דניאל קנטור, בת 26, גרה בתל אביב. יוצרת פרויקט Culture of Consumption שמחבר בין אנשים, אוכל ותרבות.
הישרדות
אמא שלי מרוקאית ישראלית ואבא שלי אמריקאי מריצ׳מונד, וירג׳יניה. הם יהודים משיחיים, כלומר יהודים שמאמינים בישוע. אבא שלי היה מלמד תנ״ך והברית החדשה, אז עברנו כל הזמן ממקום למקום: נולדתי במרילנד, משם עברנו לאוקראינה, בודפשט, פלורידה, ומשם לווירג׳ינה לפני המעבר לישראל.
לגדול ולעבור מקומות כל הזמן גורם לך להיות במצב הישרדות – להכיר חברים חדשים, להתרגל לשפה ולמטבח המקומי. זה הפך להיות משהו טבעי עבורי. אחרי השירות הצבאי יצאתי לטייל, והבנתי שאני הכי יצירתית ומחוברת לעצמי כשאני נמצאת בסיטואציות שלא מוכרות לי. במשך יותר מארבע שנים זזתי כל הזמן. גרתי באוסטרליה ובארצות הברית, טיילתי באפריקה ובמזרח הרחוק.
נחשים על מקל וצפרדעים מטוגנות
אוכל תמיד היה תשוקה, ופתאום גיליתי שזו דרך טבעית בשבילי להתחבר לאנשים בכל מקום. הייתי מזמינה אוכל ומתעניינת במרכיבים של המנה. הם לא יודעים אנגלית, אני לא יודעת את השפה המקומית, אבל אנחנו בכל זאת מנסים להבין. תוך כדי נחשפתי להמון סיפורים, במיוחד על קולוניאליזם במדינות המזרח.
בוויאטנם לדוגמא, הסנדוויץ׳ המקומי נקרא באן־מי, באגט עם כל מיני מרכיבים מקומיים. תהיתי איך לחם שמקורו בצרפת הגיע למטבח הוויאטנמי. בהתחלה חשבתי שזה כדי לשרת את התיירים שמגיעים לאזור, אבל הסתבר לי שהמקור היה בשלטון הצרפתי ששרר שם במשך שנים רבות.
בקמבודיה ראיתי נחשים על מקל, עקרבים וצפרדעים מטוגנות. דיברתי עם איש מקומי, שסיפר על רצח עם אכזרי שהתרחש שם בשנות ה־70, בזמן שלטון הקמר־רוז׳ ופול פוט. שלושה מיליון בני אדם נרצחו והורעבו למוות, ביניהם אינטלקטואלים, רופאים, מורים, סופרים, וטבחים; כל מי שידע משהו על תרבות. כדי לשרוד הם אכלו נחשים וצפרדעים.
כשנגמרה המלחמה, הם לקחו את הקושי למשהו שמאפיין את התרבות שלהם. במקום לשכוח את התקופה הזו, הם הפכו אותה לחלק מהם. זו הייתה נקודת המפנה, שבה הבנתי שזה משהו שבאמת מעניין אותי.
אשקלון, ישראל
קטמנדו, נפאל
קהיר, מצרים
לי יש מיקרופון ולהם יש סיפור לספר
לקראת סוף הטיול הכרתי אקטיביסטית אנגליה, וכשסיפרתי לה שאני נוסעת למיאנמר היא שאלה אם אני יודעת שמתרחש שם רצח עם. לא היה לי מושג. זה היה ב־2016, כשבאמת אף אחד לא ידע מה קורה לקהילה של הרוהינגה, קבוצה אתנית אסלאמית נרדפת. פתאום ראיתי את האבסורד – איך אני יכולה לטייל כשדבר כזה קורה לידי.
בסופו של דבר הבנתי שאני בחורה לבנה מהעולם המערבי, לי יש מיקרופון ולהם יש סיפור לספר. נסעתי למיאנמר והתחלתי לתפוס טרמפים לאזור האסור, בצד השני של המדינה. רק לבודהיסטים ולאו״ם מותר להיכנס ולצאת מהאזור, לבני הרוהינגה אסור לצאת. חבר קישר אותי לבודהיסט שעזר לי להיכנס לאזור. לבשתי פונצ׳ו גדול נגד גשם וכיסיתי את הידיים והרגליים, כדי שלא יראו שאני לבנה. כשתפסו אותי שיקרנו ואמרנו שאני מהאו״ם. למחרת התחבאתי מתחת לכיסאות ברכב כדי לעבור את המחסום. נכנסתי ותיעדתי, ראיינתי אנשים ופגשתי סיפורי זוועה קשים – זה הכי קרוב לשואה שראיתי בעיניים שלי.
