דור פזואלו: ״זה כדורגל, אתה לא מצפה לרגע כזה״

בחודשים האחרונים מלווה דור פזואלו את קבוצת הנערות של מועדון הכדורגל הפועל קטמון ירושלים. עם המצלמה, הוא תיעד אותן מסתערות אל השער, מקיפות את המגרש באימונים וחוגגות כקבוצה הישגים. את התמונות האהובות עליו צילם במשחק נגד קבוצת הנערות של הפועל רעננה. מוצגת בהן שחקנית צעירה, עוטה מדים אדומים, שמקבלת מאביה מעיל לחורף הירושלמי הקפוא.

״הרגעים האלה בין השחקניות לאבות ממש תפסו אותי״, מספר פזואלו. ״ראיתי את השחקנית עם הפרצוף הזה, משהו ספורטיבי ונטול מגדר. פרצוף טיפה לוחמני, משהו שצועק ׳אני פה, תמסרו אלי׳. היא הייתה מאוד טובה ונלהבת, הכי בתוך העניינים.

״וברגע אחד כשהיא יורדת מהמגרש אבא שלה שם עליה את המעיל. הייתה כאן דואליות קסומה: הן ספורטאיות מקצועניות לגמרי ומשחקות מעולה, ובשריקת הסיום הן יורדות מהדשא והן גם הילדות של אבא ואמא. הן יכולות להשתחרר בתוך המגרש, לא להיות מה שמצופה מהמגדר שלהן אלא להיות הן״.

שובל קדמי

פזואלו הגיע בפעם הראשונה באוקטובר האחרון למפגש של הקבוצה הירושלמית, שבמסגרתה מתאמנות פעמיים בשבוע מתבגרות בנות 13 עד 15. הוא ליווה אותן באימונים ובמשחק אחד עד פרוץ מגפת הקורונה בפברואר, אז נעצרה עבודת המועדון (שחודשה בחודש שעבר). מבחינתו הפרויקט הוא סוג של חזרה לעבר: עד גיל 16 שיחק פזואלו כחלוץ בקבוצה הכדורגל של בית״ר ירושלים.

״הייתי כולי בתוך זה, אימונים בארבעה או חמישה ימים בשבוע ובהפסקות בבית הספר. בגיל 16 נפצעתי ולא יכולתי להמשיך יותר לשחק, אבל האהדה לכדורגל נשארה. כשהתחלתי לצלם חשבתי איזה דברים נוגעים אלי והתשובה הייתה מן הסתם כדורגל. אבל לא רציתי לצלם סתם משחק, חיפשתי משהו מעבר. כשאתה מתאמן בקבוצה יש הווי משמעותי באימונים ובמפגשים״.

בגיל שלהן הייתי שחקן ואני יכול להשוות מנקודת המבט שלי. לא חיפשתי את ההווי המקצועי, חיפשתי את ההווי של בנות נוער שמתאמנות בקבוצת נוער מקצוענית

קרובת משפחה צעירה של פזואלו מתאמנת בקבוצת הנערות של הפועל קטמון, ודרכה הגיע אל ההורים והנהלת הקבוצה. התגובות הביעו התלהבות, ומהר מאוד הדלתות נפתחו בפניו לצלם אימונים ומשחקים. ״זה היה מקום להשוות איפה המשחק שלהן ביחס למה שאני הכרתי כנער. זה התחבר כי בגיל שלהן הייתי שחקן ואני יכול להשוות מנקודת המבט שלי. לא חיפשתי את ההווי המקצועי, חיפשתי את ההווי של בנות נוער שמתאמנות בקבוצת נוער מקצוענית״.

שירה דוד ושני עמיאל

הדס מדלל

ליאן יוסף ויעל דודיאן

לא הייתה לו תחרות רבה על הנושא: ענף כדורגל הנשים בישראל זוכה לחשיפה נמוכה בהשוואה למקבילתו הגברית, אפילו בקבוצות הבוגרות. וכשמדובר בקבוצת נוער, פזואלו היה הצלם היחיד בסביבה.

״ההורים ממש שמחו לקבל את התמונות וחלק מהשחקניות התלהבו. לפני זה אף פעם לא הייתי במשחק של נשים, כששיחקתי היו לנו משחקי אימון מול הבוגרות של בית״ר. רציתי לראות מה אני מרגיש מול זה ולתרגם לאחרים שיראו גם. רציתי להראות שהן כן רציניות, שהמשחק בלב שלהן בדיוק כמו אצל נערים. ורציתי לבדוק את העניין של המגדר, אם באה לידי ביטוי אצלן נשיות או גבריות״.

הילדה של אבא

פזואלו בן 34, נשוי, נולד וגר בירושלים. הוא התחיל לצלם בגיל 17. ״זה היה לגמרי במקרה. הייתי במגמת תיאטרון בתיכון ובאיזה אירוע משפחתי אמא חיברה אותי עם קרובת משפחה שהתעסקה בזה. הייתה לה בבית מצלמת SLR והיא נתנה לי לצלם איתה.

״הלכנו לים וצילמתי וזה היה פשוט… היה שם איזשהו חיבור שאני לא יודע להסביר עד עכשיו. כבר אז הוא היה כל כך משמעותי, התחושה הזאת של להחזיק את המצלמה וליצור עולם בתוך המסגרת״.

בצבא צילם בזמנו הפנוי, אך בחר ללמוד מדעי המדינה ולימודים לטינו־אמריקנים ובסוף הגיע לעבוד עם עמותות והמגזר השלישי. הצילום נשאר בצד תקופה ארוכה. ״עשיתי תואר שני בניהול מלכ״רים וחשבתי שזה יהיה הכיוון שלי כאדם בוגר. אבל הרגשתי שחסר לי את הניצוץ. לפני שנה החלטתי לעזוב את העבודה האחרונה שהייתה לי וחזרתי להיות צלם בעסק שהקמתי.

״מאז אני כל כולי בצילום בלי הפסקה ונהנה מכל רגע. זו הפעם הראשונה שאני מרגיש שאני מגשים את הייעוד שלי בחיים. קראתי לעסק ׳החיים עצמם׳ כי אחת המחמאות הכי מיוחדות שקיבלתי הייתה כשאנשים אמרו ׳צפינו בתמונות והרגשנו שאנחנו שם׳. זה מה שאני רוצה לעשות: להיות צינור עם המבט שלי ולהעביר את הדברים הלאה״.

נגה אשכנזי ושובל קדמי

נועה חיים עמיאל

טל ביהם ערן

כך, הרגעים הספורטיביים במהלך המשחק לא עומדים במוקד התמונות של פזואלו. ״לא רציתי לצלם גולים, בעיטות בכדור או רגעים שאנחנו רגילים לראות בתמונות של המשחק עצמו. רציתי את ההווי, רגעים של ׳הילדה של אבא׳. אני מקווה שלא יכעסו עלי על המשפט הזה אבל ככה הרגשתי.

רציתי את ההווי, רגעים של ״הילדה של אבא״. אני מקווה שלא יכעסו עלי על המשפט הזה אבל ככה הרגשתי. שנייה אחרי שהן יורדות מהמגרש ההורים מחבקים אותן ומניחים עליהן מעיל בקור הירושלמי, והן מתמסרות לזה

״שנייה אחרי שהן יורדות מהמגרש ההורים מחבקים אותן ומניחים עליהן מעיל בקור הירושלמי, והשחקניות מתמסרות לזה. לא ציפיתי לזה מראש כי לא רואים את זה אצל בנים. שם אתה חייב להראות הגבר הקשוח מההתחלה ועד הסוף, אתה חייב לשדר שאתה הבוס. אולי יש שם איזה חיבוק מההורים בסיום, אבל משהו הרבה פחות אוהב בין הורה לילד״.

