רקה האגן למדה עיצוב זכוכית באקדמיה הדנית לעיצוב, ובתום הלימודים פתחה סדנה משלה. ״תמיד עבדתי עם צורה: התרכזתי בזכוכית, יצרתי וניפחתי אותה בעצמי וניהלתי את היצור, אבל לתהליך העבודה נקלעו גם חומרים נוספים. התחלתי מעיצוב פריטים יחודיים, והתפתחתי לכיוון התעשייתי״, היא מספרת.
לפתוח עסק עצמאי ישר לאחר הלימודים זה מהלך די יוצא דופן בדנמרק. איך זה קרה?
״נכון. זה משום שאני לא בן אדם סבלני במיוחד; חשבתי שבמקום להסתובב ולבקש מאנשים שיתנו לי עבודה, או שיעזרו לי למצוא אחת, עדיף שאעשה את הדברים בעצמי. במבט לאחור, כמי שהתחילה את הקריירה שלה ברכישה של סטודיו לזכוכית וניהול עובדים, אני יכולה להעיד שאני לא נהנית רק מהעיצוב עצמו, אלא מהשליטה בתהליך ובמעורבות בכל שלבי העבודה. אני לא מסתפקת בהכנת תוכניות לעוד מותג דני, שיפתור הכל וידאג ליצור״.
״את מנורת השולחן CARTOON עיצבתי בשיתוף אנדראס לונד (Andreas Lund). רצינו ליצור צורה פשוטה אבל האתגר העיקרי היה לכופף את החומר. היצרן בסין חשב שהוא יוכל לפתור את זה בקלות ובזול יותר באמצעות חיבור שתי חתיכות של אלומיניום יצוק, אבל לנו היה חשוב שזאת תהיה חתיכה אחת חלקה. הנסיון שלי בעבודה עם זכוכית הוביל לעבודה עם צורות בפוזיטיב ובנגטיב״.
אני משחקת עם צורות פשוטות, מחפשת ממדים שמתאימים זה לזה ומנסה לחדש באמצעותן. חשוב לי להבין את מלאכת היד ולקחת חלקים ממנה אל תוך העשייה התעשייתית ולהפך, כי לפעמים המכונות התעשייתיות אינן מעודכנות, וצריך לחשוב מחדש על תהליך היצור. לשני ההבטים הללו יש מקום בעבודה שלי
יש בשוק המון מנורות. איך מתחילים עבודה על אחת חדשה?
״זה עניין של הרגשה ושל שפה עיצובית: אני משחקת עם צורות פשוטות, מחפשת ממדים שמתאימים זה לזה ומנסה לחדש באמצעותן. חשוב לי להבין את מלאכת היד ולקחת חלקים ממנה אל תוך העשייה התעשייתית ולהפך, כי לפעמים המכונות התעשייתיות אינן מעודכנות, וצריך לחשוב מחדש על תהליך היצור. לשני ההבטים הללו יש מקום בעבודה שלי.
״בתקופה שבה התרכזתי בעבודה בזכוכית עניין אותי איך לשתות קוניאק, איך להחזיק אותו, ואיך ליצור כוס מושלמת שמנופחת באמצעות הפה. כשאני עובדת עם צורה אני מתחילה מפסל, ולעיתים קרובות חימר עוזר לי למצוא את הממדים והפרופורציות הנכונות. היום אני עובדת לא מעט גם עם מדפסת תלת־ממד: זה מאפשר תוצאות מהירות יותר, וכך איש המלאכה שמבצע את הפרוייקט ואני יכולים לנהל שיחה על בסיס המודל, וללבן סוגיות מקצועיות״.
למרות שהתחלת כמעצבת זכוכית את משתמשת במגוון חומרים: נייר, זכוכית, עץ קרמיקה…
״בניגוד לבעלת מלאכה, מעצבת תעשייתית אינה מחוייבת לחומר מסויים. במשך עשר שנים עבדתי רק עם זכוכית, אבל הסקרנות הובילה אותי לבדוק האם אני יכולה להשתמש בידע הזה גם בעבודה עם חומרים אחרים. את היכולת לבנות צורה תלת־ממדית ולצקת חומר בטמפרטורה גבוהה אפשר להעביר מחומר לחומר. להתרכז בעבודה עם חומר אחד זה כמו לרכוב על אופניים: את אמנם עושה את זה בקלות, אבל דבקה בדרך מסויימת ויכולה לשכוח איך לפתוח את הראש ולספר סיפורים אחרים.
״פרויקט גדול מסוג אחר שאני מעורבת בו כרגע הוא חברת הקרמיקה הדנית שנפתחה בתחילת השנה באי בונהולם. לאחר שכל מפעלי הקרמיקה בדנמרק נסגרו, החלטנו – 18 קרמיקאים ומעצבות – לחבור יחד כדי לפתוח מפעל חדש ולהחיות את התעשייה הזאת. כשאנחנו מייצרים בסין המרחק לא מאפשר לנו לשלוט בתהליך, אבל כשאנחנו מחזירים את מפעל הקרמיקה הביתה לדנמרק היצור נשמר קרוב אלינו, ויש לנו את הפריווילגיה להשתמש בידע ההדדי שלנו ולהוועץ זה בזה בעניינים מקצועיים״.
