בחזרה לעתיד // דגנית שטרן שוקן

לפני 10 שנים

בשנת 2010 התקיימה התערוכה הראשונה של ״עניינים״, קבוצה של תשעה צורפים ישראלים שהקימה פרופ׳ דגנית שטרן שוקן. התשעה צירפו כוחות בניסיון להציג עשייה אמנותית לצד העשייה העיצובית־מסחרית. שוקן הקימה את הקבוצה לאחר שסיימה את תפקידה כראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר – מחלקה שהקימה 11 שנים קודם לכן ועמדה בראשה במשך תשע שנים.

״סיימתי את תפקידי כראש מחלקה והסתכלתי על הסצינה״, היא סיפרה לפני עשר שנים. ״אני מכירה את התחום, עוקבת אחרי אנשים, וחשבתי שיהיה מעניין ליצור קשר משותף שלא מתבסס על תחרות בין בוגרי בתי ספר. אני רואה בקבוצה הזאת מודל לאורך שנים, שאולי יגדל, שיעודד אנשים לעבוד וליצור.

״צורפות היא שפה שמאפשרת ביטוי אישי בדיוק כמו כל תחום אחר באמנות. הקמת הקבוצה באה להגיד שמדובר בתחום שיש לו לגיטימציה וצורך לבטא עמדה פוליטית, חברתית, ולאו דווקא קישוטית. זו עוד שפה ליצירה, וזה לא מובן מאליו״.

קדוש. צילום: עילית אזולאי

משם לכאן, קבוצת עניינים. צילום: קובי רוט

קטלוג קבוצת עניינים. עיצוב וצילום: קובי פרנקו

כעת היא מוסיפה: ״בשנים האלה המשיך להתבסס המבנה העקרוני של העבודה שלי. מצד אחד הייתי מאד מעורה בחיי שנקר כמרצה וכפעילה במוסד, ומצד שני הקפדתי להקדיש זמן ואנרגיה ליצירה. זו משימה לא קלה לשלב בין שני ענפי העיסוק האלה, עם זאת אני מאמינה שהמאמץ שווה, כי מורה שהוא גם יוצר וגם מציג הופך, מטבע הדברים, למורה יותר טוב.

״מתוך ההקשר הזה גם קמה קבוצת עניינים: הקמתי אותה לאחר שיחה עם מיכל אורן (חברה וצורפת בוגרת בצלאל), שטענה בפני שהיא לא מגיעה ליצירה בשל עומס החיים המעשיים שדורשים המון זמן ומשאבים. בנינו קבוצה של בוגרי שנקר ובוגרי בצלאל והתחלנו ליצור ולהציג ביחד.

״נדמה לי שבתקופה ההיא, לפני עשר שנים, הלך והתבהר בארץ מקומו המעניין והמשמעותי של תחום העיסוק שלנו, צורפות ועיצוב תכשיטים. בין היתר, להתייחס ל׳תכשיט׳ כאמנות מאפשר לראות ולגלות שהקטן הוא גדול והגדול הוא קטן. וזאת, כשתמיד נשמר המתח בין התחום הספציפי לבין שאר התחומים של עיצוב ואמנות, שכידוע הגבולות ביניהם הולכים ומטשטשים. זה מקום מאוד מפרה להיות בו, שמאפשר שבירת גבולות והכנסת תכנים חדשים״.

פאסט פורוורד

מאז 2010 הרעיון שעמד מאחורי הקמת קבוצת עניניים פועל בדינמיקות שונות ובהרכבים שונים לאורך השנים. לדוגמה, בסתיו האחרון הציגה הקבוצה בקמניץ, גרמניה לצד משתתפים נוספים לכבוד התערוכה שעסקה בנושא ים המלח.

״מאז הייתי באחת התקופות העסוקות ביותר בחיים. בין סיום תקופת היותי ראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר לבין מינויי לעמוד בראש התוכנית לתואר השני בעיצוב בשנקר, שנפתחה ב־2012, לימדתי בשלוש מחלקות, נסעתי בעולם לעשות סדנאות ולהרצות. וכאמור, בהיותי פעילה כיוצרת דווקא בשנים אלה, היו לי מספר תערוכות יחיד והשתתפתי בהרבה תערוכות קבוצתיות, ובנוסף גם אצרתי מספר תערוכות בתחום. בימים אלה אני גם עובדת על ספר על עבודותיי שעתיד לצאת לאור בגרמניה״.

