עקורים, סדרת הטלוויזיה האוסטרלית שנקנתה על ידי נטפליקס, הזכירה לי את אמירתו של האפיפיור פרנציסקוס על פיה מחנות הפליטים באירופה מזכירים מחנות ריכוז. זו מצוקה חוצת גבולות, תרתי משמע; המחנות פזורים בכל העולם, כולל בישראל – ומסתבר שגם באוסטרליה. כששמעתי לפני מספר חודשים על רכישת הסדרה תהיתי אם המניע היה הרלוונטיות הגלובלית שלה; אבל הסיבה שונה בתכלית.
עלילת עקורים כוללת הצטלבות בין נקודות מבט של מספר דמויות, הפוגשות זו את זו על רקע המדבר הצחיח והמגודר של מחנה הריכוז שעליו דיבר האפיפיור. סיפור הרקע של חלקן נחשף לאט, תוך זינוקים בין ההווה הכלוא והטרנספורמציה שהן חוות במחנה, לבין העבר שהוביל אותן לשם.
לא מדובר רק בסיפורי הכלואים והפליטים, אלא גם של השומרים ומנהלי המחנה, המתמודדים עם חוסר ההומניות של תפקידם. כמצופה, המפגש של מדכא ומדוכא, כולא וכלוא, מייצר קונפליקטים דרמטיים ומוסריים, שבליבם המתח שבין הרצון לחיים חופשיים לבין המערכת הבירוקרטית האכזרית.
איבון סטרהובסקי בהופעה מדהימה. צילומים: נטפליקס
קו העלילה המרכזי עוסק בסופי (איבון סטרהובסקי), אישה מערבית לבנה, שעברה המסתורי והטראומתי הוביל לכליאתה במתקן ההסגר עם הפליטים. הרקע התרבותי שלה ומראה החזותי מבהיר שהיא אינה ״שייכת״ לשם. שלא כמו הפליטים ה״זרים״, כמו האפגניים והאפריקאים, הסיבות להימצאותה שם אחרות; הן קשורות בדיכוי מסוג אחר, בעברה הטראומתי, וביחסיה עם הקרובים אליה.
מבין הפליטים ה״אמיתיים״, רק דמות אחת זוכה לתשומת לב מעמיקה: אמיר (פייזל באסי) שברח מאפגניסטן עם משפחתו בתקווה להעניק להם חיים טובים ובטוחים יותר. בדומה לסיפורה של סופי, גם סיפורו נפרש באיטיות, ובשניהם המתח נובע מכך שהסדרה שומרת על הקלפים קרוב לחזה.
המשותף לכל הדמויות הוא שהן אינן מוצאות את מקומן במרחב שבו הן מצויות – בשום מרחב. במובן זה, השם שניתן לסדרה בעברית, ״עקורים״, הולם אותה יותר משמה באנגלית – stateless – חסרי מדינה או חסרי מצב
שאר קווי העלילה עוקבים אחרי תושבי אוסטרליה מהצד השני של הגדר, אלו האמונים על שמירת הפליטים וארגון המתקן: קם (ג׳יי קורטני), וקלייר (אשר קאדי). כמו הכלואים, הם סובלים מיחסי הכוח במתקן הכליאה. אך בשונה מהפליטים, סבלם נובע מהיותם המדכאים, המקרבנים. הם אנשים מוסריים, לכאורה, בתוך סיטואציה לא מוסרית, והמערכת משחיתה אותם בעל כורחם.
המשותף לכל הדמויות הללו הוא שהן אינן מוצאות את מקומן במרחב שבו הן מצויות – בשום מרחב. לא מדובר רק על הכלואים חסרי המדינה, אלא גם על סופי, שבורחת מהמרחב המשפחתי הביתי, וגם על קם וקלייר, שמוצאים עצמם בתוך מקום שפועל על פי חוקים הנוגדים את עקרונותיהם. במובן זה, השם שניתן לסדרה בעברית, ״עקורים״, הולם אותה יותר משמה באנגלית – stateless – חסרי מדינה או חסרי מצב.
אמיר ומשפחתו, במרדף נואש אחר חיים טובים יותר
קייט בלנשט
צוות השחקנים עושה את עבודתם נאמנה. ״עקורים״ רצופה בהופעות מאופקות ומדוייקות, החל בתפקידי המשנה, בין היתר של קייט בלאנשט ודומינק ווסט, וכלה בגיבוריה. איבונה סטרהובסקי, שמוכרת בין היתר בזכות תפקידה ב״סיפורה של שפחה״, זוהרת כסופי המיוסרת, ונמנעת מהופעה מאולצת ומלודרמטית.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בנוסף למשחק המרשים, ״עקורים״ עושה שימוש מתוזמן היטב בקונפליקטים שבין הדמויות השונות ובינן לבין עצמן. הפרק הראשון שאב אותי אל תוך הפלונטר שכורך את קווי העלילה. לאורך חמשת הפרקים הנוספים ראיתי כיצד את הייאוש הפרטי נכרך בזה של המנגנון הבירוקרטי, ואת הדרך שבה ״עקורים״ חושפת בסבלנות את הסיפורים של גיבוריה. היא מציירת תמונה עגומה ביחס למתרחש בתוך גדרות המחנה ובמרחב הנפשי של הכלואים והכולאים גם יחד, וככל שהיא נפרשת היא גם מגיעה לשיאים שקשה להישאר אדיש אליהם.
הבעיה בסדרה היא שהעמדה שהיא נוקטת כלפי חומר הגלם הפוליטי נותרת צפויה ופושרת: זו טלוויזיה טובה עם אמירה חלולה. הסיבה לכך היא שהיא לא מתמקדת בנרטיב הפליטי, אלא נשענת על הנרטיב הלבן
הבעיה בסדרה היא שהעמדה שהיא נוקטת כלפי חומר הגלם הפוליטי נותרת צפויה ופושרת: זו טלוויזיה טובה עם אמירה חלולה. הסיבה לכך היא שהיא לא מתמקדת בנרטיב הפליטי, אלא נשענת על הנרטיב הלבן של סופי, קם וקורטני.
נקודת מבטה של סופי, לדוגמה, נותרת אנוכית למדי, מנותקת ממה שמתרחש סביבה. היא לא מגוללת סיפור על היחשפות לסבל של האחר, או ניסיון ״ללכת בנעליו״; גם לא של קירוב לבבות תרבותי. הרגעים שבהם סופי מתוודעת לסבלו של האחר נותרים מעוקרים ממשמעות וגם מעטים למדי.
עקורים בוחרת להסתכל על הבעיה מהצד הלא נכון של הגדר
״עקורים״ מעוניינת יותר להראות את הקושי של המקרבנים מאשר את זה של הקורבנות. כמה נורא זה לחזור הביתה למיטה חמה ומשפחה אוהבת אחרי יום של דיכוי עצורים במדבר צחיח; כמה קשה זה לקבל החלטות לא מוסריות ולגזור גזירות על הפרטים החלשים וחסרי האונים ביותר; כמה לא נוח זה לזעום ולשנוא. אין זה אומר שהכאב והטראומה אינם אמיתיים, אך יש משהו מנותק מוסרית בקירבונם של המקרבנים.
במובן זה, עקורים מקפידה לשמור על מרחק זהיר בין הצופה לבין החומר ההיסטורי והפוליטי שממנו היא שואבת השראה. זהירות זו מדרדרת אותה לכישלון בנקיטת עמדה מוסרית: היא מרחמת על צופיה, הצופים מהצד בעולם שבו הסבל המיוצג נוכח וקיים.
אם עולה כאן מסר כלשהו הוא ש״הכיבוש משחית״, או שלהיות חסר מקום, חסר מולדת, היא חוויה קשה מאוד. זו עמדה צפויה ולכן גם חסרת שיניים. הסדרה נראית טוב ומשוחקת נפלא, אבל בדומה לגיבוריה, היא כלואה בין גדרותיו של שטח קטן מדיי, ולא מצליחה לחצות את גבולותיו.
עקורים
יוצרים: קייט בלאנשט וטוני איירס
אוסטרליה, 2020
נטפליקס
משחק: איבון סטרהובסקי, פייזל באסי, ג׳יי קורטני, אשר קאדי, מרתה דוסלדורפ, דומינק ווסט, קייט בלאנשט
The post עקורים בנטפליקס: כשהמקרבנים מתקרבנים appeared first on מגזין פורטפוליו.
