זו הייתה אמורה להיות שנתו הגדולה של אנימיקס – פסטיבל הקומיקס, האנימציה והקריקטורה הישראלי – שחוגג החודש 20 שנה להיווסדו. אך מגפת הקורונה הותירה את חותמה גם כאן, והחגיגות בסינמטק תל אביב ידחו להזדמנות אחרת. במקומן, יתקיים אנימיקס השנה במתכונת דיגיטלית, כשרוב ההרצאות והאירועים הוקלטו מראש וזמינים לצפייה באתר הפסטיבל.
מאחורי חגיגות ה־20 עומד המנהל האמנותי של פסטיבל, הקריקטוריסט ניסים ״נוסקו״ חזקיהו. ״אני הכי גאה שאנימיקס הפך להיות שם של מותג״ הוא מספר. ״אנימיקס הוא עכשיו שם של קהילת יוצרים וצרכני קומיקס ואנימציה; אף אחד לא הבטיח לי שככה זה יהיה.
״בשנת 2000 עשיתי פיילוט, אפילו לא קראנו לזה פסטיבל. קראנו לו יום הקומיקס וזה היה אירוע של חמש שעות בסינמטק תל אביב. רצינו לראות אם יש התעניינות באירוע קומיקס, אנימציה וקריקטורה בארץ, הרי אין פה קהל לשלושה פסטיבלים שונים כמו בחו״ל. להפתעתנו זה הלך ממש טוב, הגיעו 500 איש. זה היה מדהים מבחינתי, כי אז הקהילה הייתה קטנה ולא מגובשת ותוססת כמו היום. זה נתן את הטריגר להרים את זה והיום מגיעים אלפים לפסטיבל״.
ניסים (נוסקו) חזקיהו. צילום: אבי נבי
אבל אחרי 20 שנה, חזקיהו מספר שהוא מתחיל להתעייף. ״אני גאה בפסטיבל ומקווה שהוא ימשיך עוד הרבה שנים, כי אני כבר מתחיל לחשוב אם לצאת לגמלאות. צריך לזכור שזה כיף גדול ושליחות גדולה, אבל העבודה היא מטורפת, ההתעסקות בכל הפרטים הקטנים גוזלת ממני אנרגיות.
אל תוציא כותרת שאני פורש, אמרתי שאני רק מראה סימני עייפות ומתחיל לחפש יורשים. אני לא עוזב בשנה הבאה, וגם לא עוד שנתיים. אני לא הולך לשום מקום!
״תמיד הגדרתי את עצמי כשחקן קבוצתי או מאמן הקבוצה, ובוא נודה – רוב המאיירים הם שחקני סולו. עזוב אותם מלארגן פסטיבל או תערוכה קבוצתית. הייתי שמח אם היה עוד מישהו שמסתכל על הקהילה, יש הרבה מה לעשות ויש המון חומרים ויוצרים למעט מדי במות.
״אבל אל תוציא כותרת שאני פורש, אמרתי שאני רק מראה סימני עייפות ומתחיל לחפש יורשים. אני לא עוזב בשנה הבאה, וגם לא עוד שנתיים. אני לא הולך לשום מקום!״.
אדם חסר חוש הומור זה דבר איום ונורא
בשני העשורים שחלפו מאז נולד אנימיקס, צמחה קהילת הקומיקס והאנימציה הישראלית. סרטוני אנימציה כחול לבן מתחרים בכל שנה בפסטיבל באירוע אסיף, שהשנה ישודר בשידור חי ברשת. יוצרים ישראלים גם זוכים בפרסים בין־לאומיים, ורק בחודש שעבר זכתה האנתולוגיה Drawing Power שבה השתתפו הילה נועם ואילנה זפרן בפרס אייזנר היוקרתי, מקבילת הקומיקס לאוסקר.
״דווקא עם כל הקורונה, השנה הוגשו לפסטיבל יותר סרטי סטודנטים מאי פעם״, מספר חזקיהו, ״אבל עדיין לא הגענו לשלב שבו אנחנו מעצמת קומיקס כמו בלגיה, אמריקה או יפן. יש כאן שוק מאוד קטן שעדיין לא גילה את הסוד והקסם של הקומיקס.