בסופו של דבר הבנתי שאני בחורה לבנה מהעולם המערבי, לי יש מיקרופון ולהם יש סיפור לספר. חזרתי ועבדתי על הסיפורים האלה: לא האמנתי שאני חיה עם המידע הזה, ולא ידעתי איך או באילו כלים אוכל לעשות צדק לאנשים האלה
חזרתי לעולם המערבי ועבדתי על הסיפורים האלה. לא האמנתי שאני חיה עם המידע הזה, ולא ידעתי איך או באילו כלים אוכל לעשות צדק לאנשים האלה. Culture Of Consumption התחיל מההבנה שלי, שאם אני רוצה לתעד סיפורים של אנשים בקהילות מוחלשות, אני לא אעשה איתם צדק אם לא אעשה את זה גם למעני.
בחרתי לעשות את זה דרך משהו שאני מבינה בו, ואוכל זה משהו שתמיד ידעתי לשאול עליו את השאלות הנכונות. אני רוצה ללמוד, וזה מאוד טבעי ונוח לי. וזה מגיע עם איזו תשוקה הדדית.
כולם אוכלים
כולם אוכלים, אוהבים ומכירים אוכל. אנשים שלא יודעים מה קורה באריתריאה עדיין יודעים מה זה אינג׳ירה. המטרה ב־Culture Of Consumption היא ללמוד ולהבין תרבויות שונות דרך מדיום ששייך להרבה אנשים. טיילתי במשך שנים, תיעדתי המון, ולמדתי דרך זה על היסטוריה, על מסורות ותרבויות, על האקלים בכל מדינה, על השלטונות השונים. הכול דרך אוכל. מילאתי מחברות שלמות של תיעודים ותמונות, ולקח לי זמן להבין עד כמה זה משמעותי.
חלק מהסיבה שחזרתי לישראל היא שהחלטתי לכתוב ספר: אני מראיינת נשים מקבוצות אתניות שונות, עם סיפור אחר. בין אם זה לשרוד דרך זיכרונות של אוכל בשואה, או הבדלי המקלובות בין מזרח ירושלים לבין כפרים ערביים.
הייתה לי טינה לישראל, ובגלל זה לא חזרתי הרבה זמן. לא למדנו בבית הספר על הכיבוש, או על מה שקורה כאן מתחת לרדאר. היה לי מאוד קל להיות במדינות אחרות, להבין ולתעד את הקושי שלהם ולא להתעמת עם הקושי שכאן. זו שאלה שאני עדיין שואלת את עצמי, איפה הגבולות במקום כל כך מורכב?
לאכול זה משהו שיוצר גשר בין קבוצות שונות. אני מתעסקת בביטחון תזונתי, צדק דרך אוכל, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה של אוכל, תרבות האוכל והאכילה. אני שואפת לספר סיפור של מישהו דרך מדיום שיעשה לו כבוד, שיעזור לקורא להבין טוב יותר את התרבות שממנה הוא מגיע.
הטאקו והפיתה
Bread series הוא שיתוף פעולה בין Culture of Consumtion ומגזין Sybaris mag של נטשה בוגוסלבסקי ובוריס פאבריקנט. נטשה ובוריס מתמחים באמנות, צילום אוכל ופוד ארט. הפרויקט שעשינו יחד חוקר את התרבות הישראלית דרך דימויים של סוגי לחם שונים, לצד נושאים כמו גלובליזציה, סכסוכים ומעמד חברתי בארץ.
ללחם יכולה להיות משמעות דתית, גיאוגרפית ונקודת מבט פוליטית חשובה. ניסינו בסדרה לחקור ולהבין את מערכות היחסים בין המשמעויות האלו לבין לחם. לחם ובמיוחד לחם שטוח (פיתה, אינג׳ירה, נאן, טורטיה) הוא מצרך אינטגרלי בהמון תרבויות כבר אלפי שנים.
הטאקו המקסיקני הוא דוגמה טובה. האמריקאים אימצו את האוכל המקסיקני כאילו הוא שלהם, אבל כשזה מגיע למי שמכין את האוכל, צריך לבנות חומה ולהוציא אותם מהמדינה. הטאקו והפיתה הם שתי דוגמאות לתעשייה שבה מהנדסים אוכל לאומי, עושים גלובליזציה כדי להנגיש אותו לתרבויות שונות ולמגוון מעמדות. אפשר לראות עשירים וגם דיירי רחוב אוכלים פיתה.
אף פעם לא הרגשתי בבית
במקביל להבנה שלי, שאוכל זה משהו שמקשר בין אנשים ועוזר לאנשים להבין אחרים, חוויתי משבר זהות: מי את? מאיפה את? גרתי בכל העולם ואני שייכת להרבה דברים שונים. זה מדהים, אבל אף פעם לא הרגשתי בבית במקום אחד, מחוברת לקרקע.
