו.

״אני מאמין שזה חלק מתרומתו הייחודית של גולדרייך לתמונת העיצוב בארץ; הרב תחומיות והאקטיביזם, היותו לוחם פוליטי אמיץ ואיש במה שכולו כריזמה תיאטרלית, מה שניכר היטב גם בתפיסת עולמו כמעצב וכאדריכל שראה בעיצוב ובאדריכלות מענה לחברה ולפרט ולא מותרות לבעלי יכולת״.

חוות ליליסליף, יוהנסבורג, 11 ביולי 1963, יום פשיטת המשטרה

סלון הווילה בחוות ליליסליף, בזמן פשיטת המשטרה, 11 ביולי 1963. גולדרייך יושב משמאל

כרזה לקמפיין שיזם גולדרייך למימון מלגות סטודנטים דרום אפריקאיים בישראל, 1964

״גולדרייך דה שליט: מקום״ משופע בחומרים ויזואליים רבים – סקיצות, איורים, צילומים – אך מסתבר כי חלק נכבד של חומרים קיימים לא נכנס לספר, ולפי אלחייני, ״מה שמופיע הוא רק קצה חוט של האוסף שנמצא בארכיון אדריכלות ישראלית״. את הסינון הנחו, לדבריו, הגדרת גבולות המסגרת של הספר והבנה שבעקבותיו יבואו מחקרים נוספים, שיעשו שימוש בחומרים שטרם נחשפו.

אגב כך, הוא פותח צוהר לעבודה ארכיונית ולטיפול בעיזבונות. ״יש במלאכה הזו משהו קשה ומטריד, כמעט על גבול החיטוט, ולא אחת יש גם עניינים ארכיוניים מוכרים של פריטים שיש בהם משום צנעת הפרט ושנשארים גנוזים בארכיון. צלילה לנבכי עיזבונות והיחשפות לחומרי החיים של בעלי האוספים שופכות אור בלתי אמצעי על חייהם, אך יש להיות זהירים מלהסתמך אך ורק על חומרי האוסף האישי.

״כשבאים לכתוב סיפור היסטורי או נרטיב, תמיד צריך לזכור שיש גם הרבה דברים שאינם נמצאים באוסף, בין אם כי אבדו ובין אם כי היוצרים בחרו להעלימם. מחקר היסטורי חייב תמיד להיפתח לעוד ועוד מקורות על מנת לקבל תמונה מאוזנת מעמיקה ורחבה יותר״. 

בהתייחסו לספר אומר אלחייני ש״הספר מתעד תרבות חומרית שכמעט נעלמה לחלוטין, הושלכה, עברה כבר כמה גלגולי שיפוצים ושינויים באווירה התזזיתית וחסרת המנוח של ישראל. לפעמים, כשכל כך שקועים ועסוקים במלאכת האוצרות והעריכה והכתיבה ובאינספור פריטי הארכיון, שוכחים את התמונה הגדולה.

צבי אלחייני: הספר מתעד תרבות חומרית שכמעט נעלמה לחלוטין, הושלכה, עברה כבר כמה גלגולי שיפוצים ושינויים באווירה התזזיתית וחסרת המנוח של ישראל. במובן הזה אני והצוות שעובד איתי מתפקדים כארכיאולוגים חושפים, אבל גם כקברנים

״שוכחים את העובדה שהעיסוק הזה בארכיון ובספרים מצטבר לרקוויאם אחד מתמשך לתרבות לא מאוד רחוקה שנמחקה, תרבות שהיתה חדשנית לזמנה, מבחינה מקומית ובינלאומית, ושחייה היו קצרים מאוד במונחים היסטוריים. במובן הזה אני והצוות שעובד איתי מתפקדים כארכיאולוגים חושפים, אבל גם כקברנים״.

מתוך התערוכה מקום, מוזיאון הרצליה לאמנות, 2018

בסופו של דבר, ״גולדרייך ודה שליט: מקום״ הוא בראש ובראשונה ספר מרתק המספר את סיפור חייהם ועשייתם של שני יוצרים ברוכי כישרונות, שהותירו חותם יקר ערך ומשמעות על העיצוב המקומי. בה בעת, באופן עריכתו הוא משרטט תמונה רחבה ועמוקה הרבה יותר של התקופה בה פעלו ושל מנעד הקשרים תוכניים נוספים, כפי שאלחייני מסכם.

״במובנים רבים הספר הזה, שפורש את המנעד הרב־תחומי המאלף של גולדרייך ודה שליט, תובע את מקומה של התרבות האדריכלית בשדה הרחב של התרבות הישראלית. האדריכלות לא נתפסת בארץ כאחד מענפי התרבות, ונופלת לרוב בין הכיסאות, בין שיח גבוה ומנותק של מנגנוני התכנון לבין שיח שטחי על עיצוב או נדל״ן.

״׳תרבות אדריכלית׳ היא תחום שונה לחלוטין מכל אלה, אבל לצערי עדיין פחות מוכר ודי אזוטרי. היסטוריה של אדריכלות פותחת פתח לתרבות והיא ראי לחברה שהתקיימה במקום מסוים ובעת מסוימת. אנחנו יכולים ללמוד הרבה מהמבט הזה לאחור, וזהו אינו מבט נוסטלגי מתרפק, אלא מבט היסטורי מעמיק שיכול ללמד אותנו רבות גם על העת הזו. די, לדוגמה, להזכיר את הרלוונטיות המטלטלת של הפעילות של גולדרייך נגד האפרטהייד, למאורעות ההיסטוריים המתחוללים כעת בארצות הברית ובעולם״. 

גולדרייך דה שליט: מקום
עורך: צבי אלחייני
הוצאת בבל
עורכת משנה: דיאנה דולב; מאמרים: צבי אלחייני, לואיז בית־לחם, אורנה בן־מאיר, מיכל חכם, איילה לוין; עיצוב גרפי ועריכת דימויים: מיכאל גורדון; עריכת טקסט ותרגום מאנגלית: דפנה רז

The post גולדרייך דה שליט: משאירים חותם, יוצרים מקום appeared first on מגזין פורטפוליו.