הנמלה שבלוגו של עמותת ״בר קיימא״ היא כל הסיפור. אותה חיה קטנה שפועלת בקבוצה למען מטרה שגדולה ממנה פי כמה מונים, היא משל לפעילותה של העמותה הירושלמית, שאמנם שמה לא מוכר לרבים, אך השפעתה על זירת התרבות בעיר גדולה משאפשר להניח. מקומות בילוי, הרכבים מוזיקליים, מוסדות תרבות, גלריות ואמנים עצמאיים; ״בר קיימא״ עומדת מאחורי כולם ומהווה בסיס רעיוני, בית ניהולי, גב כלכלי ואחווה מוסדית לכולם.
הנמלים העמלות שמאחורי העמותה הם נועם כוזר ולידיה מלטין: הוא חבר במפלגת הפיראטים והיא רקדנית בלט לשעבר, שעלתה ארצה מבוסניה. כשהם מספרים על היכרותם, השניים מספרים על ירושלים של פעם, על הימים שבהם האלטרנטיבי פרח ועל האופן שבו הקהילה היוצרת בעיר רק התגבשה.
אך ירושלים פנים רבות לה, והעיר ידעה בעבר מלחמות ותקופות אפופות מתח. ״העיר הייתה עיר רפאים״, נזכרת מלטין בתקופת האינתיפאדה של ראשית שנות ה־2000. ״היית הולך בבן יהודה בעשר בבוקר ולא היה איש ברחוב. אם היו כמה אנשים במעבר חציה, כולם היו מתרחקים אחד מהשני במבטים חשדניים״.
המפלט מהאיום הקיומי היה בחיי הלילה: בר ה״דיוואן״ שניהלה מלטין עם פרישתה מלימודי הבלט באקדמיה, היה אחד הברים היחידים שפעלו בעיר. ״זה היה יותר מוסד תרבות מבאר; התוכן היה יותר חשוב מהאלכוהול. זה היה מקום שהיית מוצא בו אוסף של אמנים, סטודנטים מבצלאל ואנשים טובים״. בין הברמנים שעבדו במקום אפשר למנות את שאנן סטריט וסייד קשוע, ובין הלקוחות שבילו בו בלט כוזר. ״הוא היה הלקוח מספר אחד״, היא מספרת בחיוך.
אך המקלט התרבותי לא שרד את המלחמה, ומלטין נאלצה לסגור את הדיוואן. עם חשבון בנק מעוקל והכורח לפרנס את עצמה, היא החלה לעסוק בהפקה בזירה הבין תחומית, ואילו כוזר התמקד בקולנוע תיעודי. הדיוואן אמנם נסגר, אך הזוג, שהיה מעורב בחיי התרבות בעיר, לא ניתק קשר עם הקהילה שיצר.
המפעל. צילום רפי קוגל
המזקקה. צילום איתמר גינזבורג
״עם הזמן פנו אלינו אנשים עם כל מיני בעיות, גם כמפיקים אבל גם כפעילים בזירה המקומית. ראינו שאין הכרה ואין מקום לקחת פרויקט ולהוציא אותו לפועל בלי הניכוס, ב־כ וב־ח גם כן, של ממסד או גוף כלשהו. לא היה מקום חופשי להתנסות״, מספר כוזר.
״מעבר לזה שמנו לב שהאמנות קצת משתנה עם התשתית המוסדית. היא בנויה לאמן ׳פר מדיום׳: האם אתה אמן או שאתה מוזיקאי. מחזות זמר הם תיאטרון, מוזיקה או מחול? לא היו לרשויות הכלים להתמודד עם שאלות כאלו. החלטנו לפתוח ארגון לקבוצות יוצרות רב־תחומיות״.
שמנו לב שהאמנות קצת משתנה עם התשתית המוסדית. היא בנויה לאמן ״פר מדיום״: האם אתה אמן או שאתה מוזיקאי. מחזות זמר הם תיאטרון, מוזיקה או מחול? לא היו לרשויות הכלים להתמודד עם שאלות כאלו
מלטין: ״מה שכתבנו ב־2004, הן המטרות והן היעדים, זה בדיוק מה שאנחנו עושים היום. כבר אז הבנו שצריך מקום להופעות כמו המזקקה, שצריך גלריה כמו ברבור, שצריך בית אמנים כמו המפעל״.
