פזה (Peza) ונואר (Noir) הם ״רייטרים״ – כותבי גרפיטי – שגרים בעיר ניאו אפולוניה. פזה מגיעה מרקע של כתיבה ברחוב בסגנון אירופאי, ויש לה סטודיו וחנות ספריי. נואר הוא מהגר מברזיל, שמגיע מרקע של כתיבת Pixacao (מבוטא פישסו, המקבילה הברזילאית לגרפיטי), חי בסקוואט (בית נטוש שאליו פלש) ואוהד כדורגל פנאט.
כך, כשבן משיח – רייטר ואמן – מספר על השניים, לוקח זמן להבין שמדובר בתיעוד מומצא של דמויות פיקטיביות וב״טייק״ על עיר דמיונית שבה הן מתגוררות. ניאו אפולוניה, שם העיר, הוא גם השם שהעניק משיח לפרויקט היצירה האישי שלו, שנולד ״מהרצון לקחת את סצנת הגרפיטי עוד צעד קדימה. אני עוקב אחר סצנת הגרפיטי ואמנות הרחוב במקומות שונים בעולם ומרגיש שדרכה אני מקבל מושג על המצב החברתי והפוליטי שקיים בהם, למרות שפיזית לא הייתי שם. אני מאמין שהיא משקפת אותו״.
נואר
פזה
העיר, לדבריו, היא גם זו שעומדת במרכז הפרויקט שיצר, כשבאמצעות גוף העבודות של תושביה פזה ונואר, התדמית שלהם והטקסטים שהם כותבים, הוא מנסה לספר את סיפורה. ״פזה ונואר הם בעבורי סוג של אלטר אגו. אני לא מסתפק בלחתום את שמותיהם על העבודות ׳שהם יוצרים׳, אלא גם מתלבש ומסתפר כמוהם״.
הבחירה בניאו אפולוניה כעיר מגוריהם, הוא מוסיף ״מעניקה לפרויקט רובד נוסף בגלל ההדהוד של אפולוניה העתיקה, עיר פניקית במקור, שככזו מגלמת בתוכה הקשרים ליוון העתיקה כערש התיאטרון, האמנויות והמוסיקה״.
לא אמנות רחוב: ונדליזם
משיח, יליד פתח תקווה שגדל ברעננה, מתגורר בשלוש וחצי שנים האחרונות בחיפה, שאליה הגיע ״בגלל הציוריות שלה, שמבחינתי מהווה פלטפורמה ליצירה ולעשיית אמנות״. כשהוקמה בעיר קבוצת הקרן, קבוצת אמנים שחותרת לחקור השפעות של תנועות אמנותיות על חיי העיר ופעילותה מכוונת לכך, הוא הצטרף אליה.
״לכל אחד מחברי הקבוצה יש חלל עבודה משלו, במקביל לחלל מרכזי שבו אנחנו מקדמים פעילויות משותפות שקשורות לאמנות ולקהילה. הקבוצה מתנהלת כאקו־סיסטם ומכילה את עצמה כלכלית על ידי קיום ערבי תוכן סביב נושא האמנות, שמשולבים עם בר, אוכל ומוסיקה על בסיס התנדבותי של אנשי הקהילה״.
לציור, הוא מספר, נמשך כבר מילדות ובמהלך השנים אף למד פה ושם במסגרות פרטיות שונות. לימודי אמנות מסודרים לא עמדו מבחינתו על הפרק. ״אני אוהב ללמוד דרך הרגליים; לגלות לבד את מה שאני לא יודע ואיפה אני יכול להשתפר. בסוף שנות העשרה נחשפתי לגרפיטי, התחלתי להיות ער לו ולחקור אותו, ומשם הדברים התגלגלו והפכתי להיות חלק מהסצנה״.
זה לא ונדליזם במובן הסמנטי והרווח שנכרך עם פגיעה מכוונת, זדון ולעג, אלא במובן שהוא לא חוקי ומתבצע ללא הרשאה וללא בירוקרטיה של אישורים. לוונדליזם יש אתיקה משלו, שאף היא מן הסתם אינה גלובלית ואינה עונה על תפיסות אתיות מקובלות
הוא מגדיר את עצמו כאמן סטודיו שבחר לעסוק בגרפיטי כתמה מרכזית, ומדגיש כי לא מדובר באמנות רחוב אלא בוונדליזם. ״זה לא ונדליזם במובן הסמנטי והרווח שנכרך עם פגיעה מכוונת, זדון ולעג, אלא במובן שהוא לא חוקי ומתבצע ללא הרשאה וללא בירוקרטיה של אישורים. לוונדליזם הזה יש גם אתיקה משלו, שאף היא מן הסתם אינה גלובלית ואינה עונה על תפיסות אתיות מקובלות.
