מגלים אוצרות // הדסה כהן

הפעם הראשונה

אחרי שסיימתי את התואר הראשון באמנות ב־2015 בבצלאל, עברתי מירושלים עיר נעוריי לתל אביב, והתחלתי לעבוד בגלריה קונטמפוררי ביי גולקונדה של רוני פורר. במקביל, הצטרפתי לגלריה השיתופית בנימין בקריית המלאכה. זאת הייתה תקופה מלאת ההתחדשות אבל יחד עם זאת, ואולי בעיקר בגלל מחסומים אישיים, העשייה האמנותית שלי לא פרחה.

בעבודה מנגד, מצאתי עניין רב בלעקוב אחר ההתפתחות האמנותית של אמנים, ולראות איך מקבל גוף עבודות הקשרים חדשים במעמד הזה של תערוכה. במובן מסוים, חיפשתי את חדוות היצירה שלא מצאתי אצלי. יום אחד קיבלתי מייל כללי מבצלאל ובו הודעת ״הזדמנות אחרונה״ להירשם לתואר השני באוצרות – במדיניות ותיאוריה של האמנויות, ליתר דיוק – והחלטתי ללכת על זה.

התערוכה הקבוצתית הראשונה שאצרתי היתה במקביל לשנה הראשונה לתואר השני, יחד עם מור שמושקוביץ ב־2017 בגלריה בנימין תחת השם ״היפרנורמליזציה״. מדובר במושג המתאר מצב שבו אנו חיים בגרסה מזויפת של המציאות, היפר־מציאות שמאיינת את היחס בין הייצוג למושא שלו, ושמותירה את האמת כבלתי ניתנת לזיהוי.

שאבנו השראה מהסרט של אדם קרטיס (Curtis) מ־2016 הקרוי על מושג זה. הסרט מנתח את התהליכים שהתרחשו בעולם משנות ה־70 של המאה ה־20 ועד עלייתו של טראמפ, ועוסק בתופעה שבה פוליטיקאים ובעלי הון נמנעים מלהתמודד עם המציאות על מלוא מורכבותה ובמקום זאת מציגים גרסה מפושטת שלה, במטרה לשמר את הכוח שלהם.

אלינה אורלוב, Sprinkler. צילום: מ״ל

דפנה טלמון, קריפטונייט1

היפרנורמליזציה, גלריה בנימין. צילום: מור שמושקוביץ

קרטיס מדבר על זה שגם אלו שהאמינו שהם תוקפים את המערכת – רדיקלים, מוזיקאים, אמנים וכל הפועלים בתרבות הנגד – הפכו להיות חלק מאותו מנגנון, ונטמעו בעולם האשליות. הפוליטיקה הפכה למשחק שעניינו העיקרי הוא מניפולציה של דעת הציבור וטשטוש ההבדלים בין מציאות לדמיון. הוא מתאר נסיגה של הציבור מניסיון לשינוי והבנה של מורכבויות העולם, לטובת התמכרות למציאות מדומיינת שמרכזה בעולמות וירטואלים עיסוק מוגבר ב״אני״, קבלה פסיבית ואמונת שווא במערכת שבורה.

בהינתן שהתופעה ההיפרנורמלית קיימת, שמושקוביץ ואני ביקשנו לבדוק איך היא משפיעה על אמנות עכשווית, עד כמה יכולה אמנות שנוצרת על ידי מי שבעצמם ״שקועים״ בעולם היפרנורמלי, לחתור תחתיו. היום הנושא מרגיש לי רלוונטי יותר מתמיד. בתערוכה השתתפו יעל פלדמן שביט, שיר כהן, אשחר חנוך קלינגייבל, אלינה אורלוב, דפנה טלמון, אייל גפני, רחל לויאן, קריסטין סו לוקאס, אלונה שמואלי ובת אל אלפסי.

התחנה האחרונה

2020, בגלל כל חוסר הוודאות שבה, מתפקדת עבורי כתחנה אחת גדולה. עד כה אצרתי השנה שלוש תערוכות יחיד ואחת קבוצתית, ואת אף אחת מהן אני לא לוקחת כמובן מאליו. אני אסירת תודה על כל הזדמנות להתבונן ולהוביל תהליכי יצירה ולפגוש כל אמן או אמנית מנקודת מבטם.