נכון לעכשיו

״התחום של עיצוב תכשיטים פורח בעולם יותר ויותר ב־20 השנים האחרונות. מתקיימות בעולם תערוכות ענקיות מסחריות לצד תערוכות שמתעסקות בתכשיטים כאמנות. בארץ הסצנה קטנה אך היא הולכת ומתייצבת כעניין משמעותי.

״ככלל יש לתחום חלק בעולם התרבות. צורפות ועיצוב תכשיטים הם שפה לביטוי ואמירה בדיוק כמו כל אמנות אחרת, וזאת לצד הפן הפרקטי שממציא פרנסה לאנשים ושוב, כמו בכל אמנות אחרת. בזכות העובדה שהגבולות מטשטשים והתחומים נוגעים ומתערבבים אחד בשני, מרחב הפעולה הוא ענק״.

אבל תכשיטים הם גם חלק מתרבות הצריכה.

״תחומי העיצוב די בצרות מכיוון שמכביד עליהם משקל צרכנות היתר, שמאפיין את משבר השיטה הקפיטליסטית. הדבר מאפיל על היתרונות החשובים שגלומים בתחומי העיצוב. מה שכן רואים בשנים האחרונות, וזה בגדר מהפך מסוים שקורה, הוא אולי הוויתור על ה׳אגו׳ כנקודת מוצא בסיסית וראשונית, והפניית היצירה לכיוון החברתי והפוליטי״.

באויר. צילום: אורי גרון

Waze : Ways. צילום: אורי גרון

רימון. צילום: אורי גרון

״אני רואה את זה בשנקר: יותר ויותר פרויקטים מתעסקים בנושאים חברתיים ונוצרים כלים חדשים של פעולה, עם יותר הקשבה, עבודה בקבוצות חשיבה, שימוש מושכל בטכנולוגיות חדישות וחיפוש דרכים לשלבן עם העבר.

״אלה מאפיינים שמאפשרים התבוננות רחבה יותר וחיפוש פתרונות שהם מעבר לצורה וליופי גרידא. לדוגמה, בסמסטר הקודם עשינו פרויקט בשיתוף עם איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית ועם רשת מגנוליה. קראנו לנושא ׳שני צדדים לקמע׳. זהו קורס שמנסה לטפל בכמה הבטים ביחד: גם בנושא חברתי חשוב (נפגעי תקיפה מינית), גם בפן המסחרי (חברת מגנוליה) וגם בצד הרעיוני שמדגיש את החשיבה על האחר, ובד בבד גם באופן מופשט (שני צדדים לקמע)״.

בעוד 10 שנים

״עד לפני כמה חודשים היינו בהתמודדות עם ׳הזמן החדש׳ על כל המשתמע מכך. אנשים תמיד היו ויהיו קשורים לחפצים סביבם, ובמיוחד לאלה שנוגעים להם, לגופם ולסביבתם. אלא שמציאות ה׳אין אוביקט׳ של הדימוי תופסת במהירות מקום ומשמשת כתחליף לאוביקט בהתגלמותו והווייתו הישנה.

״מה שמביא אותנו להתמודד עם מושגים כמו ניאו־קראפט ופוסט־עיצוב (למרות שקשה להיפרד ממלאכות היד ושמחת העשייה הפיזית של הדברים). וכמובן הטכנולוגיות החדשניות, שמהירות התפתחותן עולה על כל דמיון, משנות את מהותו של האוביקט בצביונו הישן״.

ואז הגיעה הקורונה…

״בדיוק. כשאנחנו בתוך התהליך הזה, לפתע… בום, באה הקורונה והופכת את הקערה על פיה! פוס לרגע! עוצרים!!! ופתאום, מה שהיינו אומרים בצחוק ׳העתיד מאחורינו׳ נעשה ממש רלוונטי. כי מה לא תכננו, ועל מה לא עבדנו ופיתחנו, ועל מה לא חלמנו, והנה, באופן שרירותי אנחנו יושבים בבית, גם מעשית וגם מטאפורית, ולא יודעים מה יהיה הצעד הבא״.

