רוני עזגד: למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים?

יובל:

הי רוני, מה קורה? איך עוברת עלייך 2020 עד כה עם כל הקורונה והכאוס העולמי?

רוני:

שלום. ווי, קורה הרבה, זו שנה מאוד הזויה אני חושבת לכולם. יש איזו אשליה שמשהו בשליטתנו, והשנה ההפך הודגש מאוד (:

יובל:

לגמרי. איך עברו עלייך כל ימי הסגר ופוסט קורונה והטרום אולי גל שני?

רוני:

כמו לכולם היו ימים עצובים ובודדים והיו ימים קסומים ויוצאי דופן. אני חושבת שמי שניחן בכל כישרון או תחביב מצא אושר רב בזמן הזה שנחת עלינו. הייתי חותמת על עוד איזה שבועיים של סגר להתקדם עם הסרט הבא (: אבל אולי זה לשיחה אחרת

יובל:

נכון… אנחנו עכשיו מתרכזים בהבטחה שיוקרן בדוקאביב ויהיה חלק מהתחרות, אז קודם כל מזל טוב! זו פעם ראשונה שהוא מוצג ככה לקהל? ובאיזו קטגוריה הוא מתחרה?

רוני:

תודה תודה (: זה מרגש. הוא יוצג בקטגוריה של הסטודנטים מאחר והוא נוצר במהלך התכנית לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. וכן זו, תהיה הפרימיירה הרשמית שלו. פחות מפונפן מהמצופה עם יין קר ובייגלה לא פריך מעודף לחות – אבל עדיין מאוד מרגש ואני שמחה בשביל היצירה שהיא תצא לאור. מצד שני גם אתה תוכל להיות חלק מהפרימיירה על אף שאתה בלונדון אז יש גם יתרונות (:

יובל:

יפה, אכן מרגש, ובואי נדבר על הסרט: ספרי בכמה מילים על הסרט, מה קורה בו

רוני עזגד. צילום: דודי חסון

רוני:

הסרט הוא, בניגוד לווידאו שאני מביימת למחייתי, עשוי מאפס חומר חדש. כלומר, כולו מורכב מקטעי ארכיון. לא הוקלט כלום, לא צולם כלום וזה היה מאוד חשוב לתהליך המחקר והבדיקה – מה קרה שם בשנות ה־90, שיצר תחושה אופטימית של הבטחה.

אז הסרט בא לענות על השאלה הזו, דרך קטעי ארכיון של סרטי בר מצווה ובת מצווה של משפחות שונות, מאותה התקופה, בשילוב עם חומרי ארכיון אישיים שלי ושל משפחות נוספות

יובל:

מאיפה הגיע הרעיון? ולמה זה עניין אותך?

רוני:

הרעיון המקורי היה שונה לגמרי. אני עובדת שנים כבמאית הבית של להקת המחול בת שבע, ושותפה יוצרת של אוהד נהרין. התוכנית היתה לייצר עם רקדני בת שבע וידאו How To, שמדריך כיצד לרקוד באירועים משפחתיים, ואת החומרים אספתי רק לשם המחקר.

בהתבוננות בהם נגלה משהו עמוק שעורר בי הרבה שאלות. תמימות ואופטימיות בכל אירוע משפחתי, אהבה שהתחברתי אליה, והבטחות רבות לעתיד טוב יותר. הבנתי שהחלק של הריקודים וההתעקשות שלנו ״להרים״ ו״לעשות שמח״ יושבים על מאפיינים עמוקים בתרבות שלנו, וצללתי לתוך המחקר הזה

פתאום בהתבוננות בהם נגלה משהו עמוק שעורר בי הרבה שאלות. תמימות ואופטימיות בכל אירוע משפחתי, אהבה שהתחברתי אליה, והבטחות רבות לעתיד טוב יותר. הבנתי שהחלק של הריקודים וההתעקשות שלנו ״להרים״ ו״לעשות שמח״ יושבים על מאפיינים עמוקים בתרבות שלנו, וצללתי לתוך המחקר הזה

יובל:

וואלה. מעניין. באיזה שלב זה הפך להיות פרויקט גמר, חלק מהלימודים?

רוני:

במהלך הלימודים התעניינתי בחלחולו של הפוליטי אל האישי. התעסקתי בחדירתם של המאורעות הלאומיים אל תוך הבתים שלנו ואל החינוך שאנחנו מקבלים מההורים בבית. בקלטות הווידאו במהלך המחקר התנועתי, קלטתי סממנים לאומיים רבים, באירועיים מאוד אישיים.

למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? בנאום ברכה מרגש של סבתא היא מתעקשת להזכיר את המלחמה האחרונה? בבת מצווה שלי צריך לשים את שירי יום העצמאות ברגע הכי עליז ברחבת הריקודים?