Inneroutfuture של יבגני מרמן בגלריה נולובז, שנגזרה מתקופה ארוכה שבה חי ויצר בהונג קונג, ירדה ממש לפני שהתחילו לדבר על הקורונה, כך שבראיה לאחור זה כנראה הכי קרוב ל״חו״ל״ שהיה לי לפני ההתפרצות.

שירת הזכרים של ליאת דניאלי הציגה בין היתר כוורת דבורים חיה בתוך סיטאר במרכז גינת פרחי־צוף על גג גלריה אלפרד והמשיכה לתוך הסגר. היא חידדה את חווית התערוכה שללא יד אדם (מלבד דניאלי שהגיעה כמעט כל יום ודיווחה ברשתות), הכל הרגיש סוריאליסטי פי כמה.

עם ציקי אייזנברג לקחנו החלטות אחרונות לתערוכת היחיד שלו בסוף הסגר. פרוק רגליים בגלריה חנינא עסקה בחיבורים בין פעולות צילומיות מפורקות לבין גבריות מובסת, אלימות וחרדה קיומית.

ליאת דניאלי, שירת הזכרים, גלריה אלפרד. צילום: יותם איתן

ציקי אייזנברג, פרק־רגליים, גלריה חנינא. צילום: מ״ל

אנה לוקשבסקי, בחורות בשדה התעופה בפראג

דיאנה קוגן, אצל ללי בסטודיו

הילה שפיצר, ביקור אצל סבתא שרה

ללי כץ, יולי

לריסה מילר, על המזרן

בימים אלו מוצגת בגלריה בנימין התערוכה Take an object. Do something to it. Do something else to it, בהשתתפות ללי כץ, אנה לוקשבסקי, לריסה מילר, דיאנה קוגן והילה שפיצר. בתערוכה מוצגות עבודות שנעשו בשנים קודמות לצד עבודות שנוצרו במפגשים משותפים של האמניות, בסמוך לפתיחה.

שם התערוכה לקוח מדברים שאמר האמן האמריקאי ג׳ספר ג׳ונס על יחסי הגומלין בין הממשי לייצוג שלו ביצירת האמנות. הפער בין מעשה האמנות לאוביקט מתפקד כציר מרכזי ומובא לידי ביטוי גם על ידי פעולת התרגול היומיומית של האמניות, כשהטושים מתפקדים כאן כחומר מתווך.

החומר הזה, שנהגנו לקשקש איתו בגן או בכיתה, הוא אמצעי יעיל לציור בתנאי חוץ עבור האמניות, ומאפשר להן ללכוד את חמקמקות ההוויה האנושית. זה בא עם הרבה וירטואוזיות. העבודות אצורות תחת מכנים משותפים כמו: דיוקנאות, סביבות אורבניות, סביבת עבודה, טבע וטבע דומם, ובנוסף ישנה גם מחווה לקרית המלאכה.

מכל מלמדיי השכלתי

את ההיכרות שלי עם אוצרות המחברת בין תמה ומקום באופן כל כך ערני ומהודק, אני חבה לרינת אדלשטיין ולי היא שולוב, האוצרות והמנהלות של פסטיבל מנופים הירושלמי. עבדתי תחתן כאוצרת משנה ב־2018 בתערוכת העשור לפסטיבל, נכסים, שהוצגה במוקדים שונים בשכונת טלביה, וב־2019 בתערוכה ״אחות, אחות״ף שהתקיימה בבית החולים ביקור חולים ברחוב הנביאים. מבין האמניות והאמנים שהשתתפו נכללו איה בן רון, כרם נאטור, נרדין סרוג׳י, חנאן אבו חוסיין, נלי אגסי, מאיה אטון ועוד.

בנכסים התחקנו אחר ההיסטוריה של טלביה (כיום קוממיות) שהוקמה באמצע המאה ה־19 על ידי פלסטינים ערבים־נוצרים אמידים שבתיהם הפכו לנכסי נפקדים בעקבות מלחמת 1948 ושהוחלפו בידי ישראלים־יהודים. רוב תושבי השכונה, היום כמו אז, בעלי מקצועות חופשיים, אקדמאים, דיפלומטים ואנשי ממשל.

הדסה כהן. צילום: אלעד אחרק

מאיה אטון, מתוך ״נכסים״, פסטיבל מנופים. צילום: קירה קלצקי

הזמנו אמנים להציג בבניין הפעיל של ביקור חולים המתפקד כיום ברובו כבית חולים ליולדות, כשהתערוכה ביקשה להתמקם בתווך שבו מושמעת קריאה לעזרה ולבחון את האפקטיביות של פעולה ההצלה. העניין הזה הדהד חזק יותר בייחוד לאור העובדה שלאורך כל שנות פעילותו מאז 1867, ביקור חולים החליף ידיים רבות וידע קשיים כלכליים. כיום הבניין הראשי (היידן) עומד נטוש והחלק הפעיל (זיו) מושכר למרכז הרפואי שערי צדק.

למדתי איך לדבר על ירושלים מבלי ליפול לתבניות מוכרות, מאוסות. זה דרש המון מחקר, פגישות אינספור עם דמויות מפתח ועבודה שוטפת עם אמנים שבעצמם עברו תהליך החושף רובד אחר רובד בעיר הזו. עד לאותו רגע, הבנתי שחייתי כמו תיירת בעיר בה גדלתי, ומעכשיו עלי להיות קשובה לכל מה שעוד לא נאמר בקול רם על ירושלים בפרט ועל חווית ה״מקום״ בכלל.

תערוכת החלומות

איך אומרים? איטס קומפליקייטד. כרגע תערוכת החלומות לא נמדדת מבחינתי על פי מקום ייעודי או אמנים מסוימים: היא בעיקר מושפעת מאיך השדה הולך להיראות בעתיד המבעבע שלנו, בארץ כמו בעולם. זה כמו לחלום, אבל עם עין אחת פקוחה.

אני חושבת שיש צורך לקדם את התחום במקביל להתפתחות האישית שלנו. כחלק מזה אני משתדלת להמשיך להיפגש עם אמנים ולחפש יוזמות, ששמות דגש על סולידריות ותמיכה הדדית בין אוצרים לאמנים, ובין אוצרים לאוצרים. אלו הפרויקטים שמעשירים אותי.

• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>

אני מרגישה שהמתודולוגיה הזאת צמחה בי בעקבות משהו שלמדתי מאירית חמו בתואר הראשון, שעם כל יצירה שנבראת, צריכה כבר לצמוח בנו המחשבה על הצעד הבא. את התובנה הזו אני מנסה ליישם בפרקטיקה המקצועית.

סשה טמרין, מתוך Fujinoyamai

בקרוב אצלך

הימים שלי מחולקים בין תפקידי כעוזרת אוצר/ת במוזיאון אשדוד לאוצרים רוני כהן־בנימיני ויובל ביטון, בין הדרכת סיורי גלריות של הסיירת, לבין תערוכות כאוצרת עצמאית. נכון לעכשיו – ואם תרצה הקורונה – בסוף אוקטובר אאצור תערוכה קבוצתית במסגרת פסטיבל מנופים בגלריה הוילה של מכללת אמונה בירושלים, תחת הלווי של סאלי הפטל נווה.

התערוכה תתמקד בדרכים שונות להפוך את הארעי למעין מרחב יצירתי עשיר, דינמי, ובכך לחצוב את הפוטנציאל הטמון במפגשים עם טריטוריות זרות. האמניות והאמן שישתתפו יציגו פיסות מ״מסע החיפושים״ שלהם אחר נקודת אחיזה פנימית, חוף מבטחים רגשי, תוך ניסיון בלתי נלאה לעצב לעצמם זהות. בתערוכה ישתתפו אלינה אורלוב, הדס דוכן, סשה טמרין, הדר מיץ, מרב צור, דיאנה קוגן וליהי שני.

רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים לחצו כאן