כשהגעתי לישראל מארצות הברית התביישתי בשורשים המרוקאים שירשתי מסבתא ומאמא שלי. ברעננה הייתה אווירה מאוד אשכנזית, לא לדבר על זה שאמא שלך היא וקנין ולא קנטור. כשהתבגרתי, דרך אוכל יכולתי להבין שמה שירשתי מהן, הוא מה שעיצב אותי לאישה שאני כיום. לראיין את סבתא שלי, לשמוע על הדיכוי שחוותה, לאו דווקא במרוקו, אלא כשהיא הגיעה לכאן, גרם לי לרצות ללמוד ולהבין את ההיסטוריה שלי.
כשאמא שלי גרה בארצות הברית היא התביישה במרוקאיות שלה, אבל כשהיא הייתה מבשלת דג מרוקאי לארוחת שישי, כל האמריקאים היו מתפעלים. כשהיא בישלה נפתח פתח לפרגון, דרך אוכל אפשר להעריך תרבות אחרת
היו אומרים לה שהיא מסריחה כשהיא הייתה מבשלת מאכלים מרוקאיים, יורדים על המבטא ועל המוזיקה ששמעה. היא הייתה צריכה להחביא את התרבות שלה שנים, עד שבנקודה מסוימת היא אמרה די. כשאמא שלי גרה בארצות הברית היא התביישה במרוקאיות שלה, אבל כשהיא הייתה מבשלת דג מרוקאי לארוחת שישי, כל האמריקאים היו מתפעלים. כשהיא בישלה נפתח פתח לפרגון, דרך אוכל אפשר להעריך תרבות אחרת.
עבדתי כמה שנים במרכז לנשים אריתראיות, ובין היתר ארגנו סדנאות, שבהן הנשים מלמדות ישראלים איך להכין אוכל אריתראי, ובסוף הסדנה יש סעודה משותפת. זה עזר לגייס כספים למרכז, ולנשים היה כסף להביא הביתה. ניתנה להן במה ללמד בתוך חברה שבה הן כל הזמן צריכות להסתגל. כך הן יכולות להתגאות באוכל ובתרבות שלהן. וזה יצר גשר בין התרבויות של ישראלים ואריתראים, כי למרות שאנחנו שכנים, זה כאילו אנחנו עדיין ביבשות שונות. זה צדק דרך אוכל בעיניי.
ולנסיה, ספרד
צפון קרולינה, ארצות הברית
קטאר
דימונה, ישראל
תרבות של סולידריות
חשוב לי לדבר גם על מזון שמתבזבז ועל ביטחון דרך אוכל. בתחילת הקורונה פנתה אליי עלמה בק במטרה לשתף פעולה להצלת אוכל שעומד להיזרק. יומיים אחרי תחילת הסגר, בחודש מרץ, כשהמסעדות, המשרדים והמלונות נסגרו, ידענו שהולך להיות בזבוז אוכל משמעותי. החלטנו לבשל ארוחות לקשישים.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
פרסמנו בפייסבוק, וקיבלנו היענות מאוד גדולה לתרומת מזון ממסעדות ובהמשך מגופים נוספים. התחלנו להוציא סלי מזון למשפחות נזקקות, ומ־30 סלים במשלוח הראשון עלינו במהירות למאות ולאלפים. זה נהיה מאוד גדול. האכלנו אלפי אנשים, סיפקנו בערך 20 אלף סלי מזון עד כה, לא כולל אוכל חם.
יש לנו כמה מערכים: צעירים שמתקשרים לקשישים שלא יכולים לצאת מהבית, שוק חינם נודד בשכונות עוני בארץ, מערך של אוכל חם, לקשישים או לאימהות חד הוריות, ומאות מבשלים ונהגים מתנדבים. לאה טוניק, קולנוענית שהצטרפה אלינו אחרי שבוע, עלמה ואני, זה הרכב הבסיס, יחד עם עשרות מנהלות מדהימות, ובסביבות 2,500 מתנדבות ומתנדבים.
אנחנו מעודדות תרבות של סולידריות. יש בישראל תרבות של העברת אחריות, ״אני אקשר ביניהם אז עשיתי את שלי״; אנחנו מעודדות אנשים לעשות את זה גם בעצמם
אנחנו מעודדות תרבות של סולידריות. התקשר אליי מורה ואמר שהמשפחה של תלמיד שלו צריכה עזרה. אם יש לך יכולת כלכלית או זמן, אנחנו מעודדות אותך להקים קבוצה, לדוגמה עם מורים אחרים בבית ספר. לעשות את זה בעצמך. יש בישראל תרבות של העברת אחריות, ״אני אקשר ביניהם אז עשיתי את שלי״; אנחנו מעודדות אנשים לעשות את זה גם בעצמם. ככה קמו לנו המון מערכים שונים, כי אנשים לקחו יוזמה.
רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת hi@prtfl.co.il
לקריאת כל המדורים של 20 ומשהו לחצו כאן
The post 20 ומשהו // דניאל קנטור appeared first on מגזין פורטפוליו.