למה בבר מצווה באולם פרטי צריך להדליק נרות לחיילים? למה בנאום ברכה מרגש של סבתא היא מתעקשת להזכיר את המלחמה האחרונה? למה בבת מצווה שלי צריך לשים את שירי יום העצמאות ברגע הכי עליז ברחבת הריקודים? הערבוב של החגיגות הפרטיות והלאומיות העסיקו ובלבלו אותי, ובחרתי לבדוק את זה במסגרת הלימודית

יובל:

אז למה באמת? מה המסקנה שהגעת אליה?

רוני:

ידעתי שתשאל את זה (: אני חושבת שההרהורים יותר חשובים מהמסקנה, מאחר והיא אינה חד משמעית. לכל אחד ואחת חשבון נפש שונה מול המדינה ומול הבית שבו גדלו. הצפייה בסרט מעוררת את השאלות האלו אך לא ממהרת לענות על התשובות, בכוונה. בכלל הסרט מציג הבטחות: רבין לפני הרצח, התאומים לפני נפילתם. אבא שלי לפני שנפטר. הקהל מגיע מלומד, הוא לא צריך שאציג בפניו את איך שהסיפורים האלו יסתיימו, אבל כן שאציף שאלות כמו זו

יובל:

אז אני רוצה להתעקש: לאיזו מסקנה *את* הגעת? גם אם היא לא מופיעה בסרט.

ואולי זה המקום לספר שראיתי את הסרט בשנה שעברה כשהוא הוצג בתערוכת הבוגרים בתל אביב. נכנסתי אליו בלי לדעת כלום: לא הכרנו, לא ידעתי על מה הסרט, כלום. ונשארתי עד הסוף שלו, מה שלא קורה בדרך כלל בתערוכות בוגרים, בכל זאת 20 ומשהו דקות לעבודה אחת, אבל הייתי מרותק.

וכל הזמן נעתי באי נוחות מול הטקסים האלו, והריטואלים שחוזרים על עצמם, ושאלתי את עצמי כל הזמן למה? וחשבתי, איזו מדינה בהפרעה אנחנו. אז אני שואל שוב, לאיזו מסקנה את הגעת…

רוני:

המסקנה היא שהחיים פה מאוד מורכבים והמחירים שאנחנו נאלצים לשלם גבוהים מאוד, אבל יש משהו שהופך את האדמה הבוערת הזו לבית שלנו. המשהו זה מחלחל לאירועים הכי אישיים שלנו. הרי המחירים לחיים פה כל כך גבוהים, למה אני לא עוזבת? מה מקרקע אותי לארץ הזו?

ברור לי שבן זוגי העתידי יהיה ישראלי, ברור לי שהילדים שלי יגדלו פה. הרי כל קריאה רציונלית בעיתון מלמדת שהמצב חרא והוא הולך ומדרדר. למה אני מתעקשת? ורבים מבני דורי? כי זה הבית שלי. אני מתביישת בראש הממשלה, ומתביישת ברבים מנציגי הציבור אבל פה נולדתי ולכאן אני שייכת.

זה מאוד מורכב להגיד את זה כי בדעותיי הפוליטיות אני שייכת למחנה השמאל, ובו בזמן אני מאוד ציונית. זה פשוט ככה. גדלתי בבית שבו אבא שלי אמר לנו: ניתן כל חלקת אדמה תמורת שלום, אבל פה זה הבית שלנו ואין לנו לאן ללכת. אז זו המסקנה

יובל:

שנאמר, it's complicated…

יובל:

מעניין אותי מה היו התגובות לסרט ממי שהוא לא ישראלי, לא גדל פה, לא מכיר את תותים של אתניקס

רוני:

חחח אז גם זה מאוד מאוד קומפליקייטד. לשמחתי הרבה לאחר שהסרט יצא פנה אלי המפיק הנפלא נבו שנער, שבכלל חי ופועל בארצות הברית, וביקש להיות המפיק והמפיץ של הסרט. מאז שהתחלנו לעבוד ביחד הוא הקרין אותו להמון אנשים שלא גדלו על אתניקס והתגובות מאוד מגוונות, ואנחנו עושים חושבים לקראת היציאה שלו לפסטיבלים בחו״ל.

מה שדי מפתיע, שגם מי שלא מכיר את התרבות ולא מבין את כל הניואנסים של הסרט, מאוד מתרגש ומיד מתחיל לדבר על המשפחה שלו. בחלק מההקרנות לקהל זר שבהן נכחתי רבים מהצופים אפילו פרצו בבכי. כנראה שאנחנו לא כאלה מיוחדים (:

יובל:

כנראה. תגידי, אם לחזור לשם הסרט, ההבטחה: את אופטימית? גם בכלל וגם ספציפית למה שעולה מהסרט

רוני:

מה הכוונה ספיציפית למה שעולה מהסרט?

