אנחל חי ארביב
גדלתי בפרדס חנה, יישוב קהילתי קטן ומסורתי: הומו, בן לאב ממוצא מזרחי, אולם במשפחתי תמיד סווגתי לפי הסטריאוטיפ האשכנזי כ״לבן״. בצילום אני עוסק ביחסי הכוחות בין גברים לגברים. בדרך כלל אני בוחר לצלם זרים – בחורים שמגיעים מעולם דוגמנות הגוף, ובאמצעות המצלמה אני מנסה ליצור דימויי גבריות.
בעבודה נוכחים הקשר המסובך עם אבי והחברות הכמו־זוגית עם אמי. האסטרטגיה שלי אל מול הקונפליקט המשפחתי היא לצלם גברים סטרייטים. הרוב המוחלט של הגברים המצולמים הם לא הומואים, ומלכתחילה רובם לא מבינים את המהלך שבו לעיתים הם מצולמים יחד, בקרבה פיזית לגברים נוספים. התצלומים הם תוצאה של הדינמיקה שנוצרת ביום הצילום. אני מנסה לתפוס את המתח בינינו, את הזרות המגדרית, את התחושות שמתעוררות בזמן השיחה ואת הקרבה שלעיתים נוצרת.
אנחל חי ארביב
יול שיפ, נמרוד לנדסמן // מאחר ומעולם אנחנו לא פה
עבודת וידאו שצמחה מחוויית השיטוט במרחב הווירטואלי. במרחב הזה הקוגניציה, הניסיון והאפשרות לשיפוט חושי ואתי מאותגרים תמידית, שכן האפשרות לחוות חוויה שלמה נמנעת ונותרת ברמת המידע האינפורמטיבי. המידע הכלוא ברשת מיוצר ונצרך בביתם של משתמשים פרטיים, מועבר ומתפשט בדרך ויראלית דרך ערוצי מדיה שונים – טיוטוריאלז, צ׳אט רולט, פרופילים וייצוג עצמי, גיימינג וכו׳.
העבודה מתחקה אחר המכניזם שמניע את מנגנון הייצור, ההפצה והצריכה של מידע ברשת. לשם כך הקמנו בדירתנו ״חלל הרמטי״ שדרך היציאה היחידה ממנו היא המסך. ההרמטיות של החלל זכתה לביטוי מוחשי בשל הבידוד החברתי החדש שגרמה מגיפת קורונה, וכך מידע הוא הדבר היחיד שנכנס לחלל זה וגם נפלט ממנו. בזמן שהותנו בחלל יצרנו פעולות כרצף אין־סופי של היתקלויות, המבוסס על מנגנון מנועי החיפוש ומדמה את סרטוני ההדרכה המציפים את הרשת.
יול שיפ, נמרוד לנדסמן
תמר לנדא // בית
בין העונג לתסכול ממערכת היחסים שלי עם בת זוגי וממערכת היחסים שלי עם החלל הביתי, מתרחשים מצבים שבהם נדמה כי משהו בהוויה משתבש. מה שמוכר וידוע לי היטב מאבד את אחיזתו במציאות ויוצא מהקשרו. אלו הרגעים שאני בוחרת לצלם.
הפרויקט משלב תצלומים ישירים שצולמו במצלמות זמינות, עם תצלומים מחושבים ומוקפדים שנבנו באיטיות לצורך שיחזור מראה או זיכרון שחלפו. דרך הדימויים אני משקיפה מתוך הבית החוצה, וכך בין הפנים לחוץ אני יוצרת עולם מצולם סטטי רווי בהתרחשות. האור והיעדרו הם נקודות המוצא של החקירה הזאת, שהתעוררו דרך רגשות אמביוולנטיים כלפי המושג ״בית״. כוחם של הדימויים אינו בהשתקעות בצילום הבודד, אלא בחיבורם יחד למשפטים חזותיים שההיגיון הפנימי מפגיש ביניהם.
תמר לנדא
מיכאל צור // חיפושים אחר מקום
הפרויקט נולד מיצר הרפתקנות ונדודים. העולם ממלא אותי השראה, אני יוצא אליו ואוסף פיסות מציאות ממקומות מגוונים: תצלומים של נופים, ערים, אנשים וחללי פנים. אופי התצלומים נע מן התיעודי אל הפואטי.
