ציירו לעצמכם: נערה צעירה מסתובבת ברחובות פריז לצד אישה ״גדולה מהחיים״, ורודה ועירומה מכף רגל ועד ראשה הבלונדיני. אנשים עוצרים אותה על כל צעד ושעל, חלק רוצים להצטלם ולקבל חתימה, חלק צוחקים איתה וחלק עליה, ויש גם כאלה שרודפים ומאיימים עליה באלימות. לא קל להיות ״הבת של שושקה״, כפי שלא קל להיות אקטיביסטית פמיניסטית שהיא גם גבר, אמן עסוק ומרצה בבצלאל, וגם הורה לילדה עם תסמונת נדירה ומסכנת חיים.
בשנים האחרונות, מאז התערוכה בבית העיר ״הארץ המובתחת״, התפצלה דמותו של זאב אנגלמאיר לשתיים ושתי הישויות (של שושקה ושל זאב) חיות בכפיפה אחת ומנהלות (יחד עם גילה, שותפתו לחיים, ושתי הבנות, רותם ותמר) חיי משפחה ״נורמלית״, עם שלוחה ציבורית ושמה שושקה.
שושקה היא ישות חיה ובועטת, בעלת נראות בולטת, גיבורת־על מקומית (בשר ודם וכמה שכבות ספוג) שמופיעה בהפגנות ובמקומות שבהם היא נחוצה במיוחד. היא מתחזקת חשבון פייסבוק פעיל ובו היא משתפת את תומכיה ועוקביה בפעילותה החברתית והפוליטית. מדי פעם היא חושפת גם טפח מחייו של זאב, ושם מבחינים העוקבים גם בחלקים הפחות מחוייכים, הדאוגים והכאובים של חיי היום־יום.
משהו מהחלקים הללו בפאזל של משפחת אנגלמאיר מקבל כעת חשיפה נוספת, כשרותם (הבת) וזאב אנגלמאיר (האב והשושקה) מציגים יחד בתערוכה ״אפל פאי״ בגלריה זוזו – תערוכה שמוקדשת לילדי אמנים וליצירה משותפת של אמנים וילדיהם, שאצרה ברגישות רותם ריטוב, במיוחד לקיץ המריר של הקורונה.
רותם אנגלמאיר
רותם אנגלמאיר
זיקיות. רותם אנגלמאיר
רותם אנגלמאיר מציגה ציורים שחלקם נעשו בשיתוף עם אביה (ורובם לא), בבית, בסטודיו ובמהלך ימים ושעות ארוכות של אשפוזים בבית החולים. הקהל וגם האוצרת נחשפו לראשונה לציוריה של רותם בפיד הפייסבוק של שושקה, שם היא מזוהה בדמות ״הילדה״, שמגנה על פרטיותה ומגוללת מעט מעט מסיפורה, ככל שהיא ואביה מרגישים בנוח לפרוק ולשתף.
לבקשתה של רותם אנחנו נפגשים בבית קפה תל אביבי, מהראשונים שנפתחו אחרי הסגר. ״סוף סוף תירוץ לצאת״, אומרת מי שנמצאת באוכלוסיית סיכון מובהקת, בעיצומם של ימי הקורונה. היא מדברת תחילה בקול חלש ועדין, אבל די מהר מעזה להיפתח ולצחוק, לספר אנקדוטות (לא כולן משעשעות) מהווי האשפוזים התכופים; ומגלה איך זה להיות ״בת של שושקה״ – גם כמקור השראה סגנוני, וגם כמטרד משפחתי שיש לקבוע לו שוב ושוב גבולות.
חיה על מאזניים
״זו פעם ראשונה שאנחנו מציגים ביחד, למרות שלדעתי אני נוכח שם בעיקר בהתייחסות שלה לשושקה. בכל השאר זה יותר העולם שלה״, אומר זאב. בתערוכה, במרחב המוגן של הגלריה, וכשהיא מוקפת בעבודות של הורים־אמנים וילדים אחרים, רותם מציגה לראשונה את עבודותיה, שהן צבעוניות וגדושות בפרטים, אירוניות ורוויות הומור. עבודות קצת אאוטסיידריות באופיין האמנותי, שמשלב איור וציור ספונטני עם הבנה בצבע וקומפוזיציה. עבודות אישיות מאוד וקשות לעתים, שמצליחות לבטא רגש ובו זמנית להחביא אותו בתחכום.
