חמש משפחות פשע הטילו אימה על ניו־יורק בשנות ה־70 וה־80: בוננו, קולמבו, גמבינו, ג׳נובסה ולוקזי. ידן הייתה בכל, החל בסחיטת עסקים קטנים ועד קנוניות נדל״ן ענקיות סביב גורדי השחקים הגדולים והמפורסמים במנהטן. זה היה עידן הזהב של המאפיה בניו יורק, והן היו בלתי מנוצחות; תאגיד פשע של מיליארדי דולרים שהשאיר מאחוריו שובל מדמם של גופות. הרשויות היו אובדות עצות, כי ״כל חייל שהכנסנו לכלא, הוחלף בעשרות כמותו״.
״עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה״ (Fear City: New York vs The Mafia), מהיוצרים של סדרת הדוקו הסנסציונית ״אל תתעסקו עם חתולים״, חוזרת לשנים הללו. היא בוחנת את המשימה של האף.בי.איי למוטט את הפשע המאורגן ולכלוא את חברי המאפיה מאחורי סורג ובריח. באמצעות הקלטות חשאיות וראיונות עם סוכנים, תובעים, עורכי דין, מודיעים ומאפיונרים, הסדרה מתארת שנים של עבודה סיזיפית – ולעיתים חסרת תקווה – בחתירה להפלת אימפריית הפשע האכזרית.
צילומי מעקב מארכיון האף.בי.איי. צילומים: באדיבות נטפליקס
מההיסטוריה הזדונית של חיי הפשע נגזרות דמויות הגנגסטרים האהובות בתרבות הפופולרית, בסדרות כמו ״הסופרנוס״ או בסרטים דוגמת ״הסנדק״ או ״החבר׳ה הטובים״. הייצוג העלילתי של המאפיונר מתווך בשפה מאיימת ורוויית גידופים, שזורה בכינויים כמו ״טוני השמן״ או ״רובי הפטפטן״. היא מציגה מערכת היררכית קשוחה: בוס, סגן בוס, קפטן, חייל וכו׳. למאפיה המתועדת, כמו לזו הבדיונית, יש עולם פנימי משלה, או כמו שמסביר אחד התובעים במשפט: ״היתה להם ממשלה משלהם, עם חוקים משלהם, עם צדק משלהם״.
אולם הסדרה הזו היא לא ״הסופרנוס״ ולא סיפור סקורסזיאני. שלא כמו הקולנוע והטלוויזיה הבדיוניים, ״עיר של פחד״ לא לוקה ברומנטיזציה נוסטלגית. היא בוחרת בנקודת מבט אחרת, הנטועה מצידו השני של הסרט הצהוב בזירת האירוע.
הסדרה היא לא ״הסופרנוס״ ולא סיפור סקורסזיאני. שלא כמו הקולנוע והטלוויזיה הבדיוניים, ״עיר של פחד״ לא לוקה ברומנטיזציה נוסטלגית. היא בוחרת בנקודת מבט אחרת, הנטועה מצידו השני של הסרט הצהוב בזירת האירוע
על פניו זו נקודת מבט משעממת יותר, שכן היא מתארת עבודה סיזיפית ובירוקרטית: שעות האזנה להקלטות של שיחות מוצפנות, ימים ארוכים בוואנים לבנים או השתתפות בסדנאות משפטיות. אבל חומר הגלם היבש הזה קם לתחייה בזכות ייחודה הצורני של הסדרה והתבלינים שהיא מפזרת על הקונבנציות התיעודיות.
הראיונות, לדוגמה, מחולצים מאולפני ההקלטות לאתרי צילום מגוונים. אחד הסוכנים מרואיין בתוך הרכב האישי שלו; עורך דינו של ״טוני השמן״ נזכר בתהליך המשפטי בתוך מסעדת יוקרה איטלקית; אחד המאפיונרים מתאר את הנפשות הפועלות באולם אגרוף חשוך; עובר אורח פטפטן ונרגז מספר על הימים החשוכים בתוך מספרה, בזמן שספרו מהנהן בהסכמה וגוזם את שיערו. הראיונות הללו מלווים בחומרים ארכיוניים ותורמים לתחושה כי אנו שם איתם, בשטח, עדים לאירוע מתגלגל.