כל אחד מאיתנו קנה חלק בחברה. זו חשיבה שמבוססת על מודל שיתופי רווח בדנמרק, שכיום משמש בדרך־כלל לדיור. אם תביטי על ההיסטוריה שלנו, חברת מוצרי החלב הגדולה ׳ארלה׳ התחילה בתור קולקטיב, שאיגד חקלאים שרצו למכור את תוצרי המשקים שלהם יחד. במקום שבו אני גרה יש גם התארגנות של קולקטיב מזון, אז אני חושבת שהקולקטיבים הללו נולדים מחדש בדרכים חדשות ומודרניות, בלי הנופך הקומוניסטי
איך זה נעשה?
״כל אחד מאיתנו קנה חלק בחברה. זו חשיבה שמבוססת על מודל שיתופי רווח בדנמרק, שכיום משמש בדרך־כלל לדיור. אם תביטי על ההיסטוריה שלנו, חברת מוצרי החלב הגדולה ׳ארלה׳ התחילה בתור קולקטיב, שאיגד חקלאים שרצו למכור את תוצרי המשקים שלהם יחד. במקום שבו אני גרה יש גם התארגנות של קולקטיב מזון, אז אני חושבת שהקולקטיבים הללו נולדים מחדש בדרכים חדשות ומודרניות, בלי הנופך הקומוניסטי.
״כשיש לי פרויקט שאני מעוניינת לייצר אני מקבלת מהחברה הצעת מחיר, מגישה סקיצות, ואנחנו חושבים יחד איך אפשר להוציא מהן את התוצאה הטובה ביותר. יש לי אפשרות להתייעץ עם קבוצה גדולה של עמיתים בעלי ידע מגוון ואני נוכחת בתהליך היצור. אם אנחנו רוצים שהיצור יהיה קרוב אלינו, ׳hands on׳, שזה אחד העקרונית שהכי חשובים לי בתור מעצבת, אז חברת הקרמיקה הדנית מתאימה לעבודה מהסוג הזה.
״המפעל עושה שימוש באנרגיה בת־הקיימא שמיוצרת באי. שלושת האנשים שעובדים בו במשרה מלאה נמנים על בעלי המלאכה הטובים ביותר בתעשייה. הוא מאפשר יצור בקנה מידה קטן; בלעדיו היה עליך לבחור בין ישיבה בסטודיו הקטן שלך ויצירה של עשרה ספלים ביום, לבין לקיחת סיכון ונסיעה לסין כדי לייצר 10,000. שיטת היצור מותירה יותר מקום לפיתוח, ואפשר לשלב בין התעשייתי לאוונגרדי. יש לזה חשיבות גדולה להיסטוריה של תעשיית הקרמיקה הדנית, ואנחנו צופים שזה יתרום להתפתחות ההיסטורית שלה.
״להחזיק מפעל זה גם קצת מפחיד כי אנחנו צריכים להבטיח שתהיה מספיק עבודה כדי שהוא יוכל להתקיים. לא מספיק שיש לי פרויקט אחת לחמש שנים. אני בעלת חברה ואני צריכה שהיא תעבוד; צריך לנהל את היצור; צריך שתהיה מספיק עבודה לפועלים; אחרת זה יפגע באיכות בעלי המקצוע, ואנחנו רוצים להעסיק את אנשי המלאכה הטובים ביותר, לשמור אותם שמחים ולתת להם פרויקטים שיאתגרו אותם״.
עיצוב סקנדינבי מזוהה בדרך־כלל עם חומרים טבעיים, צורות חלקות וגוונים רכים ומעושנים, אבל כשאת מדברת על המפעל זה מנכיח דווקא את הממד האידאולוגי והסוציאליסטי שטמון בו – עצם זה שאת מדברת על חשיבות רווחת העובדים במפעל וכו׳. איפה נמצאת העבודה שלך בתוך ההקשר של העיצוב הסקנדינבי?
״אנחנו ידועים בכל העולם בהבנה שלנו באסתטיקה לצד היפנים, אבל אני חושבת שעלינו להמשיך להיות סקרנים ואולי גם לעשות לפעמים דברים מכוערים, כדי שלא נהיה נחמדים מדי, חלקים מדי, מושלמים מדי״.
מה הבעיה בזה?
״אין בזה בעיה, אבל אז את יכולה לעשות את אותו הדבר שוב ושוב בלי לחדש. עליך לסכן משהו לפעמים כדי להצליח למצוא דרכים חדשות של יצור, או ביטוי אישי של משהו״.
אם תוכלי לעשות כל דבר בעתיד, מה זה יהיה?
״לא עשיתי מספיק רהיטים, זה משהו שאני רוצה לעשות יותר. אני מקווה שאצליח לפתוח דלתות, להיות חכמה מספיק, ושיהיה לי אומץ ליצור רהיטים שלא ציפיתי מעצמי״.
הראיון מתפרסם בתמיכת:
