אטלס פיזי דמיוני: יעל עצמוני וגורית מגן מפליגות בפיסול וטקסט

חגית:

בוקר טוב יעל וגורית, מה שלומכן בימים מוזרים וחמים אלה?

יעל:

מוזר חם וטוב חגית

גורית:

הי חגית, למעט ילד אחד חולה בבית, הכל ממש בסדר

חגית:

ילד חולה בקיץ, לא כיף. בכלל כל עניין הבריאות הפך פתאום לנוכחות מסיבית

גורית:

נכון, וכל כאב בטן חולף פתאום עושה לי התקף לב קטן

חגית:

איך הייתה העבודה לקראת התערוכה עם כל הרכבת הרים הזו?

גורית:

כשנכנסנו לסגר נכנסנו גם לשיתוק פנימי קטן (התערוכה עמדה להיפתח במרץ). יעל ישבה רגל על רגל במרפסת ואני שתלתי חסות בגינה. לקראת סוף התקופה חזרנו לעבודה בסטודיו ולדיאלוג בינינו. בסופו של דבר נולדו מתוך התקופה הזו ארבע עבודות

חגית:

יעל, את קדרית ופסלת, ראש תחום חומר במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל, עובדת בחומר קרמי ובווידאו, מטפלת בזכרונות ומיפוי אישי, ביוגרפי. גורית, את בוגרת לימודי אדריכלות באוניברסיטת תל אביב, בעלת סטודיו junktion לעיצוב ואמנות, שמתרכז באפסייקל וברדי־מייד, אבל מתמקדת ביצירת שימושים חדשים לחומר.

אתן עובדות פיזית יחד, או כל אחת מביאה את חומריה ונפגשות?

יעל:

אנחנו עובדות כל אחת בסטודיו שלה ואז נפגשות ומדברות על הדברים; משאירות את העבודות אחת אצל השניה וממשיכות לעבוד

חגית:

מעניין הקטע של להשאיר זו אצל זו את העבודה. קצת כמו משמורת משותפת בין הורים – מצד אחד שיתוף, מצד שני תרגיל בלשחרר

גורית:

זה היה הקונספט הראשוני של הפרויקט: כל אחת עושה עשר סירות, מעבירה לשנייה, והשנייה עושה להן מפרשים; מזה התחלנו. מאז הדיאלוג התפתח והתערבב, סירה ומפרש התערבבו, ומהלך העבודה הפך ליותר זורם, אסוציאטיבי ואישי. בנוגע לשיתוף ולשחרור, אנחנו קוראות לזה ״שיתוף פעולה אינדיבידואלי״

חגית:

התבוננתי בתמונות הסירות (אם כי חסר לי קנה מידה) ואני חושבת כמה מעניין שעסקתן בתמה של מעבר, סירה, מסע, זרימה למקומות רחוקים. אולי אתן מחפשות אופציות בריחה?

גורית:

אם כן, אז לא במודע ובעיקר בריחה בראש. הסירה, בשבילנו, יש בה תנועה (או לפחות פוטנציאל לתנועה) וזה אחד הדברים שמשך אותנו

חגית:

איך ומתי התחלתן לעבוד על התערוכה?

יעל:

הרעיון עלה לפני ארבע שנים, במהלך שיתוף פעולה קטן שעשינו. נורא התלהבנו ושמחנו ואז לא דיברנו על זה שנתיים. לפני שנתיים זה עלה שוב והתחלנו לעבוד

חגית:

וכשעלה הרעיון הוא כבר הופיע עם הסירות, או עם המחשבה שיש איזה כלי/נשא, שעליו מתלבשים הביטויים השונים של העבודות?

היה בינינו הסכם לא כתוב ולא מדובר שברגע שהעבודה עוזבת את הסטודיו, היא כבר לא בידיים שלנו (בכל מובן). בקיצור, תרגיל מומלץ לכל אינדיבידואליסט

יעל:

מלכתחילה עבדנו על סירות. הרעיון הראשוני היה לעשות סירות, זו היתה נקודת המוצא. גם מתוך המבניות של סירה ומפרש וגם מתוך הרעיון (המודע חלקית) של התמסרות (אחת לשניה)

חגית:

התמסרות תרתי משמע – בעבודות מזו לזו, וברשות לפעול עליהן, לשנות, לעשות מהן משהו בלתי צפוי. איך התחושה לשחרר שליטה בעבודה הסופית למישהי אחרת?

גורית:

תחושה מוזרה שצריך ללמוד ולתרגל. עם הזמן זה נהיה טבעי וטוב. היה בינינו הסכם לא כתוב ולא מדובר שברגע שהעבודה עוזבת את הסטודיו, היא כבר לא בידיים שלנו (בכל מובן). בקיצור, תרגיל מומלץ לכל אינדיבידואליסט 

יעל:

התחושה בלשחרר שליטה הובילה את הפרויקט למקומות חדשים, שאליהם לא היינו מגיעות בהחלטות משותפות: דבר שיצר שמחה ומרחב עשייה. במשך הזמן המהלכים היו פחות מובנים עם התחלה או סוף, והיו גם תגובות משותפות (חומריות, אני מתכוונת) בתנועת הלוך ושוב בינינו

יעל עצמוני וגורית מגן. צילום: הדס מוטרו

צילומי הצבה: מ״ל

חגית:

בואו נדבר על הכותרת (המדליקה מאוד!) מאין היא מגיעה?

יעל:

מתוך אחד הטקסטים שמלווים את העבודות בקטלוג. הטקסט המלא הוא: ״מבלי שנוכל לצוף / מבלי שנוכל לשקוע / רכבנו על אטלס״. הטקסטים באים להגיד משהו נוסף על הסירה וכתבנו אותם ביחד

גורית:

הרעיון לכתוב טקסטים לעבודות היה של יעל ובהתחלה מאוד נרתעתי ממנו. תוך כדי הכתיבה הבנתי את החשיבות שלהם לעבודות והיום הן נראות לי לא־גמורות בלעדיהם

חגית:

מיהו אטלס? הגיבור המיתולוגי? מרד הנפילים של איין ראנד? אטלס גיאוגרפי של בית הספר, מקום הקינון של פנטזיות מרחקים וחופש תנועה בעולם?

יעל:

אטלס הוא העולם, אטלס הוא מיתולוגי והוא גם קובץ של מפות שמעסיק אותי הרבה שנים ומשאיר אצלי מרחב למסע. אטלס הוא גם מה שכתוב על גלגל השיניים שגורית הציבה כמפרש לסירה

חגית:

מעניין. חזרתי להסתכל עליו – הוא נראה כמו חלק ממכשיר ניווט ישן (איצטרולב)

גורית:

זה גלגל השיניים של הפדלים באופניים

חגית:

נייס

אני מאוד התחברתי לטקסטים. הם לא כותרות, הם ממש קטעי שירה והרהור. וכמו שאמרת – נראים חלק מהעבודות. אולי זה קשור לכך שהעבודות בעצמן פואטיות – לא סגורות לגמרי, משאירות הרבה מקום לדמיון ולאסוציאציה, להפליג

גורית:

זו בדיוק היתה השאיפה בכתיבה הטקסטים, להכנס לאותו מרחב פואטי שסביב העבודות, שאנחנו רואות אותו בהיר וצלול

חגית:

אתן מכירות הרבה שנים, זו פעם ראשונה שאתן עובדות יחד על תערוכה?

גורית:

כן, שיתפנו פעולה בעבר, אבל יותר בקטע של להציג זו לצד זו. זו הפעם הראשונה שאנחנו ממש עובדות יחד

חגית:

אתן מרגישות שהבאתן כאן לידי ביטוי איזו שפה חדשה, משותפת? היברידים שנוצרו מהחיבור בין החומרים הזרים (עץ ומתכת, חמר ואבן) וגם בין הרדי־מייד לעבודת היד

יעל:

עניין הרדי־מייד לפעמים נוכח בכל קשת החומרים לעומת נוכחות חומרית שפועלת בפני עצמה. אני לא יודעת אם לקרוא לזה שפה, אבל בהחלט יש פה חציית גבול באזורים של מה שמכונה נכון, יפה ומוגמר, והולך לכיוון המעשה והכנות של החומר

גורית:

קשה לי להסתכל על הדברים ברזולוציה של שפה חדשה או קיימת, זה קצת זר לי אפילו. בשבילי אופן העיסוק בחומר, בצורה ובחיבור ביניהם בפרויקט הזה היה חדש ובעיקר מאתגר מאוד, והוליד עבודות שהן תוצאה ישירה שלו

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חגית:

בואו נחזור לרגע ההקפאה – עמדתן לפתוח את התערוכה, והכל נעצר. אתן מרגישות שהמצב החדש שנקלענו אליו (אנחנו וכל העולם) מטעין אותן במשמעות חדשה?

יעל:

קשה לומר במדויק, ואולי נצטרך את מרחק הזמן בשביל להבין את המשמעות

חגית:

מהיכרות ארוכת שנים עם העבודות שלכן – גורית (סטודיו ג׳אנקשן) עובדת עם חפצים שאיבדו מערכם, ותמיד רואה בהם שימושים חדשים פוטנציאליים; יעל עוסקת בחומר ויוצאת מהכלים לכיוון הקונספטואלי יותר. הפעם עשיתן משהו אחר לגמרי

יעל:

עבורי המהלך הוא המשך ישיר וקוהרנטי לעשייה שלי בתוך מילון מונחים חומרי ראשוני, שלא מתחשב בגבולות הנכון ומדבר את שפת החומר

גורית:

בשבילי מהלך העבודה עד היום היה ברור: קודם יש את חומר הגלם ובתוכו נמצא הרעיון לעבודה (אני תלויה בחומר הגלם). בפרויקט הזה התהפך מהלך העבודה. קודם היתה לי העבודה (סירה/מפרש) והייתי צריכה למצוא את חומר הגלם. התחלתי לחפש וראיתי כמעט בכל חפץ את היכולת להפוך לסירה ומפרש; גיליתי שכל העולם הוא סירות ומפרשים

חגית:

די מגניב, כשחושבים על זה