את קורס העיצוב למצלמה בתכנית ללימודי עיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, אני תמיד פותחת בשאלה, מה זה עיצוב אמנותי? מה הוא הכלי הזה, שבונה את השפה הוויזואלית של הסרט או סדרת הטלוויזיה? ומהי עבודתו של המעצב? התשובה היא מורכבת, ולמעשה לאורך כל הקורס אנחנו דנים באספקטים השונים שלה.
אחד הדגשים שלי הוא, שעל העיצוב לקיים דיאלוג מתמיד ורגיש עם יתר המרכיבים של המבע הקולנועי – צילום, תאורה ומיזנסצנה – במטרה ליצור חוויה ומשמעות מובהקות ואפקטיביות. לכן, בלב העבודה היצירתית צריך לעמוד הדימוי הקולנועי שאנחנו רוצים שייווצר – אותו דימוי, רגע, שנחרט בזיכרון של הצופה, והינו כלי רגשי בעל עוצמה, מופשט וספציפי בו־זמנית.
כדי להגיע למטרה זו, חשוב לקרוא בצורה רגישה ומעמיקה את התסריט, ולחפש בהם את הצירים והעוגנים – את רגעי המפתח – שיכולים לתת את הטון ולבסס את השפה הוויזואלית של הסרט. עיצוב לשם עיצוב בלבד הוא ריק מתוכן. בקורס, אנחנו מנסחים ומפרקים יחד את השאלות שמעלה המפגש עם התסריט עבור התהליך העיצובי, ומפתחים את הכלים להתמודדות עם שאלות אלה באופן שמביא לידי ביטוי גם את דרכו/ה האמנותית של כל סטודנט וסטודנטית.
בעיצוב לקולנוע עולות סוגיות רבות שדורשות הכרעה ברבדים שונים, חזותיים, דרמטיים ולעתים פילוסופיים. מעבר ל״אינפורמציה הטכנית״ שהתסריט מספק – מקום וזמן ההתרחשות, תיאור הדמויות – עולות למשל שאלות שקשורות לז׳אנרים הקולנועיים השונים: היכן למקם את הסגנון העיצובי על הרצף שבין ה״ריאליסטי״ ל״מסוגנן״?
כיצד לממש הכרעה זו במרחב המתוח שבין, מצד אחד, קונבנציות חברתיות־תרבותיות וקולנועיות, ומצד שני, תפיסת עולמו האישית של היוצר – ולא פחות חשוב מכך, תפיסת עולמו ועולם הדימויים של הדמות בסרט. כאן עולות גם דילמות אסתטיות ״קלאסיות״, כגון היטמעות מול בולטות, מינימליזם מול גודש, הרמוניה מול דיסהרמוניה, מוכרות מול ניכור והזרה. כל אלה דורשים מהמעצב האמנותי לבצע מגוון הכרעות יחד עם הבמאי והצלם: בחירות עיצוביות שיתמכו בסיפור וברגעים הדרמטיים שלו.
מבחינה מעשית, הסטודנטים לומדים ליצור בכלים שמאפשרים למעצב את מלוא הגמישות והדיוק להביע את רעיונותיו: עבודה עם לוחות השראה, הדמיות דיגיטליות, קולאז׳ים, ציור חופשי ועוד. עבודת המעצב היא כמובן גם לדעת איזו טכניקה תהיה האפקטיבית ביותר לאיזו מטרה. שלב חשוב זה, שלב ההדמיה אם באמצעות מחשב, סקיצה או ציור – שלפעמים ידוע גם בתור concept art – משמש להצגת הרעיון העיצובי של הסרט בפני כל הגורמים המעורבים בהפקתו.
הדמיה טובה תעביר בצורה מחודדת את הרגש והאווירה שרוצים לייצר בפרויקט: את הדימוי המרכזי או דימוי־המפתח, שמייצג את הלך הרוח והכוונה הרצויים. זו הסיבה שבגללה אני מעודדת ודורשת מהסטודנטים להתייחס להדמיות שלהם כאל עבודות אמנות. גם הטכניקה שהם בוחרים בה, צריכה להתקשר עם המראה הסופי של הסרט עצמו המצוי בדמיונם.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
במסגרת פרוייקט הגמר, קיבלו הסטודנטים תסריט לסרט קצר של מרטין סקורסזה מ־1989, Life Lessons, והתבקשו לעצב עבורו את הסט המרכזי תוך עיבוד חופשי של זמן ומקום. הסרט מתרחש ברובו בסטודיו של אמן ומגולל את מערכת היחסים הדרמטית בינו לבין האסיסטנטית שלו.
זהו תסריט שמאפשר יצירתיות בעיצוב הסט, הן בגלל עולם האמנות שמרכזי בסרט, והן בגלל יחסי הכוחות המשתנים בין שני הגיבורים, שמאפשרים תנועה מגוונת של הדמויות בחלל. לבסוף, על הסטודנטים היה גם לקחת בחשבון את האופן שבו הסרט יצולם כלומר: העמדה של דמויות, קומפוזיציה, וזוויות צילום. כל סטודנט בחר לגשת לתסריט בדרכו שלו.
מיכל ברגמן, שנה ג׳
מיכל ברגמן בחרה באמנות עצמה כאלמנט מרכזי בסט. כך היא תיארה מהלך שבו הגיבור עובד על ציור שעם התקדמות העלילה הולך ומשתלט על החלל. מיכל עשתה הקבלה בין היחסים המתוחים בין הגיבורים והכפייה הריגשית, לבין הכפייה וההשתלטות של הציור עצמו.
אדוה כהן שפיגל, שנה ג׳
אדוה כהן שפיגל בחרה להתייחס לסט ולאמנות בצורה רפלקסיבית. כך היא בחרה למקם את הסיפור בסטודיו של אדריכל שעובד על מאקט הדומה מאוד לסטודיו עצמו. באופן הזה היא טשטשה את הגבולות בין מציאות לדמיון, בין האמיתי לתפאורה. הדמויות במאקט הוקבלו לדמויות בסרט, ובכך הדגישה את הסערה הדרמטית שמתרחשת בין הדמויות, הקשורה בחוסר יכולת לשים גבולות ולנתק את העשייה האומנותית מחיי היום יום.
טל גרינברג, שנה ג׳
טל גרינברג בחרה למקם את הסטודיו בכנסייה נטושה, מקום שהרגישה שמתאים לאמן עם שיגעון גדלות. המבנה האדריכלי של המקום אפשר למקם את הדמויות בגבהים ומפלסים שונים בהתאם ליחסי הכוחות שנוכחים בסצנה מסוימת. טל מיקמה פסל גדול במרכז הכנסייה, כמו עץ מטפס, והחלונות הגדולים אפשרו להאיר דרכם ולייצר צללים דרמטיים בהתאם לסצנה.
איהאב ג׳יריס, שנה ג׳
איהאב ג׳יריס בחר למקם את הסיפור בדמשק בחצר של בית אופייני למקום. החצר הרומנטית אפשרה לייצר אווירה יצרית וסוערת. השימוש בצבעוניות עזה ועומס פרטים שירת את הכאוס והתשוקה בין הגיבורים.
שונית אהרוני היא מורה בכירה בתכנית למצטיינים בעיצוב במה, קולנוע וטלוויזיה. התכנית מקיימת לימודים לתואר ראשון ושני בארבע שנים בפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב ומכשירה מעצבי במה, תלבושות ותאורה לתיאטרון וכן מעצבים לקולנוע ולטלוויזיה.
The post CONCEPT ART בעיצוב לקולנוע appeared first on מגזין פורטפוליו.