יש לה דגים במקום כאבים, קיפודים עם מחטי מזרק ואורית האחות החייזרית. יש מקרא להבחנה אם את בבית או בבית החולים כשאת מתעוררת באמצע הלילה. יש מצעדי גאווה ושיחות עם דמויות דמיוניות. ״היצירה אצלנו בבית היא דבר נורא טבעי, מגיל 0״, אומר זאב. ורותם מוסיפה: ״יצירה היא חלק מהחיים שלי. שילבתי את זה בלימודים ובעבודה – בשירות לאומי למשל, כשלימדתי בבית ספר, וכמדריכה בקייטנות ובגן. לפעמים מסובך לדבר במילים ואני מרגישה שהביטוי באמנות, ציורים, הוא פשוט וטבעי״.
מצעד גאווה, ציור משותף של זאב ורותם אנגלמאיר
תל אביב בקורונה. רותם אנגלמאיר
רותם אנגלמאיר
זאב: ״אני חושב שיצירה לפעמים עוזרת לך להפנות את המבט. בתקופה הזו שקורים בה דברים כל־כך מעכירי מצברוח, רותם מציירת וכותבת את היום יום שלה. היצירה שלנו נוגעת ומלווה את כל תחומי החיים – כל ויכוח, שיחה, מקרה, יכול להפוך לציור, קומיקס יצירה אמנותית״.
רותם: ״כשאת כל כך פגיעה מבחינה פיזית, את חיה בתוך סט של חוקים. הציור הוא דרך לבטא את הרגשות שלי, במצבים שונים מול אנשים שונים. חלק מזה – כמו הציורים בבית חולים – זה יכול להיות מעין מקלט לפעמים. לא כל הזמן״, היא מפוגגת את הדימוי הרומנטי שאולי ציירנו בעיני רוחנו.
אני חושב שיצירה לפעמים עוזרת לך להפנות את המבט. בתקופה הזו שקורים בה דברים כל־כך מעכירי מצברוח, רותם מציירת וכותבת את היום יום שלה
רותם נולדה עם תסמונת נדירה ביותר של חוסר איזון חלבונים, שגורמת למצבי מצוקה פיזיולוגית, עד כדי כאב בלתי נסבל, ואף מסכנת את חייה. שמה הרפואי של התסמונת – מייפל סירופ יורין דזיז (MSUD) – ניתן לה בעקבות ריח של סירופ מייפל שמלווה את החולים.
״לפעמים אנשים מגיעים מחדרים מרוחקים בבית החולים ושואלים מי עושה כאן פנקייק״, מספר זאב. ״מדובר בסינדרום שמופיע יותר בעדות שבהן נהוגים נישואין בתוך המשפחה. בארץ יש כ־10 ילדים שלוקים במחלה. בארצות הברית היא מוכרת בעיקר בקרב קהילת האיימיש״.
רותם וזאב אנגלמאיר. צילום: לילך רז
זאב אנגלמאיר
זריחת הכבד. רותם אנגלמאיר
ינשוף. רותם אנגלמאיר
התסמונת שמלווה אותה מלידתה הפכה לטבע שני לה ולבני המשפחה. היא אוכלת תפריט מיוחד שכרוך בייבוא אישי של פורמולות יקרות באופן קיצוני; איזונים מוקפדים עד המיליגרם של חומרים שונים שהגוף יוכל לעכל: ״פעם התאפקתי יום שלם ולא נגעתי באף מוצר שיש בו שמץ חלבון, רק בשביל לאכול אקטימל בערב״, היא מספרת.
מאיזה גיל את מנהלת את זה בעצמך? באיזה שלב הבנת שזה מאיים עלייך?
״אני מודעת לזה מגיל מאוד צעיר, בגלל שאני כל כך מוגבלת. תחשבי שאת חיה על מאזניים כל הזמן – אסור שיהיה יותר מדי חלבון כי אז הגוף לא יודע לפנות אותו. אסור שיהיה פחות מדי כי אז הגוף יפרק חלבון מהשרירים. היו זמנים שלא ידעתי כמה זה מסוכן״. ההומור, הדמיון והציור עוזרים לה לא פעם להתמודד – עם כאב בלתי נסבל שנגרם מחוסר איזון מטאבולי; עם דקירות המחטים, עם הפחד בבדיקות שונות ומרובות.
