מרב שין בן־אלון: דברים שלא סיפר לי אבי

הי מרב, מה שלומך? איך עובר עלייך קיץ קורונה?

הי חגית, מה שלומך? איכשהו יש לי תחושת דז׳ה וו על קיץ 2011 עם המחאה החברתית הסוערת והרגשות המורכבים שיש לי ביחס למה שקרה אז ומה שקורה עכשיו. ומצד שני אני חווה שמחה והתרגשות עם היציאה של הספר וההתקבלות שלו

ברכות לבייבי החדש. ואם לקרוא לילד בשמו – ספר האמנית שלך ״חמש רגלים״. כמה זמן עבדת על הספר?

תודה! עבדתי עליו שלוש וחצי שנים. מתחילת 2017

ומעניין שאת מזכירה את קיץ 2011 – שהם סמיט, שערכה את ספרך, מציינת שפרק שלם בספר מתבסס על ארגז ויומן זכרונות מאותה תקופה בדיוק

נכון. הפרק החמישי בספר, שנקרא ארגז, כולל קטעים מתוך יומנים שכתבתי באותה תקופה. גם הפרקים האחרים בספר, למעט הפרק בית הבראה, גם הם מתייחסים לאותה תקופה אבל הכתיבה שלהם נעשתה בדיעבד

העבודה על הספר הייתה כרוכה בחשיפה לא פשוטה – רגשית, משפחתית. היא החלה בהחלטה או בתהליך שהתגבש לכדי ״ספר״?

זה היה תהליך שהתחיל בכתיבת הטקסט של הפרק הראשון. לא חשבתי מיד שייצא מזה ספר, אבל זו היתה הפעם הראשונה שבה הצלחתי לכתוב את הסיפור. לאחר מכן התחלתי לחפש חיבור בין הטקסט לדימויים וברגע שהבנתי שזה יכול לקרות, התחילה להתהוות ההבנה שזה צריך להיות ספר. בשלב הזה, הספר כלל רק את הפרק הראשון ורק בהמשך הוא התפתח לחמישה פרקים

ספרי מאיפה הכל התעורר?

וואוו, איזו שאלה. האמת שאני לא חושבת שהיה איזה טריגר דרמטי שעורר את זה. הייתי אומרת שברגע מסויים משהו התאפשר, הבשיל בתוכי. זו היתה תקופה שבה כתבתי בפייסבוק פוסטים בגוף שני ואני חושבת שהבנתי שאני יכולה להשתמש בכלי עבודה הזה שמייצר את ההרחקה שהייתי זקוקה לה כדי להצליח לומר את הדברים

הסיפור נקרא קצת כסיפור בלשי, שעוקב אחר גילויי סודות ובלבול (אני מנסה לא לעשות ספוילרים). חשבתי שהמחלה ומותו של אביך הובילו למסע גילויים. הקשר בין הצד הטקסטואלי והצד הוויזואלי (בקו המוכר שלך, של רישומים עדינים ומינימליסטיים) מותיר פערים ומסתורין

את החוויה הזו ניסיתי להמחיש בספר באמצעות מערכת היחסים בין הטקסטים לדימויים; לבנות את הפער בתפישת המציאות. הגילוי שלי הופך להיות גם הגילוי שלך כקוראת/צופה. גם את מתמודדת עם הפער, ההלם, הפירוק, הרצון לפענח והכישלון

הסוד התגלה לאחר מותו, ומה שאני כותבת עליו בספר הוא ההבנה בדיעבד. האופן שבו ארועים ותמונות שקרו ונחוו כמשהו חסר משמעות חוזרים אל ההכרה לאחר שמתווסת פיסת המידע החסרה, ונבנית פרשנות חדשה לארוע. את החוויה הזו, ניסיתי להמחיש בספר באמצעות מערכת היחסים בין הטקסטים לדימויים; לבנות את הפער בתפישת המציאות. הגילוי שלי הופך להיות גם הגילוי שלך כקוראת/צופה. גם את מתמודדת עם הפער, ההלם, הפירוק, הרצון לפענח והכישלון

בין השורות עולה גם הפער בין מי שהיה אביך בשיא חייו לבין התלותיות וחוסר האונים במצבו לקראת סופם. זו מעין קינה ופרידה, ובמקביל גם תימהון שמטלטל אותך

מרב שין בן־אלון. צילום: שירז גרינבאום

נכון. היה לי חשוב לבנות תמונה מורכבת של הדמות שלו. מהרגע הראשון ידעתי שאני לא מעוניינת ליצור עמדה צדקנית, קורבנית או אידילית כמו שקורה בהרבה מקרים לאחר שאדם מת. רציתי להצביע על האפשרות לחוות בו זמנית רגשות סותרים כמו כעס ואהבה. 

זו גם הסיבה שאני בוחרת להציג את הדמות שלו כחוקר דרך המכתבים שהוא עצמו כתב, וזו הסיבה שאני חוזרת אל היומנים שאני עצמי כתבתי לפני הידיעה. דרך הכתיבה, אני יכולה לחזור לחלקים שאבדו לי, שנמחקו. ולתת מקום לחמלה דווקא בשלב שבו הקורא כבר יודע מה קרה

דמותה של אמך נעדרת לגמרי מהסיפור, תהיתי אם היא נפטרה לפניו?

