למדה במחלקה לצילום. בת 32, בוגרת המחלקה לצילום, בצלאל (2017).
shir-raz.com
בשנה השלישית לתואר בבצלאל נסעתי לתוכנית חילופי סטודנטים בסיאול (דרום קוריאה), ופגשתי שם סטודנטים לאמנות מכל העולם. אני חושבת שבאיזשהו אופן שם ניטעו בי הזרעים הראשונים והרצון להמשיך וללמוד תואר מתקדם במקום שהוא לא ישראל.
זו חוויה מאוד מעשירה לאמנים ישראלים צעירים, שנותנת פרספקטיבות חשובות ואתגרים אחרים; פתאום אתה צריך להתמודד עם להיות שגריר של ישראל במקום זר בלי שום קשר בכלל לדעות הפוליטיות שלך, להגדרה העצמית שלך ולהאם שירתת או לא שירתת בצה״ל.
בבצלאל הפרקטיקה האמנותית שלי הלכה והתעצבה עם הזמן והעבודות שלי היו מאוד קשורות לפה (לישראל), להיסטוריה של פה, לטראומות של פה, לאור של פה; עניין אותי לבדוק איזה עבודות אייצר במקום אחר, ואילו תגובות הן יעוררו שם. בגלל שהפרויקטים שלי נובעים בעיקרם ממחשבה על הדימוי ועל המדיום הצילומי, אבל העבודות עצמן הן במגוון מדיומים, בחרתי ללמוד ברויאל קולג׳ כי התוכנית שהם מציעים היא בדיוק כזו, תוכנית ללימודי צילום במובן הכי רחב שיכול להיות.
הדגש בקולג׳ הוא מאוד אינטרדיסציפלינרי והסטודנט מקבל חופש אינסופי לחקור וליצור בסטודיו תוך כדי הנחיות אישיות וקבוצתיות, הרצאות של אמנים, כותבים ואנשי תרבות מכל העולם, ביקורות וכתיבת תזה, שעבורי היתה חלק משמעותי מהלימודים. בתזה חקרתי את הקשרים בין צילום לנראות וכתבתי על הבטים פיזיים ומנטלים המתייחסים למושג האמת בתרבות ויזואלית.
ואז הגיעה הקורונה
ברוב תקופת הקורונה הייתי בלונדון עד שחזרתי לארץ לפני חודש בערך. בהתחלה לא עיכלנו כל כך את המשמעויות של המשבר הזה, וכשנעלו לנו את הסטודיו בקולג׳ היינו בטוחים שתוך שבועיים־שלושה אנחנו חוזרים לעבוד בשיא המרץ לקראת תערוכת הגמר. מאז עברו ארבעה חודשים והסטודיו עדיין סגור.
אבל גם קרו הרבה דברים יפים בזמן הזה; קודם כל לראות עיר מאסיבית ואינטנסיבית כמו לונדון פתאום ריקה ושקטה זו חוויה חד־פעמית. אני זוכרת שבאיזשהו שלב ממש הרגשתי בסרט פוסט־אפוקליפטי: הסתובבתי בפארקים וברחובות ובהיתי בשמיים, חיפשתי מטוסים שהיוו מבחינתי סוג של קשר עם העולם החיצון או שרידים למציאות שחיינו פרה־הקורונה.
מעבר לזה התגבשנו קבוצה קטנה של מספר סטודנטים ויצרנו תוכנית זום פיראטית לכלל הסטודנטים של התוכנית לצילום בקולג׳. אירחנו צלמים כמו וולפגנג טילמנס וסופי קאל לשיחי אמן, ויצרנו לעצמנו מערך של ביקורות קבוצתיות ואף פאנלים שבהם הסטודנטים חשפו את הקהל הרחב לתהליכי עבודה שלהם, לקונספטים, למחשבות וכו׳. זו היתה חוויה מאוד חיובית שתרמה לא רק לקשרים המקצועיים שלנו עם עולם האמנות, אלא בעיקר לתחושות של ערבות הדדית, איכפתיות וקירבה, שפתאום היו נורא חסרות בגלל מגבלות הריחוק החברתי.
פרויקט הגמר
במהלך השנתיים האחרונות אני עובדת על גוף עבודות העוסק בפיסת אדמה שהיום נקראית ״דוגרלנד״. דוגרלנד חיברה בעבר את אנגליה עם שאר יבשת אירופה אבל היא שקעה מתחת למי הים הצפוני לפני כ־8,000 שנה. אני עובדת עם צילומים ארכיונים וממצאים ארכיאולוגים שנמשו מקרקעית הים, ויוצרת מהם ובעזרתם עבודות דו ותלת־ממדיות המרכיבות מיצב אמנותי כולל שעובד על המתח שבין המדעי למדומיין.
מעניינת אותי השאלה איך צילום כמדיום של תיעוד וייצוג יכול להתמודד עם מקום בלתי נראה; מקום שכל קיימותו מושתתת על הפרגמנטים והדגימות הנאספים ממנו, מקום ללא נוכחות פיזית בעולם. במסגרת הפרויקט שיתפתי פעולה עם היסטוריונים, גיאולוגים, ארכיאולוגים ואנשי מקצוע נוספים שעזרו לי במחקר, באיסוף המידע והחומרים על דוגרלנד ובהבנת התהליכים הגיאוגרפיים שהאיזור עבר בתקופות שונות.
הרלוונטיות של דוגרלנד לעכשיו מרתקת לא רק בגלל שהמחשבה על האי הזה מעלה קונוטציות למציאות הסוציו־פוליטית שלנו כיום (התחממות גלובלית, תנודת יבשות, ברקזיט, הגירה, גבולות ועוד), אלא כי היא מהדהדת את הרעיון של מקום בתולי, מנותק, טהור ונטול ציוויליזציה, כמו גם את השאלה האם בימינו מקומות כאלה עוד בכלל קיימים?
עתידות
בימים אלה אני מציגה בתערוכה קבוצתית בגלריה Unit 1 בלונדון ובאמצע אוגוסט תהיה לנו סוג של תערוכת גמר שתתפרס על פני ארבע גלריות במרכז העיר. כל הגלריות הן במרחק כמה דקות הליכה אחת מהשניה וכך התערוכה תהיה מעין יריד צילום ואמנות אחד גדול.
בנוסף אני אציג עבודה במוזיאון הייסטינגס בתערוכת הביאנלה שלהם שנפתחת בספטמבר ותציג למשך חצי שנה. אני מניחה שבעתיד אמשיך להיות הרבה על קו תל־אביב-לונדון.
The post RCA 2020 // שיר רז appeared first on מגזין פורטפוליו.