למנוע מאמנים להפוך למכונות אקסל
שני נסיונות כושלים של הגשת מסמכים נדרשו לזוג כדי להוליד את עמותת הבר קיימא, פרוצדורה שהיום הם עושים באופן יום יומי בהצלחה, לצד פיתוח תשתיות אדמיניסטרטיביות ואסטרטגיות ליותר מ־30 פרויקטים ומוסדות שונים בירושלים. ״המטרה הראשונית היא לתת מעטפת תשתית ובירוקרטית כדי שיהיה אפשר ליצור פרופיל רשמי וכדי למנוע מאמנים להפוך למכונות אקסל״, אומר כוזר.
״כל אחד מהפרויקטים הוא כמו מיני עמותה; משק סגור, עצמאי, נפרד, פוליסות ביטוח ומאזן שונה בבנקאות. כעמותה אנחנו נותנים להם תשתית רוחבית ושיתופית – כולם פועלים על אותו חשבון בנק, לדוגמה. בתכל׳ס, הם יוצרים בינם לבין עצמם שיתופי פעולה, כמו השאלת ציוד או שימוש באמצעים קיימים. הרעיון הוא יצירת קולקטיב של קולקטיבים״.
״בנינו את העמותה באופן אורגני מתוך הצרכים בשטח״, מוסיפה מלטין. ״רצינו מסגרת גמישה, לא להגדיר בעצמנו מה צריך. כשאנשים התחילו להצטרף הבנו לאן הולכים״.
לאן באמת?
מלטין: ״לעצמאות. שאלנו את עצמנו הרבה זמן מה זו עצמאות ומה המטרה של העצמאות, אבל זה תלוי בכל פרויקט ובמה שהוא צריך. יש כאלו שנעזרים בנו לבניית תשתית ויום אחד גדלים ועומדים לבד, ויש כאלו שטוב שנשארים איתנו ובמה שאנחנו מספקים״.
כדוגמה לפרויקט שפרש כנפיים, הם מספרים על דוניא, בית ספר למוסיקה מזרחית לילדים. ״הם הקימו את עצמם אצלנו ועכשיו הגיעו להיות מחלקה בקונסרבטוריון באקדמיה למוזיקה ומחול. היית מאמין? האקדמיה קנתה חמישה עודים לכבודם!״.
תזמורת המהפכה בבניין כלל
גלריה ברבור ביום הפינוי
פרויקט נוסף שעליו דגרה – ועדיין דוגרת – העמותה הוא גלריה ברבור, אותה גלריה שעלתה לכותרות לפני כשלוש שנים סביב אירוח אירוע של שוברים שתיקה. מי שבעיקר לא שתק לנוכח קיומו של האירוע היו שרת התרבות דאז מירי רגב וסגן ראש העיר ירושלים כיום, אריה קינג, שפעלו לפינויה מהנכס שבו ישבה בשכונת נחלאות. המקרה עורר סערה גדולה והגיע לכותרות החדשות ועד לבית המשפט העליון, שדחה לפני כחודשיים את הבקשה של הגלריה להישאר במקומה.
אתם רואים בברבור הצלחה או כישלון שלכם?
״קודם כל הוא לא שלנו. אנחנו עומדים מאחוריהם ב־100 אחוז, הם מתייעצים איתנו ונעזרים בנו, אבל הם מקבלים החלטות משלהם. בכל הפרויקטים אנחנו לא מתערבים בתכנים ומאפשרים חופש פעולה מלא (במסגרת החוק ומטרות העמותה), נותנים גיבוי ארגוני, בירוקרטי וכו׳.
אנחנו עומדים מאחורי גלריה ברבור ב־100 אחוז, הם מתייעצים איתנו ונעזרים בנו, אבל הם מקבלים החלטות משלהם. בכל הפרויקטים אנחנו לא מתערבים בתכנים ומאפשרים חופש פעולה מלא (במסגרת החוק ומטרות העמותה), נותנים גיבוי ארגוני, בירוקרטי וכו׳
״גלריה ברבור פועלת כאחד הפרויקטים בעמותה מאז שנת 2015. אין כזו ישות משפטית ׳גלריה ברבור׳, היא פועלת כחלק מעמותת בר־קיימא. אנחנו מסייעים וסייענו בכל־מיני תחומים, החל בבירוקרטיה הכרוכה בהגשות למשרד התרבות, עיריית ירושלים וקרנות, וכשהחלו הצקות הפוליטיקאים והטרולים סייענו בניהול המאבק הציבורי, וכמובן גם במאבק המשפטי עם ייצוג, ייעוץ וליווי צמוד של עורך הדין יוסי חביליו, כיום חבר מועצת העיריה״.
התרופה היא הקהילה
מגיפת הקורונה תפסה את ירושלים ואת בר קיימא, בדומה לכל עולם התרבות המקומי, לא מוכנים. המדינה נכנסה למצב חירום לאומי וירושלים מבוצרת. עוצר הוכרז על כמה שכונות, העיר חולקה לאזורים ממוספרים והתנועה בינהם הוגבלה עד שנאסרה לגמרי. רחוב בן יהודה שוב ריק בשעות הבוקר והאנשים שהיו בדרכם החיונית תפסו מרחק האחד מהשני במעברי החציה, שני מטר לפחות.
בשונה מתקופות עברו, הפעם לא היה מקום להתנחם בו על כוס בירה, ומובן היה שמצב חירום תרבותי חברתי מחכה באופק. ״סגרנו את השנה שעברה עם 600 אירועים, פרויקטים על הפרק, ושישה מוסדות תרבות מוכרים על ידי משרד התרבות. היה למה לצפות״, מספר כוזר על פעילות העמותה ערב הקורונה.
מלטין: ״בשבועיים הראשונים של הקורונה היינו באטרף. מוסדות שאלו אותנו איך מוציאים אנשים לחל״ת, זה תפס את כולם לא מוכנים. ראינו שרבים פונים אלינו. יש להם רואה חשבון משלהם, אבל הם בחרו בנו״.
כוזר: ״היינו כתובת לכולם, מכל הסקאלה״.
למה פנו דווקא אליכם?
מלטין: ״כי אנחנו יודעים מה קורה אצל כולם. יש לנו התמצאות רחבה בדברים. יחד עם JCU (תרבות בירושלים ללא גבולות), שאיתם עבדתי כשהם רק התחילו, יצרנו את השאלונים להערכת מצב; אחד למוסדות ואחד לאמנים״.
כוזר: ״רצינו לדעת מה שלום כולם ולקבל תמונת מצב רוחבית. על בסיס זה אפשר להבין את המציאות, את מה שהיא דורשת ואת מה שאפשר לייצר ממנה״.
אסיפת העמותה
משרדי העמותה הקודמים עם סמל הנמלה
שאלות על הקף הפסדים, על אופן ביטול פרויקטים ועל תחושות תסכול כללי מהנזכרים קודם לכן, הן רק חלק קטן מהשאלונים המקיפים שהעמותה הוציאה בשיא המשבר. את הערכת המצב העולה מהם הם פרסמו לפני פסח. כשהם נשאלים על תוצאותיהם, כוזר מתאר את התמונה העגומה. ״אחרי החג עלו כל מני הצעות, פנינו לכל מני גורמים שזה עשוי לעניין אותם, שלחנו מייל עם פתרונות מרוכזים לכל דיסציפלינה. אבל זה לא הזיז לאף אחד״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
כדי להמחיש את הניתוק בין הקהילה היוצרת לממסד, כוזר ומלטין מספרים על אחד האירועים המקוממים שלא יישכחו מהתקופה האחרונה, אותו קול קורא שפרסמה עיריית ירושלים הקורא לאמניה להציג עבודות, ללא תשלום, בלשכת ראש העיר. ביקורות רבות עלו מאמנים תושבי העיר ומחוץ לה, לנוכח האטימות של הממסד למצב המעמד היצירתי שפועל בגזרתו.
אך הבר קיימא בנתה לעצמה דרך שאינה תלויה בהסתמכות על הממסד. האופטימיות, הנחישות וחידוד החושים החוזרים ונשנים שמאפיינים את כוזר ומלטין משמשים אותם לפעול כדי להוביל את האמנים שסביבם להבראה משותפת מהמגפה. התרופה, הם טוענים, היא הקהילה.
״ראשית, באופן טבעי ולאור המשבר, אנו עדים לצמצום הכלכלה והחברה וחלוקות חדשות של ׳חיוני׳ ולא־חיוני. המשק יצטמצם לעסקים ויוזמות שעונים על צורך חברתי, ומה שאין בו צורך – יצטמצם או ייעלם. חכמת ההמון פועלת גם ברחוב״, מסביר כוזר.
״שנית, הצורך האנושי בקהילה אל מול המציאות המתגבשת של ריחוק, צמצום מעגלי ׳חשיפה׳ ומפגש, בידוד בינלאומי והתפוררות האמון במערכת הציבורית – אל מול זה גובר הצורך בגיבוש שייכות, זהות וקהילות מקומיות.
הצורך האנושי בקהילה אל מול המציאות המתגבשת של ריחוק, צמצום מעגלי ׳חשיפה׳ ומפגש, בידוד בינלאומי והתפוררות האמון במערכת הציבורית – אל מול זה גובר הצורך בגיבוש שייכות, זהות וקהילות מקומיות
״ושלישית, האינטרנט על נגזרותיו המאפשר לגבש את הקשרים החברתיים למנגנוני פעולה משותפים, ורואים כאלה בשפע עכשיו, בין אם זה קבוצות מאבק או גיוס המונים. המנגנונים האלה מחזקים גם את העסקים והיוזמות הנתמכות וגם את קשרי הקהילות המתגבשות סביבם, וכן באופן כללי את האמון באפשרות לפעול יחד למטרה משותפת״.
אחד האמצעים הפועלים לרשות הקהילה שהעמותה מציעה הוא הבנקיימא, מערך כלכלי עצמאי הכולל כלים אינטרנטיים לניהול כלכלי. לדוגמה ״ביל׳, רובוט עובד העמותה, שאחראי על האינטראקציה המאוסה של תזכורת העברת תשלומים וכדומה, תשתית מבוססת לפתיחת חנות מקוונת, מכירת כרטיסים ושאר הירקות.
לבנק רשימת חברים שתורמים לארגון כ־30 ש״ח בחודש; מדי חודש מחצית מהסכום מוגרל לאחד הפרויקטים הפועלים בעמותה כמענק קהילתי, וכך גם הפרויקטים מעניקים חזרה לקהילה באמצעות הטבות ועדכונים. ״אחת המטרות הראשיות כשפתחנו את העמותה היו מזעור נזקי הביורוקרטיה על אמנות ותרבות, ובראשם מוסר התשלומים הלקוי של שוטף פלוס מצד אחד, וארגונים הלוקים בחוסר שקיפות וניהול כושל של משאבים וכסף מצד שני״.
אתם עובדים עם פרויקטים שאינם נעשים בירושלים?
מלטין: ״הלוואי והיה בר קיימא בירושלים, תל אביב, באר שבע ובכל מקום״
כוזר: ״עד עכשיו המטרה שלנו הייתה לפתח תרבות ירושלמית עצמאית על כל המשתמע, קהילה תרבותית. עכשיו יש פה קהילה, יש פה תרבות, ויתחיל להיות צפוף בקרוב. השנה הוספנו מטרה לפתח את התרבות הירושלמית כמוקד ארצי ובינלאומי, ככה שאם יש פרויקט ארצי – אנחנו יכולים לקבל אותו״.
הסיפור של עמותת בר קיימא הוא סיפור של התאגדות בזמנים קשים; ימי האנתיפאדה, המחאה החברתית ומגפת הקורונה הם רק אירועי רקע למאבק תמידי במציאות שבה אין הנחות. הבית שבנו מלטין וכוזר יוצא דופן בנוף אתר הבניה התרבותי של ישראל, אותו אתר בניה שלרב מתנהל בקשיים, בבלבול ובחוסר תמיכה. התובנות שהוא מעלה, בראשן תפקידה של קהילה בסביבה יוצרת, רלוונטיות כיום יותר מאי פעם. עם שר תרבות חדש, מוסדות שמנסים להתאושש ואווירת תסכול כללית, המודל של ״הבר קיימא״ נראה כמו עמוד איתן שיש לשקול לאמץ בכל סביבה בה חשוב שהיצירה תמשיך להתקיים.
The post ״הלוואי והיה בר קיימא בירושלים, תל אביב, באר שבע ובכל מקום״ appeared first on מגזין פורטפוליו.