20 ומשהו // ארבל שטיינר

ארבל שטיינר (Holy Era), אמנית רב תחומית. בת 26, מראש העין במקור, כרגע גרה בחיפה.

לא החברה של האמן

Holy Era התחיל כשם במה מגיל צעיר, הייתי חותמת אותו על ציורים וסיפורים, ואז כשהתחלתי לעשות גרפיטי זה היה הכי טבעי להמשיך איתו. התחלתי להתנסות בציורי קירות בגיל 17: בן דוד מלוס אנג׳לס היה שולח לנו תמונות גרפיטי שהוא עשה, אמא שלי נסעה לבקר אצלם וחזרה עם ספר של בנקסי, זה הדליק אותי ממש.

לא ידעתי כלום, רק שמשתמשים בספריי. למדתי הכול לבד: לא הכרתי אף אחד שעושה את זה, אז הייתי הולכת לבניינים נטושים ומציירת שעות. עכשיו אני לא מעזה להיכנס למקומות כאלה לבד, אז לא היה בי פחד.

היום יש סביבי יותר חברים שתומכים, אבל בהתחלה הייתי מרגישה את ההבדל בתור אישה. היה לי חשוב לטפח כל קשר שנוצר, כי לא היה לי עם מי לצייר. המון פעמים הרגשתי שדוחים אותי, או שאם מתחילים איתי ואני לא נענית (כי אני רוצה לצייר ולא לשכב עם אף אחד) לא היו מזמינים אותי שוב.

Not The Artist's Girlfriend

היה מישהו שעשה פרויקט ציורי קיר, ובשביל לקבל מימון הוא אמר שאני משתתפת, ושאני בת זוג של אמן אחר מאוד נחשב. אנחנו חברים אבל לא היינו בני זוג. זה חירפן אותי, כי זה בדיוק הפוך ממי שאני, ממה שאני מייצגת.

״זה בשבילך, בשביל לקדם אותך״, הוא אמר, ״זה טוב שתהיי ב׳ניים־דרופינג׳ הזה״; לא אני בפני עצמי. מאוד כעסתי, ואז עשיתי את העבודה Not The Artist's Girlfriend. זה יצא מתוך התסכול האישי שלי, אבל אני חושבת שהמון בחורות יכולות להזדהות עם זה שאת ״בצל של״ או רלוונטית רק בגלל שאת קשורה למישהו.

לא מתפתחת, רק שורדת

סרט האנימציה הראשון שעשיתי היה פרויקט הגמר שלי במגמת אמנות בתיכון אלון לאמנויות. באופן אינטואיטיבי נמשכתי למקום הזה. עשיתי סטופ־מושן, פיקסלציה, בשילוב עם ציור, מאוד אקספרימנטלי. לא ידעתי מה אני עושה ובדיעבד זה היה ממש טוב.

אחר כך התחלתי ללמוד במחלקה לאמניות המסך בבצלאל. נגענו בכל כך הרבה תחומים ונפתח לי הראש, אבל באמצע השנה השלישית החלטתי לעזוב. היה מאוד קשה בירושלים: דקירות, פיגועי דריסה, זה היה אינטנסיבי בשבילי.

היה מאוד קשה בירושלים: דקירות, פיגועי דריסה, זה היה אינטנסיבי בשבילי. מימנתי את הלימודים לבד, אז היה לחץ גם מהמקום הזה. התחלתי להרגיש שאני לא מתפתחת, רק שורדת, זה הרגיש שכדאי לשחרר

מימנתי את הלימודים לבד, אז היה לחץ גם מהמקום הזה. התחלתי להרגיש שאני לא מתפתחת, רק שורדת, וגם לא הייתה רוח גבית מהמרצים. זה הרגיש שכדאי לשחרר. זה לא היה קל, אבל זו הייתה החלטה טובה בדיעבד, ומאז אני משתדלת תמיד להקשיב לעצמי.