אני נמשך לסביבות שבהן ישנה חוקיות מסוג חדש – מרחבי קצה שנמצאים בשולי המבט היום־יומי ומקומות שמנסים ״להתחפש״ למרחבים הרחוקים מהנוף המקומי, אך הפנטזיה שהם מגלמים נסדקת במציאות בדרך נוגעת ללב. בתהליך הפוסט־צילומי אני עורך את הדימויים שיצרתי באופן שיוצר קריאה חלופית, לעיתים בדיונית.
מיכאל צור
נדיה אדלר // קולה המרוחק של הקוקייה
מאחר שלא נולדתי בארץ, אני נושאת זיכרונות כבדי משקל ממקום אחר, המוטמעים בגוף יותר מאשר במחשבה. נופים המלווים אותי בכל שלב בחיים, כמו הד, כמו צל. אינני בטוחה מי זר יותר – אני או המקום. עם הזמן, זיכרונות ילדות הולכים ודוהים והופכים את ה״שם״, את המקום שבו נולדתי, לבדיה כנה אך לא אמינה.
הבית הוא המקום שבו זכרונות נצבעים בצבעי שקיעה, מתפזרים וממלאים את החלל בניחוחות של פעם; הוא ארמון קדוש של חלומות ילדות; הוא המקום של שייכות שלא מצאתי כאן. מילים אינן מסוגלות לתרגם את הרצון הבוער לחזור למקום שקפא עמוק בזיכרון; את הכמיהה לשחזר אירועים מן העבר. בבית, תמיד אחרי הסופה נשמע קולה המרוחק של ציפור הקוקייה, אי שם ביער שבשולי בכפר, כמו שיר נחמה של אימא הקוראת לילדיה לחזור הביתה.
נדיה אדלר
אורינה זדה // מאוחרת
נולדתי וגדלתי בבית דתי מזרחי. בחברה הדתית רווקות מאוחרת נתפסת ככישלון. לפיכך, במרחב הציבורי של קברי צדיקים, אני מתפללת באמונה ובציפייה למציאת זיווג הגון. אני מצלמת בבית הוריי ובקברים כשני מוקדים נפרדים. עם הזמן, ראיתי שהמרחב של קברי הצדיקים מדגיש היבטים תרבותיים וחזותיים הדומים לאלו שבבית הוריי.
במרחב האינטימי הביתי אני מפגישה בין הגוף שלי לגוף של אמי, שבו היא ממסגרת את היחס הפטריארכלי של המסורת והדת עם מה שמצופה ממני כאישה. כדי להיענות לה ולהתאים להשקפה השמרנית של האישה האופפת את הבית, אני מחליקה את שערי ולובשת את בגדיה הצנועים, וגם אותה אני ממסגרת בתוך המרחב הביתי שאני יוצרת לנו.
אורינה זדה
אור סיני // איים אורבניים
אגב שיטוט במרחב העירוני או באזורים שהם בין לבין, ללא פונקציונליות או אופי אורבני מובהק, אני בוחר לתעד רגעים שקטים המנותקים מהאנרגיה והקצב הסואן של העיר. עם זאת, הם טומנים בתוכם מפגשים לא־צפויים שמאפשרים לבחון כיצד אלמנטים שונים ומנוגדים משתלבים זה בזה ובו־בזמן נאבקים על נוכחותם ומקומם. כך, מרכיבים סותרים כגון מונומנטליות וארעיות, קונסטרוקציות וסביבות טבעיות, הופכים לחומרים שיוצרים את המארג הצילומי.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
מדובר בניסיון לחקור את התרבות המקומית. אני מתעד ומדגיש, מצד אחד, את תכנונו, ארגונו ומשטורו המוקפד של מרחב זה, ומצד אחר, את הכאוטיות והספונטניות השוררות בו. בד בבד אני מוצא בו גם מראות אסתטיים, מפגשים של צורות וצבעים המדגישים מרכיבים פורמליסטיים שנוצרו במקרה. הצילום עצמו אינו מתוכנן בקפידה מראש, ולרוב הרעיונות שהוא מביע נבנים לאחר מעשה. חשיבות גדולה ניכרת לתהליך שבו הדימויים נבחנים זמן־מה לאחר שצולמו, כדי להתנתק רגשית מרגע הצילום ולבחון אותם בעין אובייקטיבית.
אור סיני
The post בוגרים 2020 // המחלקה לצילום, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.