״אנחנו צריכים קודם כל לקבל את האישור מחוץ לארץ ואז לבוא לפה. זה מה שקרה לדוגמה עם מישל קישקה: את שני הרומנים הגרפיים שלו, הדור השני ופלאפל עם חריף הוא הוציא בצרפת. רק אחרי שזה יצא שם הוא מצא מו״ל שיפרסם אותם בעברית״.
אורי פינק
איתמר דאובה
אבל הבעיה העיקרית של חזקיהו עם הקריקטורה הישראלית היא היעדרותה מהעיתונות המקומית. במהלך השיחה הוא תוקף את העיתונים הגדולים בארץ וטוען שבאופן שיטתי הם נמנעים מפרסומים בוטים. ״בחיים לא תראה קריקטורות מעצבנות בעיתונים כי הם לא רוצים לפרסם אותן. פוחדים לשים קריקטורות מעצבנות וביקורתיות על מה שקורה פה.
״זה לא דבר חדש: העיתונות מזמן סילקה את הסאטירה מהדפים שלה. פעם היו מדורים גדולים בידיעות אחרונות, במעריב ובהארץ, מדודו גבע ועד אפעס. הדברים האלה נכחדו. אפילו עיתון הארץ, שלא נוטה לצנזורה, מסתפק בנישה המצומצמת שלו. תן לו קריקטורה של בידרמן ובזה זה נגמר.
״הייתי מצפה מעיתון הארץ שיתנו לפחות מדור סאטירי בועט, ברמת zoo הארץ שפורסם תחילה ב׳העולם הזה׳. עובדה שהם לא מרימים את הכפפה. זה לא בגלל שאין אנשים מוכשרים, זה בגלל שלא רוצים: לא רוצים להרגיז, לא רוצים שאנשים יתעצבנו, לא רוצים שאנשים יבטלו את המנוי״.
הייתי מצפה מעיתון הארץ שיתנו לפחות מדור סאטירי בועט, אבל הם לא מרימים את הכפפה. זה לא בגלל שאין אנשים מוכשרים, זה בגלל שלא רוצים: לא רוצים להרגיז, לא רוצים שאנשים יתעצבנו, לא רוצים שאנשים יבטלו את המנוי
הפתרון של נוסקו הוא פרה־דוקס, מגזין קריקטורה וסאטירה שהוא מוציא במימון המונים מדי חודשיים וחצי. ״אני לא סמוך על שולחנו של אף טייקון״, הוא מעיד בגאווה. ״זה המפלט האחרון לפרסם קריקטורות לא מצונזרות וביקורתיות על כל מה שקורה, על ראש הממשלה וכל מי שסביבו. רק השבוע אורי פינק הכין שני עמודים על ציצים בעקבות הבלאגן של הבחורה שהתערטלה על סמל המנורה בירושלים.
״הוא עשה פארודיה על מה היה קורה אם אפשר היה להפגין עם ציצים חשופים לאורך כל שנות המדינה. אין מצב שעיתון בישראל היה מפרסם את זה היום. הפוליטיקלי קורקט הגיע לזה שעיתונות קצת איבדה את עצמה לדעת בקטע של גבולות ומגבלות אישיות. אסור לצחוק על הרבה דברים כדי לא להרגיז או להעליב אנשים״.
יש נושא שאתה מרגיש שאתה לא יכול לצייר או לגעת בו היום?
״אני לא מאמין בדבר כזה: אין בעיה שעוצרת אותי מלצייר ולטפל בכל אחד. אבל אני אומר תמיד שצריך לתת אמירה בצורה מושכלת, איכותית ורגישה. קריקטורה צריכה להיות נשכנית עם מסר מאוד ברור, אבל לא זולה; לא בוטה ברמה כזו שאתה אומר ׳איכס, איזה גועל נפש׳. אתה מאבד ככה את החשיבות של הקריקטורה. זה הופך להיות משהו לא רציני.
לקריאה נוספת
מטבע הדברים יש את נושאי הטאבו הקבועים, שכול והשואה. אין מה לעשות דברים מצחיקים איתם, אלא אם זה בתגובה לעוולה שנעשתה בהקשר שלהם. אז אני משתדל שלא להכניס את המוטיב של נאצים למרות שאני רואה ברשת שעושים בזה שימוש.
״בנוסף, בדרך כלל לא אכניס עירום בוטה למגזין, למרות שאני פותח מדור חדש שנקרא פרה־נוגרפי. שני עמודים שעוסקים בקריקטורות סקסואליות, מה שבוודאי לא נכנס לשום עיתון אחר. בזמנו בפלייבוי היו קריקטורות מדהימות של קריקטוריסטים על סקס, היום זה כבר מצונזר״.
מתוך פרה־דוקס
ביקורת נוספת של חזקיהו היא על מאיירים מהצד הימני של המפה, שלדבריו מדירים את עטיהם מהמגזין מסיבות פוליטיות. ״לא רציתי שפרה־דוקס יזוהה כשמאלני כי אני לא מגדיר את עצמי כשמאלני, אני מזהה את עצמי במרכז. אני גם חושב שסאטירה בריאה בועטת לכל הכיוונים. שמאלה וימינה.
״פניתי לכמה קריקטוריסטים מוכרים שמזוהים עם הימין: ׳בואו תצטרפו, קחו במה, תנו לי עבודות ותנו לי את הזווית שלכם מצד ימין׳. כולם נעלמו. זה די מאכזב אותי, זה לא לזכותם״.
איך אתה מסביר את זה?
״אולי הם חוששים להיות בפלטפורמה עם קריקטוריסטים שלא מהאג׳נדה שלהם. הם מעדיפים לצייר באזורים הנוחים שלהם, בעיתונים הדתיים ובעיתוני המתנחלים כי זה הקהל שלהם. קריקטוריסט צריך להיות אדם סובלני ומשתף פעולה.
אנשים לא זוכרים איך ציירו את רבין: שיכור, עם פרופלורים, מה לא עשו ממנו בתקופה לפני שהוא נרצח. ושכחו את זה, והימין מתבכיין כי לימין חסר חוש הומור. זה עצוב להגיד, אבל האידיאולוגיה שלהם באה על חשבון חוש ההומור
״אני תמיד מסביר שקריקטורה יוצאת נגד השלטון והממסד. כרגע בשלטון נמצא מישהו שכבר הרבה שנים בשלטון. אבל אם יעלה לשלטון מישהו מהצד השמאלי, קציצות אנחנו נעשה ממנו! אנשים לא זוכרים איך ציירו את רבין: שיכור, עם פרופלורים, מה לא עשו ממנו בתקופה לפני שהוא נרצח. ושכחו את זה והימין מתבכיין כי לימין חסר חוש הומור. זה עצוב להגיד, אבל האידיאולוגיה שלהם באה על חשבון חוש ההומור״.
אם כבר ימין ושמאל, אילו דמויות אתה הכי אוהב לצייר?
״התחלתי להתאמן על אסנת מארק, אבל לא יודע אם יש הרבה אנשים שכיף לי לצייר בתקופה האחרונה. הפוליטיקאים של היום הרבה יותר קשים לציור מהפוליטיקאים של לפני כמה עשורים. צריך אריק שרון כזה, גולדה, פרס. אנשים עם אף כמו שצריך, נוכחות קריקטוריסטית. קשה לצייר בקריקטורה טובה אנשים כמו גנץ ואשכנזי.
״גם את מירי רגב לא הכי כיף לצייר, אבל שאלו יהיו הצרות שלנו. היא הייתה שרת תרבות איומה ונוראה אבל טובה לקריקטוריסטים, נתנה לנו הרבה חומרים לעבוד איתם. אולי היינו צריכים לשלוח לה פרחים. היא אדם חסר חוש הומור וזה דבר איום ונורא. אני יכול לסלוח לפוליטיקאים טיפשים, אבל כאלה בלי חוש הומור זה תמיד בעייתי״.
המציאות הפכה לקריקטורה בפני עצמה
חזקיהו בן 59, הוא אחד הפעילים הבולטים בקהילת הקומיקס הישראלית. בשנת 1992 הקים את איגוד הקריקטוריסטים בישראל, ושימש כיושב הראש שלו במשך יותר מעשור. את הקריקטורה הראשונה שלו פרסם במעריב לנוער כבר בגיל 14.
״הייתי קריקטוריסט הנוער הראשון בעיתון, זו תוצאה של פגישה מכוננת שהייתה לי עם הקריקטוריסט זאב (לימים חתן פרס ישראל). מאחורי הגב שלי, הוא הלשין עלי באמצע שנות ה־70 לעורך של מעריב לנוער. הוא הציע לי לעשות אודישן ולשלוח במשך חודש קריקטורות שלא יתפרסמו בעיתון, רק כדי לראות שאני עומד בעומס.
״בחוצפה של נער צעיר אמרתי שאין בעיה, אז מגיל 14 עד גיל 18 פרסמתי כל שבוע קריקטורה במעריב לנוער. הקריקטורות שלי אז היו פשוט העתק של הסגנון של זאב כי הייתי מעריץ שלו. לא היה לי סגנון משלי. הייתי מסתכל איך הוא מצייר את קיסנג׳ר ורבין ומעתיק ממנו. אבל הבמה הזאת הייתה מטורפת. התחלתי לגלות מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול״.
נירמו ואלנבוגן
זאב נפטר בשנת 2002, ולדברי חזקיהו הוא חסר בנוף הישראלי. ״זאב היה באמת דור אחר, משהו יוצא דופן. גם באישיות וגם ביכולות שלו. הוא היה מפרגן בלתי רגיל, אני חושב שהיה לו מאוד קשה להסתדר בעידן הציני של היום. הוא בא מתקופה קלאסית של הקריקטורה, עם דוש ופרידל. הם היו דור הרבה יותר נאיבי ומעמיק.
״היום הקריקטורות מורכבות יותר מדאחקות, בדיחות. מישהו אומר משהו בטלוויזיה ולמחרת זו קריקטורה בעיתון. זה לא קשור לפוליטיקה אבל היא מתפרסמת בעמוד הדעות. זה לא שלא ראוי לצייר את זה, אבל לא הייתי מכניס את זה למדור הדעות. בעמוד הדעות תן פרשנות פוליטית.
״הם היו מהדור הפובליציסטי, שקריקטורה מופיעה עם כל הכבוד שמגיעה לה. אני לא יודע אם זאב היה משתלב היום בעיתון הארץ הציני. הוא גם היה טכנופוב: הוא רכש מחשב כדי לנסות ללמוד לצייר איתו. עד עצם היום הזה המחשב בטח עומד בקופסה, כי הוא לא פתח אותו אפילו. הוא נשאר נאמן למכחול שלו״.
עם המצב הפוליטי המייאש והקורונה, יש לך עוד כוח לצייר קריקטורות?
״הקורונה לא טובה לפרנסה, אבל טובה לתעסוקה. עוסקים בנושאים חמים אבל האמת שזה גם כבר יצא מכל החורים: כמה אפשר לצחוק על זה עוד פעם ועוד פעם? מצד שני, כל מה שקורה עם הפוליטיקה בארץ זה חומר גלם נהדר.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
״אבל אני חושב שהקריקטוריסטים התייאשו, כי המציאות הפכה לקריקטורה בפני עצמה. כדי לצחוק על ההגזמה שקורית בפוליטיקה אתה צריך להקצין ולהגזים אותה עוד יותר, וזה מתחיל להיות מאתגר. זו מילה גדולה אבל אני רואה בזה שליחות ואי אפשר לוותר, כי העיתונות הרימה ידיים. אין סאטירה בעיתונות, בקושי בטלוויזיה. ממים באינטרנט זה נחמד, אבל מה עם הדבר האמיתי?״.
מה באמת?
״כל עוד יש חסר כזה גדול גם אני כאן, עד שאתעייף. קריקטוריסט זה מצב תודעתי, שריטה מולדת, זו הוויה. אתה לא יכול לפרוש להיי־טק או למכור בדוכן פלאפל: זה מקצוע לחיים. אז נכון שאין מאות כאלה, רק כמה עשרות, אבל בארץ יש כמות מטורפת של כישרונות. יחסית לארץ הקטנה שלנו, בהשוואה למה שאני רואה בחו״ל, אין לנו במה להתבייש. יש לנו קהילה לתפארת של מאיירים״.
The post ניסים ״נוסקו״ חזקיהו: אדם חסר חוש הומור זה דבר איום ונורא appeared first on מגזין פורטפוליו.