לאמץ את המקריות

אני תמיד אתכנן ציור קיר לפני, למרות שבדרך כלל הרעיון יתפתח מדבר מקרי. לדוגמה, בעבודה Can't believe I ate that, הרגשתי בודדה ומאוכזבת מאנשים שהיו בחיים שלי. אמא של בן זוגי סיפרה שחברה אמרה לה פעם – אל תאמיני לכלום, It‭'‬s chocolate cover shit, וזה זרע את הרעיון בראש.

Can't believe I ate that

Les Femmes, תערוכה של La Manufacture, ארטיסט רזידנסי, שוויץ

כל הדברים יוצאים בצורה אינטואיטיבית ומתפתחים מעצמם, רק אחר כך אני מבינה את המשמעות שלהם. קורים גם הרבה דברים כשמציירים בחוץ. עשיתי בירושלים ציור קיר כחלק מתערוכה שהצגתי, ואני זוכרת שהייתי חסומה, לא ידעתי מה לצייר. החלטתי לבחור מהסקצ׳בוק. זה היה מאוד אינטואיטיבי; ציירתי אישה עם כיסוי ראש.

התערוכה הייתה בתוך חנות סקייטבורדים, והדימוי הזה לא היה קשור אליהם, אף אחד לא הבין למה אני עושה את זה. תוך כדי שאני מציירת פתאום קלטתי כמה בנות חרדיות ניגשות אליי ומתרגשות מהציור. אף פעם לא היה להן ייצוג כזה בעיר. דווקא במקום שמנסים להחביא אותנו, פתאום הכול התחבר לי. שם התחילה סדרת ציורי הנשים.

מים המלח לכרתים ואתונה

העבודה ״400 שנים במדבר״ נעשתה ברזידנסי בים המלח. שלחו לי תמונה של הקיר, ראיתי שהוא מחולק והתבאסתי קצת. אבל אז אמרתי או קיי, יש כאן חמישה פריימים, אני אעשה מזה אנימציה. לא ידעתי שיש סימני יריות על הקיר, וזה מוסיף נפח לעבודה.

הבחורה עם הכאפיה הולכת באינסוף שבין הכדורים, זה ממש סימבולי למציאות שלנו; וזה גם אחד הקעקועים הראשונים שעשיתי. בהמשך עשיתי את Wake up call ברזידנסי בספרד. חשוב לי לעשות דברים מקומיים, שאני מרגישה מחוברת אליהם. זה היה בעבר מקום של נזירות, ומשם הרעיון של הנזירה שמצלצלת בפעמון.

400 שנים במדבר. פרויקט 430, ארטיסט רזידנסי, חוף קליה, ים המלח

Mother/Land, ארטיסט רזידנסי Lakkos Project. הרקליון, כרתים

צילום: בקי האגן־הג׳יר

כשחזרתי משם לארץ לא מצאתי את עצמי. חיפשתי עוד רזידנסי ומצאתי אחד בהרקליון בכרתים, מקום ממש פצפון. לפני שהגעתי לשם הייתי באתונה, שהיא קצת כמו שילוב בין ישראל, אירופה והודו: מלא גרפיטי, ערבוב תרבויות מטורף, המון עוני. כמות הילדות שראיתי עם התינוקות שלהן היא בלתי נתפסת.

הייתה שם מחאה על זה שהממשלה מפנה בניינים נטושים שגרים בהם פליטים וצוענים. היה קשה להתעלם מזה, אבל היה בזה גם משהו טוב, כי את רואה משהו אמיתי. הקיר שבחרתי לצייר עליו, הסתבר, היה חלק מבית שגרה בו משפחה שפונתה לא הרבה לפני. בזמן שציירתי המון אנשים נגשו אליי ואמרו כמה זה חשוב ומעלה את המודעות, זה היה מאוד מרגש. זה עדיין שם, ויש לזה תנועה ברשתות החברתיות, אנשים כותבים לי שיש לזה המון השפעה.