אתה חושש לחצות את הקו העדין בין להשמע שוביניסטי לבין זה שהשחקניות האלו תמיד נמדדות בהשוואה לבנים. זה העסיק אותך גם בזמן הצילומים?

״כן, זה עבר לי בראש. אני לא מדבר עליהן כי הן נערות, אבל אחרי הכל הן נשים ואני גבר. ואם אני תופס תמונה שבה מישהי נראית יותר אישה ויפה, יכולים להאשים אותי שצילמתי תמונת דוגמנות סקסיסטית וזו לא הכוונה שלי.

״מצד שני אלו העובדות, הן נשים ואפשר להתמקד בנשיות שלהן בתמונה. הייתה תמונה שצילמתי של אחת השחקניות שעומדת ומסדרת את הקוקו שלה. אם היא לא הייתה במדי הכדורגל זו הייתה יכולה להיות תמונה של נערה מאוד חמודה ברחוב. אבל היא מעניינת בדיוק כי זה במשחק כדורגל, במקום שאתה לא מצפה לרגע כזה.

״אתה מצפה מהשחקניות להיות קשוחות, שלא יהיו עדינות. בתמונה שבה ההורים מניחים עליהן מעיל, אתה מצפה שלא יהיה להן חם – אנחנו הרי מכירים את הסטריאוטיפ שלנשים תמיד קר. וזה מתחבר לעניינים המגדריים שרציתי לבדוק אם קיימים אצלן״.

סתיו אטיאס

שובל קדמי, מלאק ברקאת, יעל דודיאן

נועה חיים עמיאל

נגה אשכנזי

החוויה שעבר כנער בבית״ר הייתה שונה לתחושתו ממה שקורה בהפועל קטמון ירושלים. אולי זה קשור גם באופי של המועדון, שמנוהל על ידי האוהדים שלו ומקדם מאבק בגזענות, אלימות והומופוביה בספורט. ״לא היו צעקות, לא היו קללות. לא אגרסיביות. אני חושב שזה משהו שהפועל קטמון מטפחים אז זה בא ביחד.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״באימונים שלי כנער זה היה אחרת, אולי כי היינו בנים או שזו תקופה אחרת. היו הרבה יותר קללות: המאמן היה מקלל אותנו, היינו מקללים את השחקנים של קבוצות האחרות. הורים היו מקללים שחקנים. במשחק אחד עמדתי בצד של האוהדים היריבים וההורים לא הפסיקו לקלל אותי. הייתי בן 15, זה זיכרון מאוד לא נעים שנשאר.

״ובקטמון לא הרגשתי את זה בכלל: להפך, היה כל הזמן כבוד. הורים של קבוצה אחת מחאו כפיים לשחקניות של השנייה. כולם ביחד, אווירה מאוד נעימה. זה כיף, זו האווירה שצריכה להתקיים במועדוני ספורט״.

יש דברים שאתה מרגיש שהתפספסו לך?

״רציתי להראות שהכדורגל של קטמון הגיע מהשכונה והוא בלב השכונה, רואים את זה בבניינים ברקע ובגרפיטי שיש שם. יש תמונה שצילמתי ששחקנית של הקבוצה השנייה נפלה ונפצעה. בדרך כלל מתעלמים וממשיכים הלאה, אבל שם הן עצרו ועזרו לה. אז רציתי להראות העולם של השחקניות, עם כל הסתירות והצדדים השונים שמתקיימים יחד. עדינות ואגרסיביות, מקצוענות וגם סחבקיות.

״בתור צלם אני מנסה להעביר את העולם כמו שהוא, שתדעו שהוא קיים. אז תבואו למשחקים, תקנו מניות בקבוצה, תרשמו את הבנות שלכם להתאמן בקטמון. אין סיבה לחנך אותן לאהוב דברים אחרים או למנוע מהן גישה לכדורגל כי הן בנות. הן אוהבות את זה ומגשימות את עצמן. ומבחינתי הפרויקט הזה ממש לא גמור. רציתי לעשות תערוכה ולעשות ספר ואולי זה עוד יקרה״.