אין מציל
״מחלות נדירות הופכות לאורח חיים״, אומר זאב. ״לראות את הילדה שלך בסבל גופני בלתי נתפס, עד שהיא מתנתקת ורוחה צוללת לאיזה מקום מרוחק בתוך עצמה״, הוא משתתק לרגע, ובפניו ניכר עד כמה קשה אפילו לדבר על כך.
״בגיל צעיר עוד לא ידענו את זה. עם הזמן למדנו עד כמה המצב קיצוני וכיום זה כבר בחוסר ברירה – היא נמצאת בסכנת חיים ואנחנו ממתינים להשתלת כבד שתשנה את חייה לחלוטין. תאפשר לה לאכול – לשבת איתנו ולאכול חומוס – זה מצב דמיוני עבורנו״.
אחד הציורים המרתקים בתערוכה הוא ״זריחת הכבד״, של רותם. היא עצמה עומדת על חוף הים והכבד הוא מעין שמש רחוקה, על קו האופק. כותרת הציור היא ״זריחה״ אך התמונה מזכירה יותר שקיעת שמש, ועל החוף, לצד הילדה, בולט שלט ״אין מציל״. בציור אחר הופך הכבד לתכונה הבולטת אצל כל אנשים סביבה – לכולם יש כבד, ורק לזו לא נשאר.
רותם אנגלמאיר
דגים כאבים. רותם אנגלמאיר
יש ציור ״טיפול נמרץ ג׳ונגל״, עם משחקי מילים שמחליפים בין החיות והאחיות. ויש גם ציור קיפודים, דוקרים כמחטים; לטאות, שביקרו אותה בחלום; ולויתן – שהיא בולעת בשלמותו, והוא ממלא את כל גופה, חוסם את הצעקה שמבקשת לפרוץ מהגרון.
במקביל למצבה הבריאותי השברירי של רותם, הדרמות של החיים עם שושקה התעצמו בארבע השנים האחרונות, מאז התערוכה ״הארץ המובתחת״ שהוצגה בבית העיר בתל אביב. ובה קמה שושקה לתחייה ובפעם הראשונה יצאה מבין דפי הקומיקס.
עשרה צוותים שעמדו לרשותי, הגשימו חלומות בלתי אפשריים: קולאז׳ באורך 18 מטר, מרצפה לתקרה, רובוטים שמתהלכים בקהל. התהליך שאב אותי והרגשתי שאני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה, בלי פחד גבהים
״התערוכה הייתה אירוע מכונן מהרבה בחינות״, אומר זאב. ״היא הגיעה אחרי שהוצאתי את הספר ׳מסע לוולגריה׳. עבדתי על הספר שנתיים ואחרי שיצא חשבתי שאני נכנס לאיזו תרדמת. ופתאום הגיעה הזמנה מאיילת שלונסקי, מנהלת ואוצרת בית העיר, לעשות תוך שלושה חודשים תערוכה שהיא מימוש של פנטזיות.
״עשרה צוותים שעמדו לרשותי, הגשימו חלומות בלתי אפשריים: קולאז׳ באורך 18 מטר, מרצפה לתקרה, רובוטים שמתהלכים בקהל. התהליך שאב אותי לתוכו והרגשתי שאני יכול לעשות כל דבר שאני רוצה, בלי פחד גבהים (שיש לי). התקשרתי לרבקה מיכאלי, ועשינו ערב ביחד. אמנים עשו אירוע מחווה לשושקה. היא עוררה השראה באנשים.
״בפתיחה, שושקה נולדה לעיני הקהל – יצאתי מתוך צדפה (שכמעט מתתי מחום בתוכה). כמה ימים אחרי כן הזמינו אותי (את שושקה) זוג מפריז לחתן אותם. שם לראשונה נכנסתי לדמות באופן טוטאלי, והייתי שלושה שבועות שושקה״.
שושקה בפריז
משפחת אנגלמאיר ניצלה את ההזמנה לנסיעת הקיץ המשפחתית, מבלי לדעת מראש כיצד ייראו החיים עם שושקה. זאב עצמו היה בהיי, והתקשה להרפות מהדמות ששחררה את כל העכבות, שנתנה לו חופש תנועה והפכה אותו לאטרקציה.
״הוא היה בלתי נסבל״, אומרת רותם, וזאב מסכים איתה.
״בהתחלה הייתי אגואיסט מושלם, מרוכז לגמרי בעצמי ובדמות. המשטרה עצרה אותי, קבוצת נשים איראניות ביקשו להצטלם… לבנות הבית היה מאוד קשה. אבל יחד עם זאת, היה ברור שהגענו לשם בזכות שושקה״.
לקריאה נוספת
״בהמשך היו המון הזמנות ונסחפתי לתוך זה. הזמנה לכדורגל נשים ולערב דאדא במוזאון תל אביב. מה שמחזק אותי בעשייה הזו בצד המשפחתי – זו ההבנה שלהן שזו עבודה טוטאלית. ולפעמים מסכמים מתי לוקחים הפסקה״.
ואיך הן חיות עם האקטיביזם?
רותם: ״יש את שושקה, שהיא אקטיביסטית ויש את החיים הפרטיים״.
זאב: ״גם רותם אקטיביסטית. היא הולכת איתי להפגנות ומציירת שלטים שהם בעצמם שווים תערוכה. היא מציירת ציור שלם עם המון פרטים וטקסטים״.
הסגנון קצת דומה לקומיקס המוכר של אנגלמאיר?
״יש דמיון אבל החומר שלו ושלי הם דברים שונים״, אומרת רותם.
אנגלמאיר/שושקה בפריז. צילום מל
רותם אנגלמאיר
ההזמנה להשתתף בתערוכה ״אפל פאי״ הגיעה מהאוצרת רותם ריטוב שחיפשה שיתופי פעולה אמנותיים בין הורים וילדים. כותרת התערוכה מעלה ניחוח ביתי ממקומות רחוקים – אולי בגלל שריטוב מתגוררת בשנים האחרונות בברלין.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״חיפשתי לתערוכה שם אופטימי, עם ניחוח ביתי ומשפחתי״, מספרת ריטוב. ״שיחקתי עם ׳התפוח אינו נופל רחוק מהעץ׳, בהקשר של העבודה המשותפת בין אמנים לבין ילדיהם. חיפשתי שם משמח לתערוכה שתהיה כמו משב רוח מרענן אחרי תקופה ארוכה של סגרים והגבלות. ראיתי בעיני רוחי את התערוכה והגלריה כמקום שמבוגרים וילדים ייהנו לבוא ולשהות ולקבל רעיונות יצירתיים והשראה. כמו קינוח אפל פאי מתוק ומנחם״.
ואיך ההרגשה בברלין?
״בברלין האווירה כיום רגועה ונינוחה״, היא מספרת. ״החיים די חזרו לשיגרה. אני עוקבת במתח אחרי מה שקורה בארץ. הייתי אמורה להגיע בתחילת יולי להקמת התערוכה, אבל ביטלתי בגלל ההכרזה של האיחוד האירופאי והגבלות הנסיעה מישראל. תיכננתי להיות בבידוד בגלריה שבועיים אבל המחשבה שאני עלולה למצוא את עצמי בלי אפשרות לחזור, בשילוב עם החשש שבכלל הקיץ הזה עלול להיות סגר, גרמו לי להישאר בברלין. אנחנו מאוד מתגעגעים, אבל מחכים עד שיהיה בטוח יותר״.
Apple Pie
אוצרת: רותם ריטוב
גלריה זוזו, פארק תעשיות עמק חפר
משתתפים: זאב ורותם אנגלמאיר; זואי, ליבי ואוריה גרינדאה; אורנית, אלונה, תמרה ואסא לוקץ׳; יאן וון הולביין; שרון פידל ולילוּ פידל סורקיס; דני, אורי ותומר קרמן; יוני וליאור שור; אמיר שפט.
נעילה: 22.8
מפת תל אביב. רותם אנגלמאיר
רותם אנגלמאיר
The post רותם אנגלמאיר: לעשות מהלימונים פאי תפוחים עם סירופ מייפל appeared first on מגזין פורטפוליו.