שלושה סקצ׳בוקים, אחד לכל עיר

מגיל צעיר אני אוהבת להתעסק בהרבה מדיומים, וזה תמיד נגע במקומות אישיים. בשנים האחרונות אני מקשרת יותר את החוויה שלי בתוך כלל, ולא רק את מה שעובר עלי בפנים. אני מציירת הרבה מהתבוננות, או שאני מצלמת.

בתקופה שלמדתי בירושלים בן הזוג שלי היה בחיפה והמשפחה בתל אביב, היו לי שלושה סקצ׳בוקים, אחד לכל עיר. הייתי מציירת בכל אזור את מה שאני רואה, ופתאום מצאתי הרבה יותר הזדהות בדימויים מבחוץ. הגעתי למקום שאני רוצה להעביר סיפור יותר חד.

אם העבודות מתקשרות לדברים פוליטיים, זה בגלל שזו המציאות שאני חיה בה. כמובן שיש עבודות שמעבירות ביקורת, אבל זה תמיד מתחיל מהמקום האישי

אני באה ממקום הומני, ומזדהה. אם העבודות מתקשרות לדברים פוליטיים, זה בגלל שזו המציאות שאני חיה בה. כמובן שיש עבודות שמעבירות ביקורת, אבל זה תמיד מתחיל מהמקום האישי. אני מפחדת לגעת במקומות שהם רק להעביר מסר, כי אז אני לא אמצא את עצמי בתוך זה, ואני לא אדע מה אני עושה.

באתי פתוחה והתאהבתי לגמרי

בן הזוג שלי הוא חיפאי, וכשעברתי לחיפה מירושלים זה היה מעבר מהכי ״אינטנס״ להכי רגוע. נראה לי שזה המקום הראשון שאני מרגישה בו מחוברת ברמה שאני רוצה להישאר. כל מקום שהייתי בו עד היום הרגיש לי מאוד זמני, ואולי זה מורגש גם בעבודות.

מאיזושהי סיבה הייתה אוירה כללית שהקורונה היא התקופה הכי טובה לאמנים. אני בעיקר כתבתי הרבה ושמעתי מוזיקה, לא עבדתי יותר מדי: רציתי, אבל לא זרם לי, ולא נלחמתי בזה. אחרי הרבה שנים של נסיעות, להיות בכמה מקומות בו זמנית, פתאום להיות בבית היה רגע של נשימה עמוקה.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

חזרתי לקעקע ואני מרגישה שההפסקה הזאת עשתה לי טוב מבחינה טכנית. הסטודיו שאני מקעקעת בו הוא של אחותי, שדרבנה אותי להיכנס לזה. לא הייתה לי איזה משיכה מיוחדת לקעקועים, באתי פתוחה והתאהבתי בזה לגמרי. זה זרם בטבעיות ובהפתעה מוחלטת. להיפגש עם אנשים זה משהו שהוא חדש לי, כי הדרך שלי היא כל כך סוליסטית.

מפלצת האילה

הקעקוע של התאנים היה בכלל סקיצה לציור קיר. זה היה מפתיע שציור קיר הופך לקעקוע על גוף, וזה אחד הקעקועים שאני הכי אוהבת. מישהי אמרה לי – אני ממש אוהבת את הסגנון שלך, יש שיר של יונה וולך, ״מפלצת האילה״, שאני רוצה שתעשי לו אינטרפרטציה בשפה שלך. הראיתי לה את הסקיצה והיא התחברה. זה כמו סוג של תרגיל, זה מביא אותי למקומות שלא חשבתי שאני אגיע אליהם.

מישהו שיש לו חיבור עם נשים חרדיות, רצה לעשות קעקוע של אישה חרדית ולהדגיש את השמחה, והאהבה לחיים. זו הייתה עבודה מאוד מרגשת, וזה דווקא בא מבחוץ. אני עושה את זה באהבה ענקית, יש לי המון חופש. אנשים רוצים את הקו ואת הרעיונות שלי. זה מדהים וכל כך לא מובן מאליו.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן