חגית:
בוקר טוב לעקרת הבית… מה שלומך קורין?
קורין:
הי! הכל טוב
חגית:
יופי, נעים להכיר 
ברכות לתערוכה החדשה בגלריה אלפרד
קורין:
תודה רבה
חגית:
RolePlay 2000, אמנות עקרת הבית – תגידי, איזה מין שם זה? איפה נעלמו 2020 שנות פמיניזם?! (ברור לי שיש פה הפוך על הפוך, כן… אני בכוונה נטפלת לפרובוקציה שבכותרת התערוכה)
קורין:
זה שם שהרגיש לי הכי נכון ושנוח לי לעמוד מאחוריו. הקדשתי עשור מחיי לעקרות הבית, ולא חייתי עם זה בשלום. ברגע שהתחלתי לעשות מזה אמנות הבנתי שזה המפתח שלי: שאני לא רוצה לשחק את המשחק של אני קרייריסטית מצליחה וגם מגדלת ילדים, אלא מגדלת ילדים שגם עושה קצת אמנות
חגית:
וסורגת, ולומדת בבצלאל ממש בימים אלה?
קורין:
נכון, בדיוק אני מסיימת את השנה הראשונה במסגרת התואר השני בתקשורת חזותית. ולגבי הרולפליי 2000 – זה הכי מעולם השיווק, ערוץ הקניות ותרבות הצריכה, שמבטיחה לנו חיים טובים יותר בזכות מוצרים מפוברקים
חגית:
יפה לך. תספרי עוד טיפה על עצמך, לפני שנצלול למהות התערוכה ולעומק החיים עצמם
האלמנה והקברן. ערכת רולפליי 2000
המנחה
קורין:
אוקיי. אז אני בת 33, אמא לשלושה. בעברי מורה לכיתות א׳־ב׳. לפני שנה חזרתי עם משפחתי מברלין, שם חיינו שש שנים. הגעתי לברלין עם תינוק בן חצי שנה, ילד בן 5 וסוג של דיכאון אחרי לידה. למדתי אנימציה, עבדתי בבית פוסט פרודקשן ולמדתי גרמנית
חגית:
וברלין הייתה טובה אלייך?
קורין:
מאוד מאוד מאוד. ברלין הייתה האפשרות שלי לראות את עצמי מבחוץ. להבין שכל מני דברים שחשבתי שאני, אני אולי בכלל לא
חגית:
לטוב ולרע, כמו שאומרים?
קורין:
בעיקר לטוב דווקא
חגית:
שמחה לשמוע
קורין:
אני אדם שמאוד מושפע מקולות חיצוניים, ובארץ במיוחד מאוד קשה להבין איפה אני נגמרת והאחר מתחיל. בברלין הזרות הייתה לי אי של שקט: היינו רק אנחנו ויכולתי להיות איך שאני רוצה; בלי לשמוע מיליון קולות מגיבים על כל פעולה שלי. קצת כמו ויפסנה של החיים
חגית:
ואיך נקצב הזמן הנכון ל״שם״ וההחלטה לחזר לקלחת הישראלית?
קורין:
הבן האמצעי שלי עלה לכיתה א׳, וכבר כשהגענו לשם (וחשבנו שנישאר שנה שנתיים) זה היה סוג של תחנה, שבה ידענו שנצטרך לחשוב. דורון (המבורגר), בן הזוג שלי, הוא איש של שפה, ונהייה לו בודד שם והוא רצה להניע מהלך של חזרה. יש נקודה שבה אם נשארים עוד השורשים מעמיקים ומאוד קשה לחתוך. הרגשנו שהיינו בנקודה הזאת
חגית:
והנחיתה נתקלה בקורונה. טלטלה בלתי צפויה
קורין:
נכון, אבל איזו השגחה! חזרנו לפרדס חנה, לבית עם גינה! יותר מזה אי אפשר לבקש לזמן זה של סגר
חגית:
עוד ויפסנה
קורין:
בחיי. גם בזכות הקורונה יצרתי סדרת רשת בשם ״הטיול היומי״, שזה בעצם טיול ה־100 מטר היומי שלנו. שלי ושל הילדים (ויש 13 פרקים!)
חגית:
ראיתי (קצת) אתם מאוד חמודים, ובעיקר כנים. זה מרענן לראות שיחות אמיתיות עם ילדים סקרנים, ואמא צינית למדי, אהם… ראיתי את הפרק על הסקס
קורין:
על רבייה!
חגית:
סליחה, רבייה 
קורין:
כן זה הגיע להרבה יותר אנשים ממה שחשבתי. זה שימח אותי
אנחנו דור מבאס
חגית:
בתערוכה יש שני הבטים חשובים: האחד – רבייה (או מין, שקשור לאחד ממבני העומק של העבודות שלך); והשני שיווק ותדמית. את מציגה תוכנית אירוח בדיונית וממציאה מוצר בשם RolePlay 2000 המיועד לזוגות עייפים, שמעוניינים להצית מחדש את תשוקתם הדועכת, בעזרת ערכות פנטזיה ״כבקשתך״?
קורין:
כן…
חגית:
ציטוט: ״RolePlay 2000, אמנות עקרת הבית, נוצרה מתוך משבר מיני־אישי לאחר הולדת בתה השלישית, שאיתו קיציס מתמודדת בדרך אמנותית ורווית הומור, ובשיתוף פעולה עם בעלה דורון המבורגר. העבודות בתערוכה נבנו בשפה טלוויזיונית, בהשראת רוח הפתרונות המוצעים לנשים ולזוגות במשבר בתכניות אירוח, בתרבות הניו־אייג׳, בהרצאות טד ובספרי עזרה עצמית״
קורין:
אמת ויציב. התערוכה נולדה בעקבות משבר (אחד מ…) בזוגיות, אחרי שלאה נולדה. בפעם הראשונה הגעתי ללידה ולהורות ממקום אחר, בוגר ורגוע. ואהבתי את לאה כל־כך, והתמסרתי לאמהות באופן שהיה לי חדש. וגם לדורון. הוא נדחק הצידה לראשונה בזוגיות שלנו. אנחנו יחד המון שנים, מגיל מאוד צעיר, והיחסים שלנו היו ועדיין מאוד דיאדיים.
אחרי תקופה ארוכה שלא היו בינינו שום מיניות או משיכה התחלתי לנסות להבין איך פותרים את זה. ואז נתקלתי בכוהנת הזוגיות והגאון אסתר פרל, פסיכותרפיסטית בלגית יהודייה (וכוכבת טד), שחוקרת מיניות, זוגיות, יחסים. היא כתבה ספר בשם ״אינטליגנציה אירוטית״ שמספר כמה האתגר של לשמר מיניות, תשוקה וזרות (לדבריה, סקס מחייב מידה של זרות) בתוך יחסים מונוגמיים עצום.
אבל אפשרי!
חגית:
מצרך חובה
קורין:
ממש. התחלתי לקרוא את הספר שלה, ומבחינת דורון זאת הייתה הכרזה על כישלון. אבל זה שינה לי את ההסתכלות ונתן לי איזה סט כלים להבין שאפשר לתקן. אגב אני מוכרת את הספר בתערוכה, חתום כמובן:)
חגית:
מעולה, אז היא משתפת איתך פעולה?
קורין:
ממממ, יותר אני משתפת פעולה איתה. היא לא שמעה עליי בחיים, אני מניחה
חגית:
אז מי חותמת על הספר?
קורין:
אני. כאני
חגית:
ומוסיפה תובנות? עמודים מומלצים?
קורין:
רעיון טוב . אבל כאן נכנס עניין השיווק: בד בבד עם כל ההערצה לאסתר פרל, אני לא יכולה שלא להסתכל על כל הטד־טוקס, סלף־הלפ וניו־אייג׳יות בלי ציניות. גם כי אני אדם סופר ציני וגם כי כל כך התרחקנו מעצמנו, שאנחנו צריכים שמישהי תגיד לנו ותמכור לנו כל מה שאנחנו כבר שכחנו שאנחנו יודעות.
וחוץ מזה שאני חושבת שלא יכולנו, דורון ואני, להתמודד עם הנושא הסופר כבד ונפיץ הזה, מבלי ״אקטינג אאוט״; מבלי ליצור איזושהי הזרה בינינו לבין הנושא והכאב והמורכבות שלו. החשיפה של האינטימיות שלנו הייתה חייבת קצת תחפושת כדי להסכים להתפרק
סטילס מתוך הוידיאו ״תוכנית האירוח״
חגית:
לא קשה להזדהות עם הפליאה ותחושת ההודאה בכישלון של דורון – כאילו לא יכול להיות שאנחנו צריכים מדריך למה שאמור להיות הכי טבעי. אבל היי – איפה אנחנו ואיפה הטבע?
קורין:
אנחנו כל כך רחוקים מהטבע שיש מקצוע כזה ״מדריכת התפתחות לתינוקות״!!!! כל פעם שאני נתקלת בזה אני כל כך עצובה
חגית:
היא מדריכה את התינוקות או את האמהות שלהם?
קורין:
זה לא משנה. זה זה שבמקום קהילה אנחנו משלמות למישהי שתלמד אותנו את הטבע שלנו. זה מבאס אותי. אבל גם אני שם בהמון מקומות, אני לא מתנשאת על זה (אולי קצת) אבל זה הלך רוח של עידן. אנחנו דור מבאס: יש לנו הכול ואנחנו מדוכאים בטירוף, מוח בגיגית – פשוט הגיגית היא הגוף שלנו. ואגב – סקס למשל, הוא אחת הדרכים שבהן אנחנו אחד עם הגוף. וגם סריגה
תוכנית האירוח של החיים עצמם
חגית:
בתערוכה את לוקחת נושא מאוד טעון, הולכת כמה צעדים אחורה (כותרת סטייל רטרו, דימויים מתוכניות טלוויזיה של שנות ה־60 האמריקאיות). במרכז התערוכה ״תוכנית האירוח של קורין״, עם קהל באולפן ובבית. את מאירה בזרקור פרודי את המרחב המשפחתי/זוגי/ביתי? עד כמה הסצנריו הדמיוני שבגלריה דומה או רחוק מהחיים בבית?
קורין:
כאילו האם יש לי תחפושת של שרברב במגירה ליד המיטה?
חגית:
דווקא לא דמיינתי את התחפושות במגירה. התכוונתי עד כמה ריאליסטי המראה של ״הבית״ בתערוכה, כמה מהר מזדחלת ההבנה שזו קליפה של בית סטנדרטי, והאמיתות מתייצבות מול הפנים של הצופים
קורין:
די מהר לדעתי. הבית אמנם מתכתב עם הבתים האמריקאים המסורתיים שגדלנו עליהם בטלוויזיה, ורצינו להיות המשפחה ההיא. אבל אני הופכת את המרחב הדומסטי לקרקס
חגית:
קרקס זו מילה קיצונית. יש הרבה תעוזה והתרסה בסוג כזה של פעולה
קורין:
זאת ההזרה שדיברתי עליה. אני הופכת את האינטימי והכואב למבדר ומצחיק. הייאוש והעצב משתחלים לשם מעצמם. אני לוקחת את הזוגיות שלי ועושה ממנה מופע
חגית:
כן, תוכנית האירוח של החיים עצמם
קורין:
אבל הכל במטרה טובה! כדי שגם את תרגישי פחות לבד. כדי להקליל את החיים, כדי לעורר שיח, כדי שנוכל לצחוק על עצמנו וכדי שנשתף יותר אחת את השנייה בשיט היומיומי, שתכלס ממנו החיים מורכבים, אגב: מיום ועוד יום ומשחיקה וכמביסה ומפנטזיות לא ממומשות.
הרעיון של התערוכה, אני חושבת, מעבר לחזית השטחית שלה, שהיא אקסצנטרית ופרובוקטיבית, היא משחקית. היא האישור לשחק כמבוגרים, כזוג. להגמיש קצת את ה״אני״ שלנו, לאפשר יותר מרחב לפנטזיה ודמיון ומשחק. גם להסכים להיות פאתטית ופגיעה ומצחיקולה וחזקה ומינית – זה חיות.
זה מסר מאוד חזק אצל אסתר, ואני אימצתי אותו. לא רק בסקס. אם כי סקס הוא חלק מחיות: כשאנחנו רואות אישה ״חיה״ יש שמזהים את זה וזה מושך
חגית:
הילדים מוזמנים? הם מודעים לתערוכה ולהיבטים הפרודיים שלה?
קורין:
הילדים לא יגיעו לתערוכה, הם לא מודעים. הם קטנים עדיין וזה מביך. נח, הבן הבכור שלי (בן 12), הוזמן, אבל לדעתי הוא מעדיף לא לבוא
הסלון, פסלי קרטון, ציור קיר וריהוט
חגית:
זו תערוכת היחיד הראשונה שלך?
קורין:
כן. העליתי אותה בגרסה קצת אחרת כבר בברלין, בגלריה סירקל 1, יחד עם האמנית והחברה אלונה הרפז. עכשיו אני מציגה אותה לראשונה בארץ
חגית:
אז היא הפכה לתערוכה נודדת… ממש כמו קרקס 
קורין:
לגמרי. היא גם הייתה אמורה להיות מוצגת בגיסן ברמניה במאי, וזה התבטל בגלל הקורונה. ואני מקווה שעוד מקומות ירצו לארח אותה
חגית:
איך היו התגובות בברלין?
קורין:
מאוד טובות. הכי משמח אותי שצוחקים. אבל גם היה לי מורכב: הזמנתי הרבה הורים מהגן, ואני חושבת שהיה שם משהו קרינג׳י. יחד עם זאת מאוד קל בגרמניה מהבחינה הזאת, כי המרחב האישי הוא קודש הקודשים ולעולם לא יגידו אמירות שמערבבות את האמנות עם האני הפרטי שלי.
ולכן אני גם קצת לחוצה להציג את זה פה, שהכל מאוד אחד. קשה לי לעמוד מאחורי דמות שהיא מינית ולהיות מזוהה איתה (to own it) במאה אחוז. זה גם מביך אותי. אבל מאוד עוזר לי, נגיד, שאני לא לבד שם וגם דורון איתי בזה. זאת לא מיניות נטו של אישה, אלא של זוג
חגית:
יש לי תרחיש (דמיוני בינתיים) שאחרי תערוכה כזו, בישראל הקטנה ודלת התקציב, את עשויה למצוא את עצמך מקבלת תוכנית אירוח באיזה ערוץ, והופכת לגורו בעצמך… (במיוחד עם השם קיציס, תיזהרי!)
קורין:
אני בעד
חגית:
עם דורון כסייד־קיק?
קורין:
דורון לא יסכים, אבל אני פתוחה להצעות. למרות שכשהפנטזיות על הצלחה מסחררת פוגשת את המציאות זה פתאום לא כזה זוהר. יש משהו קשה בלהיפרד מהאינטימיות של העשייה בינך לבין עצמך. פתאום היא פוגשת קהל, פתאום אני ״דמות״, פתאום אמירות, דעות, ביקרות. זה מלחיץ אותי, ואז בא לי ללכת הביתה
חגית:
זה יתרונה של האמנות, בדרך כלל היא נשארת מאוד בודדה. אבל כשהיא יוצאת ופוגשת קהל נוצרת תהודה, ואז עולות דילמות חדשות. עם מה היית רוצה שהקהל ייצא משם?
קורין:
שאלה טובה. הייתי רוצה שזה יביך זוגות ולא תהייה להם ברירה אלה לדבר על היחסים שלהם. לנפץ טאבויים בינם לבין עצמם ולאהוב יותר ולהזדיין יותר
חגית:
אינשאללה. הדמות שלך היא חלק מאוד משמעותי בתערוכה – את המארחת ועקרת הבית המעתירה, את ודורון מככבים במשחקי תפקידים קלישאיים; והבית כאילו עובר לגלריה אלפרד (התערוכה היא גם חלק מסדרת ״מרחבי פעולה״ שהגלריה עוסקת בה השנה). את מתכננת להיות שם הרבה?
קורין:
בעקרון כן. אחרי שארגיש אם הנוכחות שלי מיטיבה עם העבודה (ואיתי) ולפי זה אחליט. יתכן שזה יהיה מוזר ומביך, ואז אתן לעבודה לעמוד שם בזכות עצמה
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
חגית:
מסקרן איזה אינטראקציות יתפתחו שם. ומה הדבר הבא שעליו את עובדת/מפנטזת?
קורין:
אני מפנטזת על רומן קצר עם טלוויזיה וקולנוע. לא יודעת עדיין איך. אבל יצירה של משהו גדול יותר, יותר תקציב, יותר מחושב: לנסות להיכנס בדלת האחורית ולראות איזה גבולות אפשר למתוח שם
חגית:
טוב, אני חותמת על תוכנית האירוח (הפסיכית למדי, נראה לי. אולי לייט נייט). ב ה צ ל ח ה
קורין:
תודה רבה רבה. היה ממש כיף להתראיין. אני מרגישה חשובה עכשיו
קורין קיציס | RolePlay 2000, אמנות עקרת הבית
גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב
נעילה: 4.9
The post למבוגרים בלבד: קורין קיציס ואמנות עקרת הבית appeared first on מגזין פורטפוליו.