יובל:

למה שבחרת להציג: להבטחה של הניינטיז, להתפכחות מאז

רוני:

כן, אני אופטימית

יובל:

בלי הסתייגות? בלי קומפליקייטד?

רוני:

ברור שעם הסתייגות. כל בר דעת ינשך את השפה שעה שיגיד על מצבנו ״יהיה בסדר״. ברגע השיא של ההבטחה, תוך כדי ריקודי בר מצווה, בגין נואם במהלך ביקורו של סאדאת: ״בעזרת השם נגיע ליום המיוחל, עליו כל עמינו מתפלל…״, וסבתא בנאום בר מצווה (שמתקיים 20 שנה אחרי) משלימה אותו, ״נהיה כולנו אופטימיים ונקווה שהכל יחלוף כלא היה״. אז זו הרוח אני מניחה – אופטימיות זהירה. אחרת בלי תקווה, באמת אין לנו מה לחפש פה

יובל:

זה נכון… מעניין אותי איך בסוף מכל החומרים הצלחת לעשות סרט אחד קוהרנטי. את יכולה לספר קצת על תהליך העריכה? זה נראה לי ממש כמו פאזל 1,000 חלקים שכולם באותו צבע…

האזנתי לכל נאומי הבר ובת מצווה. שמתי לב שהם די דומים ואז פיתחתי מודל עריכה לסרט – החלטתי שהטיימליין יהיה סוג של אירוע: סצנת קבלת פנים, סצנת נאומי ההורים, סצנת נאומי הילד, הילד מודה לסבא/סבתא שכבר לא איתנו, אוכל, ריקודים והביתה

רוני:

זה היה מאוד קל למרבית ההפתעה. האזנתי לכל נאומי הבר ובת מצווה ושמתי לב שהם די דומים ואז פיתחתי מודל עריכה לסרט – החלטתי שהטיימליין יהיה סוג של אירוע: סצנת קבלת פנים, סצנת נאומי ההורים, סצנת נאומי הילד, הילד מודה לסבא/סבתא שכבר לא איתנו, אוכל, ריקודים והביתה (כתוביות סיום). עירבבתי בינהם כששמרתי על המבנה של האירוע, כשברקע מלווים את הסצנות שני שירים של אתניקס בשבעה ביצועים שונים, מה שעוזר לשמור על האווירה מהודקת ככל האפשר

יובל:

שבעה ביצועים שונים???

רוני:

חחח כן אתניקס

הסרט כיצירה בשדה התקשורת החזותית חוקר פורמטים: כיצד אנחנו מרגישים כלפי וידאו מרובע ב־VHS שאבא שלי צילם בגינה? ולעומת זאת כלפי וידאו HD של חתונה מהקיץ האחרון? וכלפי סרטי ה־8 מ״מ מקום המדינה שמופיעים בסרט כרקעים? את אותה הבדיקה ערכתי כלפי ביצועים מוזיקליים.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

כילדים בניינטיז נטולי מסכים, היינו הולכים להרבה חוגים: כדורסל, רולרבליידס, פסנתר. ביקשתי מהמוזיקאי המבריק אסא רביב שייצר לי גרסת כיסוי ל״כתם הפרי״ שמנגנת אותה רוני בת ה־10 בחוג פסנתר – וזה הקטע שבו השתמשתי בסרט. המטען הרגשי שהביצוע הזה מביא תומך בסיפור ולוחץ על נקודה נוסטלגית ומביא ניחוח תמים שתומך בוויז׳ואל. המחקר הזה על פורמטים היה מענג ואפקטיבי ביחד

יובל:

מענג ואפקטיבי! מה עוד אפשר לבקש… ואם כבר – משהו חשוב נוסף להגיד לפני שמסיימים? תודות ומועדי הקרנה אולי?

רוני:

בוודאי. תודה לכל המשפחות שתרמו בנדיבות חומרים עבור הסרט, ועבור אורי, גילי, ואמא שלי ששיתפו פעולה והסכימו שאספר חלק מהסיפור שלנו. הסרט יוקרן בדוקאביב ב־6.9 בהקרנת אונליין. מבטיחה לעשות בת מצווה להבטחה ברגע שיוסר סגר הקורונה וכולנו נפגש נרקוד ונעשה לחיים (:

יובל:

בהחלט. אני, אגב, עוד מחכה למדריך כיצד לרקוד באירועים משפחתיים

רוני:

הסוד הוא לא לראות את עצמך באף מראה או השתקפות באולם ואז אתה תרקוד הכי יפה