דביר בן־טל | גוף לגוף
כשהתחלתי לחשוב על פרויקט הגמר, הבנתי שאני לא יכול לברוח מהמדיום שאני עובד ושולט בו מגיל צעיר, כך שהפרויקט נבנה בעבודה על הגלגל. השתמשתי ב־2,100 קילו של חמר הטרקוטה, במשך ארבע וחצי חודשי עבודה. יצרתי גופים בגדלים משתנים בהרכבה של כמה חלקים אחד על השני.
אני יוצר את המבנה הכללי של הגוף אבל הרטיבות של החומר והסיבוב של הגלגל נותנים לכל גוף אופי שונה, מבנה שונה ותזוזה שונה. שפת הכלי תמיד תחזור למרכז בכדי לקבל עליו חלק חדש, כך שלא משנה כמה הגוף רוקד ויוצר שפה משלו, תמיד שפת הגוף תחזור לאמצע, כך שהשליטה בגוף לעולם לא נאבדת.
את השיטה הזו אני מכנה פיסול על האובניים, לא הגלגל מפסל את החומר, אלה אני. אני נמצא בשליטה על הגלגל, וגם כשסיבוב האובניים משפיע והחומר קורס, אני תמיד מחזיר את השליטה אלי; אני שולט בגלגל ולא הגלגל שולט בי, כך שהיצירה נובעת ממני והגלגל נותן לי את האנרגיה הרצויה ליצירת ולתנועה של הגוף שיקבל את הייחודיות שלו.
דביר בן־טל, גוף לגוף. צילומים: סשה פליט
סוף אלון | נושאת כלים
ביקשתי ליצור דיאלוג בין הגוף הנשי וגוף הכד, בין גוף כלוא וכלי כולא. חיברתי בין אישה וכד, חיבור פיזי ומטאפורי כאחד; בין הכלי המכסה והגוף הנחבא אל הכלים. רציתי שהחרסים ידמו לאיבר הגוף בגוון ובצורה, באופן שיבליט אותו או יגחיכו. במחווה של ״קריאת שבר״ והתרסה.
מתוך החיבור בין הגוף לכלי עולה מחשבה של החפצת הגוף כמענג, הגוף המכיל הפורה. במפגש עם הגוף נוצרו משמעויות סימבוליות שנשאו על גבן שאלות של מסורת, חברה ותרבות.
אני מפסלת את הגוף עם הכלי במרחב, שניהם מהווים בעבורי חומר. את הרגע שבו נוצר חיבור בעל כוח נושא משמעות אני מנציחה בצילום אנלוגי. אני מצלמת את אחיותי ואת אימי, נשים חזקות שעיצבו את אישיותי. מכלול הצילומים חושף שפה ויוצר ״קשרי משפחה״ חדשים ביניהם. האינטימיות נצרבת: ביני ובין אחיותי, בין צלמת ומצולמת, בין הגוף והחומר, בין הגוף והכלי. אני יוצרת בחומר, חוזרת לחיק המשפחה, זה השבט שלי, מקור כוחי.
סוף אלון, נושאת כלים
אלה אופנהיימר | קינים
פרויקט הגמר שלי כולל קיני ציפורים המפוסלים בעבודת מבער מזכוכית, חלקם שזורים על גבי ענפים, ושתי עבודות וידאו. תהליך העבודה החל במחקר החללים שסובבים אותי. הצפייה בתהליך בניית הקן האינטואיטיבית של הציפורים, חידדה עבורי את המורכבות האין־סופית שבה אני נמצאת, את מרחב האפשרויות והבחירות הבלתי נגמרות שבהן עלי לנתב את חיי.
עבודת וידאו אחת מבקשת לבחון את הדרכים שבהן אני נוסעת יום־יום, את חלל הרכב האינטימי מחד אך החשוף מאידך, ואת האחיזה שלי במרחב דרך ההמצאות החוזרת ונשנית שלי בו. עבודת הווידאו השניה מתעדת את רגעי כניסת השבת בבית הורי בגוש עציון: המצלמה, שהופעלה מראש בשעון־שבת, מאפשרת הצצה למציאות פרטית.
ניסיתי לשזור בפרויקט מציאות שהיא שבירה; לטוות חלל לא מוגן. חלל שנוצר במאמץ, קן קיים, אבל שלא ממלא את הפונקציה שלו, המגנה. וגם לבחון את המקום שלי, שמחפש מרחב שיהיה פרטי שלי ושיהיה מוגן בתוך מציאות שהיא לא תמיד ממש מגינה. בהצבה ביקשתי לאפשר לצופה תהליך של גילוי ושוטטות בין הקינים ומרחבי התנועה השונים.
אלה אופנהיימר, קינים. צילומים: סשה פליט
צילום: דור קדמי
מריה דובגניוק | InferNow
פרויקט הגמר שלי מפרש מרחב רעיוני וצורני מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה: הגדרת גיהנום מודרני, חיבור בין הגיהנום בימי הביניים לגיהנום בזמן הנוכחי, תוך שימוש בטכניקות מיוחדות של השתקפויות שפיתחתי בצבעי אמייל וזכוכית.
• רוצה לקבל את הכתבות שלנו לתיבת המייל? הירשמו כאן לניוזלטר שלנו >>
הפרויקט מציע ראיה חדשה של מרחב וזמן, עבר והווה. האתגר היה לפתח שפה ויזואלית, לבנות קומפוזיציה ולספר סיפור. הטרנספורמציה שהעולם של דנטה עבר – לעולם אורבני, אלקטרוני וטכנולוגי, בהשפעת משבר האקלים והמשבר האקולוגי – יצר אסתטיקה חדשה בנראות היברידית, עם דימויים שמתלכדים באופן הרמוני, גם עם מרכיבים שלא קשורים אחד לשני.
לקריאה נוספת
מריה דובגניוק, InferNow. צילומים: סשה פליט
צילום: דור קדמי
The post בוגרים 2020 // המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל appeared first on מגזין פורטפוליו.