פול קסטלנו, הבוס הגדול של משפחת גמבינו
ג׳וני אליט, מאפיונר לשעבר מספר על חיי הפשע
הסוכן ג׳ו קנטמזה על האזנת סתר בבתי המאפיונרים
גם הדמויות שהיו מעורבות בפרשה משחקות לטובת הסדרה. הן משעשעות וצבעוניות, ניחנות ביכולת לספר סיפור במידה כזו, שלא תמיד נדרשים עזרים חזותיים להעשיר אותו. הסוכן ג׳ו אובריאן, שמרואיין ברכבו האישי על גדת הנהר, מספר כיצד היה שולח כרטיסי ברכה לאחד מהבוסים המאפיונרים – ״חושב עליך״, ״מזל טוב״, ״תחלים מהר״ – כצורה של לוחמה פסיכולוגית. ובנימה ספק מאוימת ספק מכבדת, נזכר בוויכוח של הבוס עם חבריו אם להוציא חוזה על ראשו.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
בהשוואה לסדרות האחרות שנטפליקס הוציאה בשנה האחרונה, ״עיר של פחד״ אינה הסקסית והמרגשת מכולן. היא לא יוצרת הלם וזעזוע כמו ב״אל תתעסקו עם חתולים״, ודאי לא שערורייתית כמו ״חיות רעות״ ולא מחרידה וטעונה פוליטית כמו הסדרה על ג׳פרי אפשטיין. אין בה טוויסטים או סיפורים שעולים על כל דמיון. זו גם לא המטרה שלה; היא נטולת יומרה ליצור ספקטקל טלוויזיוני.
זו סדרה מהודקת, דבר נדיר כיום בז׳אנר הדוקומנטרי בכלל ובעולם התוכן התיעודי של נטפליקס בפרט. להבדיל מהסיפורים הסנסציוניים שנטפליקס שחררה בשנה האחרונה, ״עיר של פחד״ בוחרת נתיב קצר וענייני לספר את המעשייה שלה
במובן זה יש בה משהו מרענן. זו סדרה מהודקת, דבר נדיר כיום בז׳אנר הדוקומנטרי בכלל ובעולם התוכן התיעודי של נטפליקס בפרט. במהלך שלושה פרקים דחוסים של כ־50 דקות, העלילה מתקדמת ממשפחת פשע למשפחת פשע, מבוס לבוס, מפרשה לפרשה, כאילו ברקע פועל טיימר. להבדיל מהסיפורים הסנסציוניים שנטפליקס שחררה בשנה האחרונה, ״עיר של פחד״ בוחרת נתיב קצר וענייני לספר את המעשייה שלה.
צילומי מעקב מארכיון האף.בי.איי. צילומים: באדיבות נטפליקס
יתכן שאחדים יחשבו שהיא קצרה מדי, ולא היה מזיק לה עוד פרק או שניים; זו תהיה הערכה הוגנת. ״עיר של פחד״ מרפרפת מעל חלקים שיכלו להעשיר את הסיפור. לדוגמה, החלק שעוסק במשפט הסופי, הקליימטי, נדחס לדקות בודדות. דמויותיה הצבעוניות לא זוכות לסיפור רקע שיכול היה להסביר יותר את הסיבות והמניעים לחיי פשע, או את ההקרבה הפרטית של הסוכנים שהתמסרו במשך שנים למצוד סבלני ומתסכל.
אולם החסכנות היא ערך שלא יזיק לנטפליקס לשמר. במקום למרוח את הסיפור ולייצר קליק־בייטים וקליף־האנגרים, שוק והלם, הסדרה מצייתת למסורת תיעודית אחרת, מרוכזת, חדה, קצר ולעניין. המסורת הזו מאפשרת ל״עיר של פחד״ להתבלט בזירה הגדושה שבתוכה היא פועלת. היא ראויה למקום מכובד במשפחת הדוקו של נטפליקס: אולי היא לא הבוס הגדול של השנה האחרונה, אבל היא בהחלט קפטן מכובד.
עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה
יוצר: סם הובקינסון
ארה״ב, 2020
נטפליקס
The post החבר׳ה הלא טובים: ״עיר של פחד: ניו יורק נגד המאפיה״ appeared first on מגזין פורטפוליו.
