בוקר טוב ג׳ני: רביב ליפשיץ כרמל מישיר מבט אל האנשים שבשוליים

הי רביב, צהרים טובים, מה שלומך? איך אתה מתמודד עם ימי הקורונה והחום והלחות של אוגוסט?

שלומי טוב, תודה. באופן מפתיע חום יולי אוגוסט עובר השנה לידי, מכיוון שאני כל כך עסוק בדברים אחרים, למרות הקורונה. התערוכה ״בוקר טוב ג׳ני״ קרבה ובאה, למרות אי הוודאות שמרחפת מעל, בגלל הקורונה. אבל הנה, זה תיכף קורה, ב־20 לחודש

יפה! אז רגע לפני שנדבר על ההכרות שלך עם ג׳ני, רציתי לדעת מתי התחלת לצלם, כי אני מכיר אותך כמעצב. או אולי, מתי התחלת לצלם ולרצות להציג את הצילומים

זה נכון, אני קודם כל מעצב תעשייתי, וכזה הייתי ואהיה. לפני שלוש שנים סיימתי את המסלול ללימודי אוצרות ומוזיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ומשם, באופן לא צפוי התגלגלתי לצילום, דרך הסטאז׳ שעשיתי במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים.

בחרתי במוזיאון מתוך חיבתי לאוסף השעונים המדהים שלהם, עם הסיפור הדרמטי סביבו, ושם הוצע לי להצטרף לצוות התיעוד והקיטלוג מחדש של אוסף כל המוזיאון. כך, במשך קרוב לשלוש שנים צילמתי יחד עם צוות המוזיאון את כל האוסף שבמרתפי המוזיאון, וחלק מתצוגות הקבע. וכך גם התוודעתי לצילום בצורה מקצועית

ומתי התחלת לצלם את ג׳ני?

את ג׳ני התחלתי לתעד בשנים האחרונות באופן טבעי. היא הפכה לחלק מחיי, והיתה לי שם התחושה שיש ערך דוקומנטרי למפגש איתה. מבלי לדעת מראש, זה אכן היה לקראת סוף הפרק התל אביבי בחייה, לאחר עשור או יותר ברחובות העיר. בשנה וחצי האחרונות התחלתי לצלם אותה עם התכווננות להציג את הצילומים, ואז גם נבחר אופי הצילום

למה הכוונה באופן טבעי? למה הרגשת צורך לצלם אותה?

כפי שניסחנו זאת זיוי ברמן (האוצרת) ואני, כל אחד בטקסט שלו לקראת התערוכה, ג׳ני היא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה. לטוב או לא רע. היא היתה שם, חלק ממרקם העיר, חלק שאולי רוב האנשים מעדיפים להתעלם ממנו, האנשים שבשוליים. למרות זאת, היה בה משהו שובה לב, שמיד זיהיתי.

אישה צנומה למראה, כפופה עם הזמן חרושת קמטים. יחד עם זאת, מלאת רוך ועדינות, חיים, לפעמים גם חיוך ושמחה. אשת שיחה. לכל אלה נחשפתי עם הזמן, וראיתי את הצד הוויזואלי העז שבדמותה. הרגשתי שיש שם סיפור לספר

כמו שאמרת, היא דמות שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל רוב מי שנתקל בה – ובדמויות דומות, האנשים שבשוליים שמסתובבים בתל אביב (ובמקומות אחרים בעולם) – רובנו מסבים את המבט. איך נוצר הקשר ביניכם? איך התחלתם לדבר? איך נמנעים מליפול לקלישאת הגבר הלבן בעל האמצעים שגואל את הדמות מהשוליים?

זה נכון, הומלסים בכל העולם צריכים חברה בשביל למצוא בה את מקומם, ולמרבה הקושי והעצב, אלה הם השוליים. זה התפר שבו הם מוציאים את מקומם, וקיומם החומרי, בשולי החברה שבדרך כלל מפנה מהם את מבטם.

הקשר עם ג׳ני נוצר באופן טבעי לחלוטין, בלי שיפוט, בלי כוונה להוביל אותה לדרך חדשה, או לגאול אותה מעמדה של ״חזק מול חלשה״. פשוט נעניתי חורף אחד לפני משהו כמו ארבע שנים לבקשתה למקלחת חמה. כנראה שהיא ראתה בי דמות שאפשר לבטוח בה. זה סוד הקיום ברחוב: הישרדות, וזיהוי של הזדמנויות בטוחות.

הקשר עם ג׳ני נוצר באופן טבעי. נעניתי חורף אחד לפני משהו כמו ארבע שנים לבקשתה למקלחת חמה. כנראה שהיא ראתה בי דמות שאפשר לבטוח בה. זה סוד הקיום ברחוב: הישרדות, וזיהוי של הזדמנויות בטוחות

זה לא היה קל לי בהתחלה, אבל הסכמתי מיד, וכך היא התחילה להגיע אלי באופן די סדיר למקלחת חמה וכוס קפה. משם התפתחה ידידות, ובשלב מסוים היא גם ספרה לי ברסיסים את סיפור חייה. בקשתי את רשותה לצלם אותה, והיא הסכימה. ג׳ני מודעת לעוצמה שבנוכחותה. היא אפילו אוהבת את זה

מה הסיפור שלה אם כך? מה למדת עליה?

סיפור חיים שלם, דרמטי וטראגי, אבל אולי לפחות כרגע עם happy end. ג׳ני גדלה בצפון הודו במחוז דרג׳לינג, במשפחה מבוססת. עד גיל 19-20 היא למדה בבית ספר לבנות באנגלית. בשלב מסויים הכירה בחור ישראלי שכנראה טייל במזרח, ומשם המשיכו יחד.

ג׳ני התגיירה, נישאה לו, ויחד באו לישראל והביאו לעולם שתי בנות. כאן העלילה כנראה השתבשה ודרכם נפרדו.  חסרים לי פרטים, אבל כנראה שבשלב זה החליטה שהרחוב הוא החופש המוחלט, ומשם כבר זוכרים אותה ברחובות תל אביב. ההומלסית המלוכסנת, יוצאת הדופן יש לומר, ברחובות תל אביב.

עוד למדתי עליה שהיא אשת שיחה, מתעניינת בעיצוב, במוסיקה ובאופנה. הסתכלתי עליה בגובה העיניים, אירחתי אותה כחברה נורמטיבית לכל דבר. בלי קלישאות…

חתיכת סיפור…

רביב ליפשיץ כרמל. צילום: הילה עידו לטיים אאוט תל אביב

ולמה תערוכה? למה לתלות צילומים שלה בבית האמנים? לא שיש לי משהו נגד זה, מעניינת אותי המוטיבציה שלך – ושלה? – להציג את העבודות

אני חושב שהתערוכה היא מסר חברתי חשוב. דרך הסיפור הספציפי של ג׳ני, שנגעה בהרבה אנשים בתל אביב, נפתח צוהר לעולמם של האנשים בשוליים, שבדרך כלל, כמו שאמרנו, החברה מסיטה מהם את מבטה. אני נחשפתי כל הדרך דווקא לצד אחר בחברה וגם בממסד לצד יפה יותר ומעודד. דווקא הצד שאנחנו פחות רגילים לראות, והוא לא מובן מאליו.

אני חושב שהתערוכה היא מסר חברתי חשוב. דרך הסיפור הספציפי של ג׳ני, שנגעה בהרבה אנשים בתל אביב, נפתח צוהר לעולמם של האנשים בשוליים, שבדרך כלל, כמו שאמרנו, החברה מסיטה מהם את מבטה

דרך אנשים ברחוב שהתגייסו לעזור לה, בחומר ובחום אנושי, ועד שולי ומיכל ממשרד הבריאות, אנשי צוות בבית החולים איכילוב, צוות רפואי ועובדי רווחה: כולם גילו צד אנושי חם, ועשו כל שביכולתם למענה. אני יודע שזה לא תמיד ככה, אבל אני חושב שהסיפור כולו מטיל אור אחר על האנשים שבשוליים, והוא שווה התבוננות עבור קהל רחב.

יש שיאמרו שזו חדירה לפרטיותה, ואני אומר שהמסר והסיפור שווה את זה. דרך קול קורא שהוצאתי בחורף לגיוס עזרה חומרית עבורה, הכרתי את זיוי ברמן האוצרת, ומשם רקמנו את הנושא יחד. אני חייב לציין שהיתה היענות מאוד יפה דרך המדיה החברתית, ואנשים התגייסו בחפץ לב לסייע מבחינה חומרית לג׳ני

יפה. בוא נגיד גם משהו על הצילומים והשפה האמנותית? מה היה חשוב לך בהם?

המדיה שנבחרה היא שקפים והצילומים יוצגו על ״שולחנות אור״ צמודי קיר. שפת הצילום אחידה, ומציגה את ג׳ני בצבעוניות, על רקע שחור לבן. זה עובד טוב עם הקונספט הכללי.

באופן כללי התערוכה מציגה את הקשר המיוחד שרקמתי עם ג׳ני, סביר להניח שהוא איננו שגרתי. חוץ מזה, חשוב היה לנו להציג סיפור דרך, שממש נוצר בלי להתכוון תוך כדי. החיים כמו תמיד היו חזקים מהעלילה שלא תוכננה. תוך כדי שאני מתעד את המפגשים עם ג׳ני, קרו הדברים בחייה. בלי כוונה היה השינוי דרמטי בחייה והיא אושפזה בשל מחלה קשה, שבאופן פרדוקסלי הביאה אותה לגמילה מסמים ודרך חדשה.

אני לגמרי במקרה הייתי שם ותיעדתי, פרט להיותי חבר שנמצא שם בשבילה. האולם שבחרתי לתערוכה בבית האמנים הוא האולם הפנימי הקטן. יש בו משהו מגונן, רחמי. זה האולם שלו חיכיתי קרוב לשנה… אני מקווה שהרחוב שבו ג׳ני ראתה לתקופה מסויימת כמקדש, ״החופש המוחלט״, יעבור בעיצוב התערוכה

הצגת בעבר בתערוכות רבות במוזיאונים נחשבים מסביב לעולם. זו התרגשות אחרת לפני התערוכה הזו?

אני חייב לציין שהנה, זה תיכף קורה, וזה מאוד מרגש. זו מדיה חדשה בשבילי, זה סיפור שקרה על הדרך בחיים. כמו שאמרנו, אני הרי עוסק בדברים אחרים לחלוטין בחיי, ובכל זאת, ראיתי את כל הסיפור בעיינים של יוצר, וזה תיכף מוגש לקהל הרחב כיצירה שלמה. זה בהחלט מאוד מרגש.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כמעט כנגד כל הסיכויים, גם הסיפור המסופר על ג׳ני, וגם יצירת התערוכה במשך כל החודשים הסהרוריים האלה בעידן הקורונה. לכן זה מרגש שבעתיים. פעם ראשונה שאני עובד עם אוצרת 1:1, למרות שאני אוצר… זה היה תהליך מאוד מפרה יחד עם זיוי. ממש נוצרה כאן תערוכה יש מאין, דרך הצילום ועד הפקת כל הצדדים הטכניים של התערוכה

מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד שלא אמרת?

אנחנו נמצאים בתקופה דרמטית מאוד בישראל. פוליטית, כלכלית, חברתית. אני מקווה שהמסר שייצא מהתערוכה הזאת, בין היתר, הוא קנה מידה

רביב ליפשיץ | בוקר טוב ג׳ני
אוצרת: זיוי ברמן
בית האמנים, רח׳ אלחריזי 14, תל אביב
פתיחה: 20.8; נעילה: 19.9

The post בוקר טוב ג׳ני: רביב ליפשיץ כרמל מישיר מבט אל האנשים שבשוליים appeared first on מגזין פורטפוליו.