אז מה עושים?

״בקצרה, מתברר ששימור הטבע, שימור המין האנושי, תיקון הפוליטיקה והמשך התרבות והאמנות מחייבים איזון ותלויים זה בזה באופן קיומי. נראה בעליל שכדי לשרוד יידרש תיקון השיטה הכלכלית והיערכות חברתית־גלובלית, שתהיה חסכנית יותר ושיתופית יותר. מכאן צפויות להתגבש תפיסות טכנולוגיות, אתיות ואסתטיות מעודכנות, בהתאם לאידיאלים חדשים, והדבר יתבטא בהכרח כאתגר חיוני גם לנו כאמנים וכמחנכים.

״זה לא ערטילאי: כבר התנסינו בתמורות דומות, כמו לאחר המשבר הגדול (1929) ובשנות הניו־דיל. במשבר הנוכחי, אם לא נתגלגל חלילה להקצנה קפיטליסטית דורסנית ולפשיזם, סביר שנצטרך לרסן את הבזבוז ולעצב אמנות שתהיה מותאמת לכלכלה הירוקה ולסדר חברתי שיהיה יותר שיתופי ושוויוני. הייתי אומרת, אמנם בזהירות, שאני חוזה איזו תחייה של מדע, אמנות ועיצוב ברוח של סוציאליזם חדשני״.

The palace of shattered vessels. צילום: אורי גרון

צורת דיבור – העין. צילום: אורי גרון

צורת דיבור – היד. צילום: אורי גרון

״אם נשרוד את התקופה המוזרה, הקשה, המיוחדת והמסקרנת הזו, ועדיין נהיה כאן כבני אדם עם אנרגית חיים, אז מה שהיה הוא שיהיה והדחף ליצירה לא ישקוט. אי אפשר בלי תרבות, אי אפשר בלעדינו המעצבים. בוא נקווה שנזכה שבעוד עשר שנים תהיה לנו האפשרות וההזדמנות לשאול שאלות ישנות וחדשות ושעל כמעט כולן לא תהינה לנו תשובות…״.

אולי יעניין אתכן גם

״מוסד שמעניין אותי ויש לנו קשר איתו בשנים האחרונות הוא KISD (בית הספר הבין־לאומי לעיצוב) בקלן, גרמניה. זו אוניברסיטה שכבר יותר מ־30 שנה מלמדת עיצוב לפי נושאים המעסיקים את החברה ולא לפי תחומים מקצועיים בלבד. לסטודנטים יש מרחב בחירה של פרויקטים והם נעים במערכת לפי העניין שלהם. הם בוחרים בין נושאים כמו חדשנות חברתית וציבורית, עוצמות ומשאבים עירוניים, תרבויות חזותיות ופוליטיקה, יזמות, מערכות חומרים ותרבות מעבדה, עיצוב שירות ועוד.

״גם האקדמיה לעיצוב באיינדהובן בהולנד בנתה תכנית לימודים ש האדם במרכזה. אין מחלקות כי אם נושאי לימוד, לדוגמה אדם ורווחה, אדם וזהות, אדם ופנאי, אדם ותנועה, אדם ואוכל (רשימה חלקית). המחלקות כמו אצלנו – עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, עיצוב תכשיטים וכו׳ – הן רק האמצעים והרקע לנושאים התמטיים שאצלם הם העיקר.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

״זה שינוי מהותי במבנה ובתפישת עולם החינוך בתחומים שלנו, ויותר ויותר בתי ספר בעולם מתאימים את עצמם לתפישות החדשות (הישנות) האלה. אצלנו בארץ אנחנו עדיין במקום מאוד שמרני כלפי הנושא החשוב הזה, למרות שכאמור גם כאן חלה תזוזה – לא כל כך במבנה אלא בתוכן של הדברים.

״עוד כדאי לעקוב אחרי המחלקה לתואר שני בעיצוב ב־UDK, האוניברסיטה לאמנויות בברלין. אלה רק טיפה בים, לשנקר קשרים הדוקים עם מוסדות אקדמיים רבים בעולם וקצרה היריעה מלפרט״.