״כוונדליזם של תנועת רחוב הוא אינו מחובר להיסטוריה ׳הרגילה׳ ולערכים שהתפתחו על בסיסה ונבעו ממנה, והקודים האתיים שלו נובעים מהוויית העשייה ומאופן התנהלותה. אלה קודים שנשענים על כללים של תחרות רבה, התפתחות, נוכחות והתמדה, שהם חשובים בעולם של הרייטרים וקשורים גם להבטים אסתטיים.
״עם זאת, אני לגמרי מודע שיש מי שאימצו את הגרפיטי ככלי לביטוי מחאה, כמו גם לעובדה שכמו כל זרם אמנותי חזק ובעל נוכחות משמעותית, יש שיגידו חתרני, גם הגרפיטי מאד שקוע בעצמו. לעוסקים בו יש נטייה לשכוח שקשה להבין את הדברים מבחוץ ושזה גם לא מעניין את מי שלא שייך אליו״.
פזה
נואר
כמי שלצד היותו רייטר בפועל מגלה עניין רב בחקר הגרפיטי על כלל הנישות והזוויות השונות שלו ברחבי העולם, ותדיר דואג להתעדכן במתרחש, את ההשראה שלו לפרויקט ניאו אפולוניה שאב משיח במידה מסוימת מסשה ברון כהן ובעיקר מדמותו של רמלזי (Rammellzee), שהיה רייטר, אמן חזותי, פרפורמר ומוסיקאי היפ־הופ אמריקני בשנות ה־70 בניו יורק.
״רמלזי פיתח סוג של מיתולוגיה שמורכבת מדמויות שהמציא, התחפש אליהן ויצר סביבן סיפור וחיים. לדוגמה, חלק מהסיפור היה איך רייטרים מצאו את הסוד של הכתב שמאפיין את כתבי הקודש הנוצריים״. כמו רמלזי וברון כהן, כך גם אצל משיח לממד ההתחפשות יש משמעות כממד מרכזי בפרויקט, כשהיצירה תחת זהותם הבדויה של פזה ונואר מעניקה לו, לדבריו, חופש לבצע מהלכים אמנותיים.
פזה ונואר באים מרקע של כתיבה אבל מנסים למצוא את דרכם לעולם האמנות. הם בוחרים לעבוד ביחד על מנת לגלות את עצמם כאמנים, והגרפיטי מספק להם רקע וניסיון בציור. הם מגיעים מקצוות שונים של הסצנה
״פזה ונואר באים מרקע של כתיבה אבל מנסים למצוא את דרכם לעולם האמנות. הם בוחרים לעבוד ביחד על מנת לגלות את עצמם כאמנים, והגרפיטי מספק להם רקע וניסיון לעסוק בציור. הם מגיעים מקצוות שונים של הסצנה; פזה, שמייצגת את הסגנון האירופאי, עושה שימוש בפחיות צבע איכותיות ומרשה לעצמה למלא חללים גדולים בצבע. היא מציירת כמו שהיא כותבת ועושה גם עבודות דיגיטאליות.
״נואר, לעומתה, מייצג סביבה אלטרנטיבית בנוף הגרפיטי, שהתפתחה בנפרד בדרום סאו פאולו בברזיל. הוא מצייר כמו שהוא כותב, בשיטה שמאפיינת את הפישסו: שימוש ברולרים קטנים; אותיות מוזרות, כמו קיריליות משהו; ותמיד על טהרת הצבע שחור. מדובר באסתטיקה ייחודית ובמשהו שהוא יותר תופעה מאשר זרם אמנותי״.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
ככלל, בהתייחס לתמונת המצב של הגרפיטי בעולם, משיח מקפיד לעמוד על ההבדל בינו לבין אמנות רחוב ועל הקונספציה המוטעית שקיימת לגביו. ״אמנות הרחוב טרחה להסביר את עצמה לאורך השנים. היא יותר נגישה, ועם הזמן נהנית מיותר לגיטימציה ונכונות לקבל אותה, אפילו במוזיאונים.
״הגרפיטי מעולם לא עשה זאת, אבל היום גם הוא מצליח לתקשר את עצמו טוב יותר מבעבר וחווה סוג של ׳פריחה׳ במובן של יותר קבלה״. באשר לו, או שמא באשר לפזה ונואר, הוא מספר כי בקרוב תצטרף אליהם תושבת נוספת של ניאו אפולוניה, והשאיפה שלו/שלהם היא ״להצליח עם העשייה ולהמשיך לספר את סיפורה של העיר״.
The post פזה ונואר מגיעים לאפולוניה החדשה appeared first on מגזין פורטפוליו.