כן אמי נפטרה הרבה מאד שנים לפניו

אתן הבנות, האחיות, הופכות למעין יחידת פעולה, ומתחילות לפתוח את סיפור חייו מנקודת ראות חדשה, זרה

השימוש שאני עושה ביחידת הפעולה המשותפת היא ניסיון לתקף את העדות בסיטואציה המופרכת. הביחד הוא סוג של הישרדות מול אי ההגיון של הסיטואציה

אמרת שאת חווה שמחה והתרגשות, שהספר מתקבל היטב – מי הקהל שלו (שלך)? איזה סוגי תגובות את מקבלת?

כן. זו הפתעה גדולה. אחרי כל כל הרבה שנים כאמנית פעילה, אחרי שהתרגלתי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, אני מופתעת מהתגובה המיידית, מהנגישות של הספר ומהאופן שהוא מגיע לקהלים שונים גם מחוץ לשדה האמנות. אני מקבלת בלי סוף תגובות מאד עוצמתיות. הספר בולע את מי שמתחיל לקרוא אותו ואני מבינה שזה בכלל לא משנה אם יודעים או לא יודעים את הסיפור. אין כאן עניין של ספוילר אלא חוויה מטלטלת שאת עוברת במהלך הקריאה/צפייה בספר.

הספר בולע את מי שמתחיל לקרוא אותו ואני מבינה שזה בכלל לא משנה אם יודעים או לא יודעים את הסיפור. אין כאן עניין של ספוילר אלא חוויה מטלטלת שאת עוברת במהלך הקריאה/צפייה בספר

בנוסף, אני מקבלת גם תגובות חזקות לחוויה האסטית, חומרית, חושנית של הספר ולריבוי הקריאות שמתקיים בו. חשוב לי לציין את שיתוף הפעולה שהיה לי כאן עם שלוש יוצרות בתהליך: המעצבת הגרפית, מיכל שפירא; העורכת הספרותית, שהם סמיט, שכתבה את אחרית הדבר; והמתרגמת גילה קאהן הופמן. אני מקבלת תגובות חזקות לדיוק של העיצוב, למקום המשמעותי של השימוש באנגלית ולטקסט של שהם, שמאיר זוויות נוספות לגבי הסוגה של הספר

זה קרה גם לי התחושה שהספר מושך ובולע את הקוראת…

איזה כיף

והסוגה היא באמת אניגמטית, זה לא פשוט לסווג, וזה גם יתרון.

כשיצא לאור, אחרי שלוש וחצי שנות עבודה (ועוד חיים שלמים שממקופלים בפנים), הייתה תחושה של הקלה, סיפוק או צער הפרידה פעם נוספת?

אני ממש שמחה לשמוע. כל כך הרבה שנים ניסיתי למצוא את הדרך לחבר את שתי הזהויות של הציור והכתיבה ותמיד הרגשתי שמשהו שם לא מתחבר לי באופן המוכר לי מסוגות קיימות. אני חושבת שבזכות הסיפור המוזר הזה שקרה בחיי הבנתי שהדרך שלי לחבר את החלקים היא אחרת, הייתי צריכה לקבל את האחרות הזו שלי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מרגישה אושר שהצלחתי לבנות מכל החלקים של עצמי ושל הסיפור יצירה שיש לה משמעות בעולם, ובעיקר אני מרגישה שיצרתי לעצמי פלטפורמה לעבודה. אני כבר עובדת במרץ על הספר הבא, הנובלה הפוליגרפית הבאה שלי….

מבחינה משפחתית, נוצרו חיבורים חדשים?

יש קשר, אבל זה לא טלנובלה: זה בדיוק ההבדל בין החיים לאמנות. אני מחפשת את החיבור בתוכי, וזה קרה לי כשכתבתי את ההקדשה לספר, לאחיותי. רק אחרי שהוספתי את האות ״ל״, הבנתי שהפכתי את המילה אחות לפועל – לאחות

וואוו, לא חשבתי על זה. יפה מאוד. עכשיו כמה מילים פרקטיות – לכל המתעניינים שרוצים להזמין או לקנות את הספר?

אפשר להשיג את הספר בחנויות ספרים מיוחדות: סיפור פשוט, המגדלור (תל אביב), מילתא (רחובות) ואדרבא (ירושלים) ובהזמנה ישירה ממני 

מצוין! אז נאחל בהצלחה עם זה, ועם הנובלה הבאה, שבדרך

מירב שין בן אלון | חמש רגלים
עריכה: שוהם סמיט; עיצוב גרפי: מיכל שפירא
הוצאה עצמית בתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות והקרן ליוצרים עצמאיים של משרד התרבות והספורט 

The post מרב שין בן־אלון: דברים שלא סיפר לי אבי appeared first on מגזין פורטפוליו.